צִיּוּת הוא מושג שמאפיין ביצוע פעולה על פי הוראה או בקשה ללא עוררין. ערך הציות הוא כה חשוב בארגונים, שאף בשנים האחרונות ,גובש תפקיד מרכזי בעיקר בארגונים ותאגידים בנקאיים, של קצין ציות, שהוא מנהל בארגון , שתפקידו לפקח על הציות של הארגון ועובדיו, להוראות החוק . משילות (governance) הוא מושג ,שמאפיין את המסגרת הכוללת של ערכים, חוקים, מדיניות, דרכי התנהגות וצורות הבקרה החלים על אִרגון ושהוא מִתנַהל לפיהם. אנו נוהגים לחבר את המושג למשהו רחב יותר- משילות תאגידית. כך למשל : הממשלה, משרדי הממשלה, רשויות מקומיות, ארגונים ועמותות. במשילות , אנו עוסקים במידות, בערכים, בתרבות הארגונית, בשקיפות, באחריות ובאחריותיות( חובת הדיווח accountability ).משילות ארגונית, נבחנת בין השאר , כיצד הארגון מקיים את חובת הציות לחוקים, לתקנות, לכללים ולנהלים.
הנה פרשותינו – "ויקהל פקודי", החותמות תהליך ארוך של המפעל המונומנטלי בהקמת המשכן וגם חותמות את ספר שמות, מתחברות הן השנה, לימים סוערים של נגיף הקורונה, שהמציאות היא יותר מכל דמיון.
הבה נבחן את ענין פרשותינו, לשני המושגים – צִיּוּת ומשילות.
ציות מנין ? צמד פרשותינו מציגות לנו, שהקמת המשכן, על תשתיותיו, יריעותיו וכליו השונים, היו תוצר של מפרט תכנוני קפדני ,של מידות מדויקות. כך למשל, הארון, המזבח, השולחן, היריעות וכיו"ב. משה ואהרן, הארכיטקטים- בצלאל ואהליאב וכל העושים במלאכה, הקפידו על ציות מלא להנחיות ולמפרט המידות. כך גם בני ישראל הקפידו על ציות מלא, כאשר נדרשו להביא את מחצית השקל שהיה מאד מדויק ומוגדר.
לכן, איננו תמהים על כך, שפרשותינו, חוזרות ומזכירות את מאפיין הציות של כולם: "כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה ד', אֶת מֹשֶׁה: כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל-הָעֲבֹדָה וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ–כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד', כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, מֹשֶׁה" (שמות, לט', מב'-מג').
ראו כיצד עם ישראל, שרק אתמול היה עם עבדים, איך הוא מקיים ללא כחל וסרק את חובת הציות ,כך בגמר מלאכת הקמת המשכן : "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ.(שמות, לט, לב)
מאפיין הציות הוא כה בולט בפרשת פקודי ,שהוא נוכח בה ב 16 איזכורים:"כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד', כֵּן עָשׂוּ".
משילות מנין ? הנה בפרשותינו, שני ערכים מרכזיים בעולם המשילות – שקיפות ואחריותיות.
משה המנהל את פרויקט הקמת המשכן, עוסק בפרשתנו בפירוט מייגע, ברזולוציות של הצהרת הון ציבורי, של הגשת דוח מאזן כספי ומילולי ,של הגשת מפרט כתב כמויות, המפרט את החומרים היקרים שמהם נבנה המשכן. כבר למדנו : ״ חמור גזל הרבים מגזל היחיד, שהגוזל את היחיד יכול לפייסו להחזיר לו גזילו, אך הגוזל את הרבים, אין יכול לפייסן ולהחזיר להן גזילן ״ (תוספתא, בבא קמא, י׳, ח׳).
משה רבנו, מציב סטנדרט גבוה של ערך השקיפות, באור השמש, כפי שטבע את האימרה המכוננת, לואי דמביץ ברנדייס (1856-1941 ) שהיה יהודי ציוני שכיהן כשופט בית המשפט העליון בארה"ב: "אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר, ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר", באומרו כך, התווה השופט ברנדייס את עיקרון השקיפות במערכות הציבוריות כתרופה לשחיתות. התורה שבדרך כלל חוסכת במילים, מותירה מקום נרחב בפרשתנו לדיווח המפורט של משה, לפני כל העם, בשקיפות מלאה, את מפרט פרויקט הקמת המשכן.
משה מבין שאין להסתפק רק בעשייה בצרכי ציבור באמונה, אלא העשייה צריכה גם להיראות. פרשתנו חותמת במילים: " לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בְּכָל מַסְעֵיהֶם" (מ', לח').
משה יודע ומבין שבעשייה בצרכי ציבור, אתה חשוף לקיטורים , תלונות, רינונים וחשדות, מצד הציבור אותו אתה משרת. לכן, הטיפול המונע ,כנגד כל הללו ,היא השקיפות וחובת הדיווח של אַחְרָיוּתִיּוּת Acountability ))- אור השמש כחומר החיטוי היעיל ביותר. מדרש תנחומא על פרשתנו, מספר לנו:״אלה פקודי המשכן…, ולמה עשה משה חשבון? הקב״ה מאמין בו, שנאמר : ״עבדי משה בכל ביתי נאמן (במדבר, יב׳, ז׳), ומשה נתן חשבון? אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו…ומה היו אומרים? היו מסתכלין מאחוריו ואומר אחד לחברו: ״ראה צוארו, ראה שוקיו, אוכל משלנו, שותה משלנו, וחברו משיב, אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי כסף ועל ככרי זהב, שאין לו חקר ולא משקל ולא מנין, מה אתה רוצה, שלא יהא עשיר ? , כששמע משה כן אמר:״חייכם, כשנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון״, כיון שנגמרה, אמר להם:״אלה פקודי המשכן״.
אך לכולנו קרה דבר. הנה פרץ לנו השנה בלימוד פרשותינו, נגיף הקורונה. נראה שמצב החירום מתנהל במשילות מניחה את הדעת. אך הוא יתנהל במשילות עוד יותר מתקדמת, אם תקום ממשלת חירום לאומית למגר את הנגיף. ברם, ערך הציות, טעון שיפור. חלקים בציבור הישראלי, פשוט איננו מצית להנחיות.
כך נוכל להבין ביתר שאת את שמות פרשותינו- ויקהל, פקודי:" וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ד', לַעֲשֹׂת אֹתָם.( שמות, לה', א' )
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה: עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. וּבְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה, אֵת כָּל- אֲשֶׁר- צִוָּה ד' אֶת- מֹשֶׁה. וְאִתּוֹ, אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן–חָרָשׁ וְחֹשֵׁב; וְרֹקֵם, בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן, וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וּבַשֵּׁשׁ. (שמות, לח', כא'-כג' ).
הנה בימי קורונה, באה פרשת ויקהל ומציבה לנו תמרור אזהרה : "הקהילו את אחריותכם ומחויבותכם, לציית באופן מלא לרעותה, פרשת פְקוּדֵי – לציות לאותן פקודות של הרשויות, בדמותן של הנחיות.
כך נמשיך בפרשותינו, בהקשר לנושא דיוננו ונשים לב לכך, שכל הכלים במשכן, טרם יצירתם ועשייתם, היו מעוגנים במפרט מדויק של הנחיות מדידות. משה , אהרון ועם ישראל, מצייתים להוראות המדידה של הכלים השונים וקצין הציות של המשכן, היה מדגיש לשבח את יישום ערך הציות, ככתבו וכלשונו.
אך הנה בבואנו להכיר את הכיור במשכן, נמצא שהוא הכלי היחיד במשכן ,שלא חלו עליו הנחיות מדידה : וַיַּעַשׂ, אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת, כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד." (לח, ח) וְנָתַתָּ, אֶת-הַכִּיֹּר, בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד, וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ; וְנָתַתָּ שָׁם, מָיִם. וְשַׂמְתָּ אֶת-הֶחָצֵר, סָבִיב; וְנָתַתָּ, אֶת-מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר. וְלָקַחְתָּ אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמָשַׁחְתָּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בּוֹ; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְהָיָה קֹדֶשׁ. וּמָשַׁחְתָּ אֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וְקִדַּשְׁתָּ, אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וּמָשַׁחְתָּ אֶת-הַכִּיֹּר, וְאֶת-כַּנּוֹ; וְקִדַּשְׁתָּ, אֹתוֹ. וְהִקְרַבְתָּ אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְרָחַצְתָּ אֹתָם, בַּמָּיִם.(שמות , מ', ז'-יב' )
וַיָּשֶׂם, אֶת-הַכִּיֹּר, בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד, וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ; וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם, לְרָחְצָה. וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו, אֶת-יְדֵיהֶם, וְאֶת-רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וּבְקָרְבָתָם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ–יִרְחָצוּ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד', אֶת-מֹשֶׁה.(שמות, מ', ל'-לב')
במה זכה הכיור שלא חלו עליו כללי מדידה ?
הכיור מפריד בין מרחב הטומאה למרחב הטהרה. פעמים ששני מרחבים אלו ישמשו בערבוביה. קשה גם לתחום מידות לשני מרחבים אלו. כך נלמד שלמושג מידות שני פנים. הפן האחד, במידות האובייקטיביות , הקבועות והניתנות למדידה. כך הם כלי המשכן ואביזריו השונים. אך הפן השני הוא במידות הסובייקטיביות ,שאין יכולת למדוד אותן. מידות וערכים, הכלל הוא:" כל המגדילן והמרבה בהן, הרי הוא משובח. נראה שהכיור קורא לנו, להתחבר לפן המידות הסובייקטיביות שלא ניתנות למדידה אובייקטיבית. הכיור קורא לנו לדבוק במידות הראויות ונשפיע שפע טוב בעולמנו.
גם בימי קורונה, קורא לנו הכיור :" וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד', טו'). וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (יהושע כג' יא'). מדוע תוספת המילה- מאד ? אלא לבוא ולומר לנו שבשאלות של פיקוח נפש ושל חיים ומוות, עלינו לגזור על עצמנו ציות אבסולוטי ומחמיר. שכן, אי ציות להנחיות, יש בו משום סיכון עצמך וגם סיכון זולתך.
וַיַּקְהֵל – קורא לנו להתקהל בערבות הדדית ובסולידריות , לחובת הציות , כדי לשמור על : "כל ישראל ערבים זה בזה". הנה הגדילה פרשת פקודי בסיומה, להנחיל לנו את ערך הציות ללא כחל וסרק. כך נמצא עצמנו בסוף פרשתנו באירוע מאד חריג וכך מתארת זאת: "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ד', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ד', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.(שמות, מ', לד'-לה')
כיצד קורה שמשה רבנו, איננו יכול לבוא אל אוהל מועד ? מדוע צריכה להיות בעיה למשה, שהענן שכן על אוהל מועד במשכן ? שהרי כבר פגשנו קודם את משה , שכן נכנס מבעד לענן ושם הוא לא היה זקוק להרשאה או רישיון כניסה לכך: "וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הָהָר; וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-הָהָר. וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ד' עַל-הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים; וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִתּוֹךְ הֶעָנָן. וּמַרְאֵה כְּבוֹד ד', כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְעֵינֵי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה, בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (שמות, כד', טו'-יח').
הנה בפרשתנו באקורד הסיום של הקמת המשכן : " וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן". משה רבנו משמש דוגמא לחובת הציות. אין הוא נדחף לתוך הענן באוהל מועד, אין הוא עושה סוג של מניפולציה. אין הוא מתריס כלפי הקב"ה, הכיצד על ההר, לא הייתה בעיה ואילו כאן, אין לי אישור כניסה. הקב"ה כאומר למשה:" כן משה, במקום זה אין לך אישור כניסה. אסור לך לצאת מהמרחב הקבוע שלך. עליך לציית להנחיותיי , כך תשמע וכך תעשה".
מפרש רש"י : " אמור מעתה, כל זמן שהיה עליו הענן, לא היה יכול לבוא. נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו". באדפטציה לימי קורונה, המסר לכולנו הוא : " כל עוד ענן קורונה קיים, עליך להימנע לבוא עמו במגע. אולי יש בכך, ביטוי למושגי הבידוד והריחוק החברתי, שנולדו בימי קורונה.
הריחוק החברתי מתכתב עם האהבה שבריחוק. יש בריחוק זמני זה ,משום העצמתן של ההשתוקקות והאהבה. בא לנו נגיף הקורונה ,מציב לנו אמות מידה חדשות ופרופורציות חדשות וקורא לנו : חיזרו לבית – "ביתי הוא מבצרי", חזרו למשפחתיות, חזרו לעצמכם. הרבה שנים התרחקתם מהללו. עתה כתשובת המשקל, נגזור עליכם ריחוק מאותם הדברים אליהם הורגלתם. נחזיר אתכם לגודל הטבעי. הריחוק החברתי והבידוד הזמניים, רק יגבירו ויעצימו את האהבה ביניכם.
פרשותינו קוראות לנו, לקבל על עצמנו – ציות אישי ומשילות אישית על כל מאפייניהם וערכיהם.
עלינו לייצר לעצמנו סוג של כיפת ברזל אנושית והתנהגותית כנגד נגיף הקורונה. כיפת ברזל של ציות אישי ומשילות אישית, למשול על עצמנו.
חזק חזק ונתחזק
בריאות טובה בשורות טובות
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
