fbpx

פרשת חוקת – " אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת " – מרחב המעבר הלימינלי

פרשתנו רצופה אירועים בסימן של מעברים .האירועים מתרחשים בשנה הארבעים למסע המדבר.

המסע המדברי הוא לקראת סיומו בישורת האחרונה, בעת נעילה סמוך לכניסה לארץ ישראל. מרחב הזמן של שנת הארבעים הנוכח בפרשתנו, הוא המאפיין את המעבר שעשה עם ישראל, מהמדבר לארץ ישראל.

מרחב המעבר בין הסיום של פרק המדבר, לבין ההתחלה החדשה של פרק הכניסה לארץ ישראל, נקרא המרחב הלימינלי.

המונח מתחום האנתרופולוגיה המאפיין-'טקסי מעבר' הוא מבית מדרשו של האנתרופולוג ,ארונלד ון –גנפ. בספרו משנת 1909 הוא טוען כי כמעט כל תרבות מפתחת טקסים לציון מעברים, ממצב אחד בחיים למצב הבא. כך למשל, מעבר מילדות לבגרות, או מעברמרווקות לחיי נישואים, בטקסי מעבר אלו יש שלושה שלבים. השלב הראשון הוא פרידה-יציאה סמלית מן המצב היש. השלב האחרון הוא השתלבות (אינקורפורציה), כניסה מחודשת לחברה בזהות החדשה. בין השניים בא השלב המכריע, המעבר עצמו, שבו האדם כבר השיל את זהותו הישנה, אך טרם עטה את זו החדשה. זהו שלב של לידה מחודשת, שלב של תמורה. ון-גנפ תיאר שלב זה כשלב הלימינלי- השלב של הימצאות על הסף (לימן בלטינית), כמין שטח הפקר בין הישן והחדש.

כך גם הנצי"ב ( נפתלי צבי יהודה ברלין- 1816- 1893 ) בדברי פתיחתו לספר במדבר נדרש למרחב המעבר הלימינלי: "שעיקר זה הספר (במדבר) הוא המחליף ומשנה את הליכות עם ד' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל. שזה משתנה מן הדרך שהלכו במדבר…ועל זה השינוי המצוין בזה הספר אמרו חז"ל בבראשית רבה- 'ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך'-זה ספר במדבר שהוא מבדיל בין דור יוצאי מצרים ובין באי הארץ…" .

הבה נציג שני מעברים מהותיים המייצגים שינוי במרחב הלימינלי, המשתקפים בפרשתנו .

המעבר ממִדְבָּר למְדַבֵּר

הבאר הניסית של מרים שסיפקה מים ללא הגבלה, חדלה להתקיים. המציאות השתנתה. הסתיימו "החיים הטובים של מים בחינם". מעכשיו , לא סומכים יותר על ניסים. כך מתארת זאת פרשתנו : " וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם, עִם מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ד'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ד', אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד ד', אֲלֵיהֶם.(במדבר, כ', א'-ו').

בני ישראל לא מנסים אפילו לעמוד באתגר וביעוד שהוצב בפניהם. הם אומרים לא לאחריות ואומרים כן, לתלות ולבאר הניסית. הם יוצאים בהפגנות כנגד משה ואהרן, שגם הם לא עומדים בפרץ: " וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם". משה ואהרן ברפיסות מנהיגותית, אינם מסוגלים לנהל דיאלוג עם מנהיגי ההפגנות. הם נאלמים ונעלמים במשבר המים הגדול.

פרשתנו מצביעה על כשל מנהיגות, ששורשו בהעדר דיאלוג והידברות ,בין משה ואהרן לבין מנהיגי השבטים ומפגיני משבר המים. האתגר שהוצב בפני משה ואהרן, התמקד בסלע. דומה שהסלע שימש כמטאפורה להצגת חשיבות הדיבור ונגד אלימות. שכן, אנו יודעים שאלימות היא:" אל –מילות". כשלא משתמשים במילים, אז מתרחשת אלימות ,שסופה מי ישורנה. הקב"ה מציב את הסלע כאתגר מנהיגותי למשה ולאהרן:" דברו אל הסלע ואל תכו אותו". את החושך של משבר המים, מגרשים באור של דיבור ולא במקלות ובמכות, כפי שמתארת פרשתנו: " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ד', כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ד'; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם." (במדבר,כ', ז'- יג' ).

משה מעצים עוד יותר את אי ההידברות וחוסר הדיאלוג עם העם. דומה שמשה לא הפנים את אגרתו של הרמב"ן בתקופה מאוחרת יותר, אודות שליטה בכעסים. כך כתב הרמב"ן לבנו בשנת 1267:"תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם". משה בפרשתנו לא שולט בכעסו ואינו מקיים דיבורו בנחת. משה צועק על העם. צעקות זה לא דיבור. אפשר להאזין לאינטונציה:" וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל–אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם." ( במדבר, כ', י').

למרות שבאירוע הקרוי- מי מריבה, מבחן התוצאה כביכול הושג, שכן יצאו מים מן הסלע: "וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם", אבל, מבחן התהליך היה כישלון. כוונתו של הקב"ה בהנחייתו, לדבר אל הסלע כשידו של משה אוחזת במטה, הייתה להציג את חשיבות התהליך ולא רק את מבחן התוצאה.

דומה שמשה לא הפנים את התובנה מהסיפור של מוכר הגלולות , מספרו המפורסם ביותר של הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט־ אכזופרי , הנסיך הקטן ( 1943), שם פוגש הנסיך הקטן את מוכר הגלולות שמציע למכור לו גלולה שבלקיחתה ,תרווה את צימאונו של האדם לשבוע ימים ובכך יחסוך מאמץ והשקעה לעסוק בענייני מים להרוות את צימאונו. תשובתו של הנסיך הקטן למוכר הגלולות הייתה נחרצת:" תודה, לא מבחן התוצאה הוא הקובע, אלא לא פחות חשוב הוא התהליך ולכן, אני אמשיך ללכת בהנאה למעיין, לשכשך את רגליי, להתבונן בסביבת המעיין וללגום ממימיו בעונג ובהנאה."

הלקח הנלמד הוא, שבישורת האחרונה במרחב הלימינלי, של מסע המדבר של בני ישראל, לקראת הכניסה לארץ, יש צורך במנהיגות אחרת, לא של מִדְבָּר, אלא של מְדַבֵּר ( מלשון דיבור). מנהיגות של: "וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם", איננה מתאימה יותר, לדור הנכנס לארץ ישראל.

המעבר ממשה לישראל

הנה לפנינו דגם מעבר נוסף המתרחש בסופה של פרשתנו – המעבר מתלות לעצמאות, מגורל לייעוד, ממשה לישראל. כאן מתחוללת טרנספורמציה אצל בני ישראל. בולטת לנו תמונה מרשימה של פרופיל חוסן של בני ישראל. בעוד שבאירוע קודם בפרשתנו, משה לבדו מנהל משברים בנלאומיים בזירה הגיאופוליטית:" וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ, אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם: כֹּה אָמַר, אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל, אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. …. נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר, גְּבֻלֶךָ." (במדבר, כ', יד'-יז' ) .

הרי שבאירוע סיחון עדים אנו למעבר דרמטי ולשינוי מהותי בDNA של עם ישראל- ישראל אקטיבי בקדמת הבמה ואילו משה פסיבי ברקע :"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, אֶל-סִיחֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם–לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וְלֹא-נָתַן סִיחֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה, וַיָּבֹא יָהְצָה." (במדבר, כא', כא'-כג').

המעבר הלימינלי המתחולל בעם ישראל מעצים את גבורתו הטבעית לעומת הגבורה הניסית שאליה הורגל עד כה:" וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל, לְפִי-חָרֶב" (במדבר, כא', כד') .

כך גם קורה באירוע הכנעני בסופה של פרשתנו, כשעם ישראל אקטיבי ומשה פסיבי: "וִּישְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לד' וַיֹּאמַר: אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי–וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ד' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה."( במדבר, כא', א'-ג').

מדהים כיצד נעלמו להם קולות הקיטורים, הנהי והבכי, שכה אפיינו את ישראל עד כה.

עם ישראל מציג הלכה למעשה את המשמעות הפרקטית במעבר מברית הגורל לברית הייעוד.

אין יותר הפגנות על רקע של משברי מים. הכול נראה אחרת. ההוכחה לכך, בדמותה של שירת הבאר בפרשתנו.

מתי שרים שירה ?

רק לאירועי שמחה והתרוממות הרוח. כך מתארת זאת פרשתנו, לקראת סיומה : " אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן". (כא', יז' – כ').

שימו לב, לא משה שר, כמו במרחב הניסי בקריעת ים סוף:" אז ישיר משה", שאמנם בני ישראל גם הצטרפו לשירתו שם, אבל משה הוא היוזם ,הדומיננטי ומנהיג השירה, אלא שבפרשתנו ישראל הוא היוזם, הדומיננטי ששר לבדו את השירה: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת".

אז מה המיוחד בבאר המים הזאת, שזכתה שישירו עליה שירה?

כך מבהיר לנו רש"י: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים " – "זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים — משה ואהרון".

"וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב—רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה" – " כרוה נדיבי העם, כל נשיא ונשיא כשהיו חונים, נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט".

דומה שכאן בפרשתנו מתרחש התיקון של המנהיגות בדמותם של המנהיגים- נשיאי השבטים, שמציגה את טקס חפירת הבאר על ידי השרים, המציגים דוגמא ראויה למנהיגות המשמשת דוגמא אישית. מנהיגות עממית בגובה העיניים שאיננה אלטיסטית , מרוחקת או מנותקת מהעם.

על מנהיגות כזאת אפשר בהחלט לשיר שירת הלל.

באקורד הסיום, בוקעת לה בפרשתנו שירת הבאר שהיא סוג, של טקס מעבר במרחב הלימינלי, ,מהשלב הראשון שהוא הפרידה-יציאה סמלית מן המצב היש, לעבר השלב האחרון שהוא ההשתלבות , הכניסה המחודשת בזהות החדשה. ובין השניים השלב המכריע, של המעבר עצמו, שבו ישראל כבר השיל את זהותו הישנה, אך טרם עטה את זו החדשה, הוא אותו שלב הלידה וההתחדשות ,של המעבר בין הישן לחדש.

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

מי מטפל במטפל (העיקרי)?

כאשר מאבחנים דמנציה ואלצהיימר, חשוב לאבחן גם את הבריאות של המטפל העיקרי: מתן תשומת לב לבריאותו הפיזית, הרגשית והנפשית של המטפל העיקרי. מיהו הטפל העיקרי?

להמשך קריאה

עזרו לנו להציל את מלב"ב

עזרו לנו להציל את מלב"ב לתרומה ידידי מלב"ב היקרים, נוכח התפשטות נגיף הקורונה, אנו חווים את השלכותיו ומשמעויותיו למטופלים שלעמותת מלב"ב. משבר הקורונה חושף אותנו

להמשך קריאה

מעוניינים לקבל עדכונים על מאמרים חדשים?

אנו נשלח לא יותר מעדכון לשבוע. אנו לא שולחים ספאם ופרסומות.