אמיל דורקהיים ( 1855-1917) מאבות הסוציולוגיה של המשפחה, ראה במשפחה- יחידת סולידריות מכנית ואורגנית קטנה, האחראית לגידולו של יחיד חברתי ולפיכך בסיס לתרומה לחברה כולה. במילים אחרות, תרומתך ומחויבותך לאיתנות משפחתך ולחוסנה, תביא ברכה ותרומה לחברה כולה.

מחקרים רבים בנושא המשפחה מצביעים על כך: שישראל נחשבת "משפחתית" יותר ממדינות מערב ומזרח אירופה על פי הקריטריונים הבאים: שיעור ילודה גבוה יחסית, שיעור גירושין נמוך יחסית ומיעוט יחסי של לידות מחוץ לנישואין. למרות תהליכי תיעוש ומודרניזציה המשפחה הישראלית היא יציבה באופן יחסי למדינות אחרות בעולם. החברה הישראלית קטנה, מלוכדת, מצומצמת ואינטימית, יחסית, כל אלו מגבירים את זיקתו של הפרט אל משפחתו. (פרס וכץ, 1991 ).

במאמר שכתב פרופ׳ שלום רוזנברג על ערך המשפחה בחג הפסח (מוספשבת, "מעריב" 26.3.2010 תש״ע),הוא מצטט את שמשון רפאל הירש״לבניית ישראל כהוויה חברתית, בה אדם לאדם-ריע, יש תנאי הכרחי,- קיומה של משפחה, בריאה ואיתנה. ואכן, לזבח הפסח, ומתוך כך גם ל״סדר״ שלנו, יש גוון משפחתי בולט. בכך, קובע שמשון רפאל הירש, מלמדת אותנו התורה שליכוד המשפחה, ובעקבות כך גם שמירת הקשרים בבית האב ,המשפחה המורחבת, הם יסוד העצמאות. הרס המשפחה מביא להשחתתה של המדינה כולה".

פרשתנו חושפת לפנינו שאלה מרתקת ואקטואלית.  האם נאמנות ומחויבות לציבור אותו אתה משרת, יכולה לדור בכפיפה אחת  עם נאמנות ומחויבות למשפחה ? האם שליחות ציבורית ולאומית שאדם נוטל על עצמו, בהכרח עלולה לפגוע במשפחתו ?

דוגמאות לא חסרות אודות מנהיגים בהיסטוריה שהקדישו את כל חייהם למען השליחות והיעוד , על חשבון משפחתם.

 

כך למשל, הרצל שהקדיש את חייו לחלום הציונות ולהגשמתו, שהביוגרפיה אודותיו יודעת לספר על בעיות במשפחתו עם ילדיו. כך גם מנהיג ויטנאם הו צ'י מין במלחמה נגד הצרפתים שהיה נשוי לעם ולא הקים משפחה. כך גם באודיסאה אודות אודיסאוס שעזב את אשתו פנלופה ומשפחתו למלחמת טרויה ולקח לו 10 שנים לחזור הביתה, מתוך אחדות של עמי יוון כנגד טרויה.

דוגמאות  לא חסרות.

 

פרשתנו פותחת צוהר לדיון בשאלה אותה הצגנו – האם מחויבות ונאמנות לתפקיד ולשליחות למען הכלל, יכולה לדור בכפיפה אחת ואף בהרמוניה ,עם נאמנות ומחויבות דומה למשפחה?

הילכו שניהם יחדיו ?

שאלת דיוננו על קונפליקט הנאמנות והמחויבות בין שליחות לציבור לבין המחויבות והנאמנות למשפחה, מוארת בפרשתנו אצל אברהם השליח הציבורי ואברהם המשפחתי : "וַיֹּאמֶר ד' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ…….  וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ד', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, לוֹט…..  וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו, וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן". (בראשית, יב', א'-ה').

אברהם אבינו מציג לנו בסיפור " לך לך", את התמודדותו במורכבות השליחות האלוקית שהוטלה עליו, אל מול אהבתו ומחויבותו למשפחתו. האתגרים העומדים בפני אברהם, אינם פשוטים וראוי לבחון התמודדותו עם אתגרים אלו.

אברהם אבינו מציג לנו לפחות בראשית פרשתנו ,מודל שיש בו התכנות לשילוב ,של מחויבות לשליחות הציבורית, עם המחויבות למשפחה. בעיון בכתוב נראה לכאורה, שהקב"ה מורה לאברהם, לעזוב לבדו את בית אביו ומשפחתו ,- " וַיֹּאמֶר ד' אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ " –  לבדך , ולא, – לך לך עם אשתך .לא כמו, במקרה של נח, שקראנו בשבת שעברה, שם  הקב"ה אומר לנח : "וַיֹּאמֶר ד'  לְנֹחַ, בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה " (בראשית, ז', א').

"אברהם הציבורי", מתייצב לשליחות הציבורית ולמשימה האלוקית, לחולל ולהנחיל את האמונה המונותאיסטית ולהקים את העם העברי מעבר לנהר. אבל באותה נשימה, "אברהם המשפחתי" איננו מוכן גם  לוותר  על משפחתו. אברהם מציג מודל משולב של שני ערכים: מחויבות לשליחות ציבורית ומחויבות למשפחה, שכן יכולים לדור בכפיפה אחת: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו, וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן.(בראשית, יב',ד'-ה').

אברהם מתייצב לקבל השליחות הציבורית האלוקית והאחריות הכבדה שהוטלה עליו על ידי הקב"ה, אבל בכפיפות לכך, שהוא ממשיך גם לשאת באחריות והמחויבות למשפחתו. דומה, שאברהם מציב גבולות וקוים אדומים לקב"ה – המשפחה היא ערך עליון, לא אצא לבדי, אלא רק עם אשתי , עם בן אחי לוט ואת הנפש שעשינו בחרן.

בסופה של פרשתנו נגלה בקיעים במחויבות והנאמנות של אברהם למשפחה, במקרה של גירושה של הגר אשתו ,הנושאת בכרסה את ילדם המשותף: "וַיָּבֹא אֶל הָגָר, וַתַּהַר; וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ.  וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל  אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ; יִשְׁפֹּט  ד', בֵּינִי וּבֵינֶיךָ.  וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל  שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ; וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ" ( טז',ד'- ו').

הנה סוגיית דיוננו נוכחת גם אצל משה רבנו : וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה, הַעוֹדָם חַיִּים; וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה, לֵךְ לְשָׁלוֹם.    וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן, לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם:  כִּי מֵתוּ, כָּל הָאֲנָשִׁים, הַמְבַקְשִׁים, אֶת נַפְשֶׁךָ.    וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב, אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדוֹ "  (ד', יח' – כ' ).

בנקודה קריטית זאת, שמשה אמור להיכנס לתפקידו ולמלא את השליחות הציבורית שהוטלה עליו, הוא עוצר לרגע, לוקח פסק זמן ומציב לפנינו אתגר של  מחויבות ורגישות אנושית משפחתית, שהיא קודמת לכל: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה, הַעוֹדָם חַיִּים; וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה, לֵךְ לְשָׁלוֹם (שמות, ד', יח'). מפרש רש"י : "וישב משה אל יתר חותנו: ליטול רשות".

הנה הדיאלקטיקה של הנאמנות לציבור אותו אתה משרת, לבין הנאמנות למשפחה, מקבלת ביטוי גם בפרשת יתרו בספר שמות: "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה, אֶל-הַמִּדְבָּר…….  וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה, לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם; וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה, מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב……   וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו:  לֹא טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל, גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ:  כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.   ….. וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת…… וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ" (יתרו, יח',ה' – כב').

יתרו מגיע כאן לא רק כיועץ ארגוני ,אלא גם כיועץ לחיי נישואין ומשפחה. יתרו מזכיר למשה את רגישותו ומחויבותו גם למשפחתו, כאומר לו:" משה חתני, זוכר אתה כיצד באת אלי בזמנו ליטול רשות וברכת הדרך לשליחותך הנעלה, להוציא את עם ישראל ממצרים. לא קבלת מיד השליחות, אלא באת קודם אל משפחתך במדין ולשמוע את דעתה ולקבל רוח גבית לשליחותך, שכן, לא בהכרח חיי ציבור סותרים חיי משפחה, גם ידעת אז לקחת אתך את אשתך ושני ילדיך ולא להשאירם רחוקים ממך. הנה אני בא אליך היום בחלוף זמן רב, של נתק שלך מאשתך וילדיך ומביא לך עצת זהב ,כיצד ניתן לשלב מנהיגות ציבורית ביחד עם משפחה".

 

יש בעצתו של יתרו למשה, ממד נוסף, מעבר לממד הארגוני, בהקניית ערך מוסף, של הקדשת  זמן איכות למשפחה. כאומר למשה:" כן משה חתני היקר, משפחתך עכשיו ,גם היא בעדיפות גבוהה. עליך לשלב את המחויבות הציבורית שלך, עם המחויבות למשפחתך".  יתרו מגיע  למשה במדבר ומביא איתו את אשתו וילדיו של משה לאחר נתק של שנים. יתרו  גם כיועץ נישואין ומשפחתי הראשון בהיסטוריה, מדגיש כיצד יש לחזק את המחויבות , האחריות והנאמנות למוסד המשפחה. המסרים של יתרו למשה כאומר לו:" דאג כמנהיג וכמנהל, להיות לא רק אפקטיבי בניהול וארגון עם ישראל במדבר, דע לא להתנתק מהמשפחה. גם  בהיותך איש ציבור ומנהיג עסוק וטרוד בשליחותך הציבורית, דע והפנם עוד יותר, את  החשיבות של ההתחברות למשפחתך כערך בחייםאל תשכח ותזניח אותה. שאב ממשפחתך תמיכה גיבוי ועידוד להתמודדות עם מציאות החיים המורכבת הקשה, אך גם הענק לה תשומת לב. יש לך אחריות לאשתך ולילדיך, שעד כה הייתה מעט מוזנחת על ידך". יתרו   מציב למשה תמונת מראה: הייעוץ של יתרו ויישומו, יעניק למשה זמן איכותי שאין לו היום, על מנת שיהיה לו פניות וזמן איכות למשפחה.

חנה סנש נולדה בהונגריה ב-1921 ועלתה לארץ בגיל 18. כעבור חמש שנים, עם הגעת הידיעות על המתחולל באירופה, יצאה לשליחות וצנחה ביוגוסלביה. היא נתפסה בהונגריה, ולאחר חודשי עינויים הוצאה להורג והיא בת 23. חנה סנש כותבת ביומנה : "ערב ראש השנה, שנתיים מאז עזבתי את הבית, את אמא. מה הייתי מדברת עם אמא לו נפגשנו? יכולתי להגיד לה את שהרגשתי אתמול, לחץ חזק וקשה, יכולתי לבכות. כי הרגשתי: שתי דרכים עומדות לפני – לחפש את אושרי הפרטי ולהעלים עין מהשגיאות אשר מסביבי או להשקיע כוחות במלחמה הורסת וקשה בעד דברים שהם טובים ונכונים בעיניי. נדמה לי שהברירה אינה בידי, טמונות בי תכונות הקובעות את דרכי, אם גם אכיר את כל הקושי והסבל הכרוכים בה. .." (מיומנה של חנה סנש  נס ציונה,1941).

בשירה – "כִּי קָרָא הַקּוֹל", מעלה חנה סנש את נושא דיוננו בפרשתנו – מחויבות  ציבורית אל מול מחויבות משפחתית: "הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל. הָלַכְתִּי לְבַל אֶפֹּל. אַךְ עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים סָתַמְתִּי אָזְנַי בַּלֹּבֶן הַקָּר  וּבָכִיתִי. כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר ".(קיסריה, 12.1942)

בקיבוץ שדות ים, התקיים טקס לציון 65 שנים להוצאתה להורג של חנה סנש, בסופו של הטקס , נגשה למיקרופון שרה (סוריקה) ברוורמן בת התשעים. היא הייתה ביחידה המוצנחת של חנה סנש, אבל פחדה לצנוח, ועל כן זכתה, שלא בטובתה, בכינוי "הצנחנית שלא צנחה". היא פנתה אל תמונתה של חנה סנש ואמרה: "חנה, הייתי גדולה ממך רק בשנה וחצי, לי נולדו ילדים, נכדים ונינים, ולך לא. שילמת את המחיר הכבד ביותר שאשה יכולה לשלם ".

" הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל…אַךְ עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים סָתַמְתִּי אָזְנַי בַּלֹּבֶן הַקָּר  וּבָכִיתִי. כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר".

 

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *