" בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד".( א', א'-ד').

נכון כולנו יודעים ומכירים את סדר מעשה בראשית , – "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ", אבל  במציאות של "תֹהוּ וָבֹהוּ" ומיד האמירה ,- " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר", דומה שהמילים מקבלות מקום של בכורה ועליונות, במעשה הבריאה של הקב"ה את עולמו.

בכל אחד מששת ימי בראשית, נאמר: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים " לפני המעשה. קודם נבראו המילים ורק אחר כך המעשה. כלומר, ההגעה למחוז חפץ מתחילה קודם במילים. נצא ונלמד מסדר הדברים במעשה הבריאה, שהקב"ה ברא תחילה לכול, את המילים.

פרשתנו מעלה על נס  את חשיבותן ומעמדן של המילים מאז ימי בראשית ועד ימינו .

מילים יכולות לבנות אך גם להרוס, מילים יכולות להביא אושר ושמחה אך גם עצב ותוגה, מילים יכולות לרומם אך גם להשפיל , מילים יכולות להעצים אך גם לדכא, מילים יכולות להביא שלום, אחווה ורעות, אך גם מלחמה ,סכסוכים, איבה ושנאה.

האם אנו יכולים לדמיין את עולמנו אנו, ללא המילים, שהרי מפקיחת עינינו בבוקר ועד עצימת עינינו בלילה לקראת השינה, המילים נוכחות בעוצמה בעולמנו.

ובכן, הקב"ה ברא תחילה את המילים והוכיח  לנו בפרשתנו , כיצד היא הדרך הנכונה והראויה להשתמש בהן.

רולף יאקובּסֶן (1994-1907) נחשב למחולל המודרניזם בשירה הנורבגית. יש הרואים בו את "המשורר הירוק" הראשון של ארצו.,הוא כתב את השיר העוצמתי – "בשנתנו":

" כֻּלָּנוּ יְלָדִים בִּשְׁנָתֵנוּ, רַק אָז אֵין בָּנוּ עוֹד מִלְחָמָה…. וְאֵד כְּמוֹ כלָּה נִפְרָשׂ מֵעַל, לְפֶסֶק זְמַן קָצַר, בּוֹ אִישׁ אֵינֶנּוּ קָם עוֹד עַל רעהו. לוּ רַק יָכֹלְנוּ לְדַבֵּר אָז, זֶה עִם זֶה, כְּשֶׁלִּבֵּנוּ פֶּרַח שֶׁזֶּה עַתָּה פָּתַח אֶת כותרתו. מִלִּים זהובות כִּדְבוֹרִים, הָיוּ אָז חופזות מִתּוֹכוֹ. אֱלֹהִים, למדני אֶת שֶׁפַּת הַשֵּׁנָה".

הנה בפרשתנו ,מתרחשת לה "שפת השינה" הבראשיתית. הקב"ה הפיל תרדמה על  האדם ביצירתה של האישה: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.  וַיַּפֵּל ד' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  וַיִּבֶן ד' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל הָאָדָם.  וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת.  עַל כֵּן, יַעֲזָב אִישׁ, אֶת אָבִיו, וְאֶת אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד " ( ב', כא'- כד').

התרדמה מעניקה לאדם הראשון את ההזדמנות להטמיע את "שפת השינה", שמייצרת מרחב רומנטי אידיאלי וקסום של שפת   הזוגיות בגן עדן ,בעלת המשמעות:" וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת.    עַל כֵּן, יַעֲזָב אִישׁ, אֶת אָבִיו, וְאֶת אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד "( ב', כג').

שפת השינה ממרחב התרדמה של האדם הראשון, נוכחת גם  בימינו אנו ,כחוט מילים מחבר ,   בבניית ביתם המשותף של שני בני זוג. כפי שאנו מברכים בשבע הברכות  את בני הזוג הבאים בברית הנישואין תחת החופה : "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמו; בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתו.ֹ וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד; בָּרוּךְ אַתָּה ד', יוֹצֵר הָאָדָם… שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחָךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם; בָּרוּךְ אַתָּה ד' מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה. בָּרוּךְ אַתָּה ד' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה; חָתָן וְכַלָּה; גִּילָה רִנָּהדִּיצָה וְחֶדְוָהאַהֲבָה וְאַחֲוָהשָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה ד' אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם; קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה; קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה; קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם; בָּרוּךְ אַתָּה ד' מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה".

"שפת השינה " הוא אותו הקול בשבע הברכות – "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה; קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" , המייצר את התקשורת המילולית , הרגישה, המכבדת והמעצימה בין בני הזוג שמבטיחה בִּנְיַן עֲדֵי עַד הספוג בשָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה…. בגִּילָה רִנָּהדִּיצָה וְחֶדְוָהבאַהֲבָה וְאַחֲוָהבשָׁלוֹם וְרֵעוּת.

יש במעמד החופה בשבע הברכות, בברית האירוסין ולאחריה בברית הנישואין, ממד של יצירה בראשיתית, הדומה למעשה בראשית.

כך גם בהמשך מסלול הזוגיות בהקמת המשפחה ,נוכחת לה "המילה", בברית המילה :" את בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם……וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם" (בראשית, יז',י'- יד').

מסביר המהר"ל בספרו תפארת ישראל פרק ב' : "ועורלה היא לשון כיסוי ואוטם, כפי שנאמר: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד "(דברים, י', טז') "הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב"( ירמיהו, ו', י'). מוסיף רש"י בפירושו לציווי אלוקים לאברהם במעמד מתן ברית המילה "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית, י"ז, א'): "ולפי מדרשו התהלך לפני במצוות מילה ובדבר הזה תהיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני". מוסיף  רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי, מאמר ראשון, קטו' : "כי אחד מטעמי המילה הוא "לזכור תמיד כי היא אות אלוהי אשר ציונו האלוה לשימו בכלי התאווה הגוברת באדםכדי שיוכל האדם להתגבר עליה ולא ישתמש בה כי אם כראוי לטבעו".

הנה אנו למדים שהמילה במשמעותה הנוספת בברית המילה ,בהסרת העורלה, מזקקת את תמימותו והתנהגותו של האדם ,בשליטה על אמירותיו והליכותיו, בתקשורת המילולית שלו עם סביבתו.

שהרי כבר נעים זמירות ישראל הציב לנו תמרור לנתיב הנכון של המילים : ״מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב ? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה "  ( תהילים לד׳, יג׳ ).

וכך גם החכם באדם המלמדנו את הטוב והרע הטמונים בבחירתנו את מילותינו  : " מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ".( משלי, יח ', כא' ) " אמר רב חמא בר' חנינא : מהו שנאמר :"מוות והחיים ביד הלשון" , וכי יש יד ללשון ? לומר לך , מה יד ממיתה , אף לשון ממיתה" (מסכת ערכין טו' ע"ב).

אך מה קורה שמתעוררים משפת השינה ? כיצד מתנהלת לה שפת הערות ?

פרשתנו מציגה לנו את "שפת הערות" בשפתו של הקב"ה בדיאלוגים השונים, כך למשל, "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ "; רש"י מאיר את הדינמיקה המילולית המשתפת שאוחז בה הקב"ה בבריאת האדם: " ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם". אנחנו יכולים לתאר לעצמנו כיצד התרחשה התקשורת המילולית בין הקב"ה למלאכים , בשקיפות ובשותפות, במעשה בריאת האדם.

ובהמשך הפרשה אנו נוכחים בדינמיקה מילולית נוספת של "שפת הערות" המתרחשת בין הקב"ה לאדם : " וַיִּקַּח ד' אֱלֹהִים, אֶת הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". מסביר רש"י: "ויקח – לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס ". ומהם הדברים הנאים בהם פיתהו הקב"ה להיכנס? – " בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן  ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי- בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך" ( קהלת רבה,ז',יג').

הנה לנו שיעור מאלף שמלמדנו הקב"ה, כיצד מניעים הון אנושי בעזרת התקשורת המילולית. כיצד  מאתגרים ומניעים אנשים – מגייסים, רותמים ומייצרים התרגשות של עשייה, בביצוע משימה מורכבת  ?

 

כך כבר לימד אותנו סנט אקזופרי  מחבר הספר "הנסיך הקטן", איך בונים ספינה?- "אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הגדול, הרחב והאין סופי, ולא מקבצים אנשים ואומרים להם להכין תוכניות, לאסוף חומרים ולבנות ספינה".

אך לצערנו, פרשתנו  מציגה לנו את "שפת הערות" באורה השלילי ,בשני אירועים דרמטיים.

הראשון,  בחטא הקדמוני הראשון כתוצאה מהתקשורת המילולית של שפת הערות, בין הנחש האישה והאדם.

השני, "שפת הערות"  בדרמה וטרגדיה- הרצח הבראשיתי, עלי אדמות. קין רוצח את אחיו הבל. לידתה של   האלימות במשפחה במלוא עוצמתה. קדושת החיים מתחלפת בזילות החיים.

נעסוק באירוע השני בלבד.

וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.    וַיֹּאמֶר ד' אֶל קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.   וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה ".

רש"י מסביר – " וַיֹּאמֶר קַיִן– נכנס עמו בדברי ריב להתעולל עליו להרגו….., לעומתו הקב"ה : "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ – להיכנס עמו בדברי נחת אולי ישיב ויאמר אני הרגתיו וחטאתי לך".

"וַיֹּאמֶר קַיִן ",- התחיל באלימות מילולית. מכאן המרחק קצר לאלימות פיזית – "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ ".

אלימות = אל – מילים .היכן שנגמרות המילים, מתחילה האלימות  הפיזית שסופה לא אחת -רצח.

מה הייתה הדינמיקה המילולית ?

על טריטוריה- משאבים. על רכוש- אמונות, דעות ודת. על מין- אישה ורומנטיקה. "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה- על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם…זה אומר: הארץ אשר אתה עומד עליה שלי היא, וזה אומר: מה שאתה לובש שלי הוא……ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: על מה היו מדיינין? אלא זה אומר: בתחומי בית המקדש יבנה וזה אומר: בתחומי בית המקדש יבנה….יהודה בר' אמי אמר: על חוה הראשונה היו מדיינין".( בראשית רבה, כב', טז').

הנה לנו תמונת מראה למציאות חיינו  העכשווית על אלימות מילולית וכאשר נגמרות  המילים, עוברים לאלימות פיזית שלא אחת מסתיימת ברצח – על טריטוריה, על רכוש ועל האישה. מציאות של עולם חשוך שלצערנו מאד מוכרת.

פרשתנו מאירה לנו אלומת אור למשמעותן של המילים שלהן זכות ראשונים במעשה בראשית.  החיים האמיתיים אינם בשפת השינה – "כֻּלָּנוּ יְלָדִים בִּשְׁנָתֵנוּ, רַק אָז אֵין בָּנוּ עוֹד מִלְחָמָה". אלא האתגר שמציבה לנו פרשתנו המכוננת היא – לאמץ לליבנו את שפת השינה, אך במצב של החיים האמיתיים- במצב שאנו ערים – " לוּ רַק יָכֹלְנוּ לְדַבֵּר אָז, זֶה עִם זֶה, כְּשֶׁלִּבֵּנוּ פֶּרַח שֶׁזֶּה עַתָּה פָּתַח אֶת כותרתו. מִלִּים זהובות כִּדְבוֹרִים, הָיוּ אָז חופזות מִתּוֹכוֹ. אֱלֹהִים, למדני אֶת שֶׁפַּת הַשֵּׁנָה". אכן, בפרשתנו הקב"ה מלמדנו את "שפת הערות" באורה החיובי והטהור. הבה נאמצה לליבנו כבר מחר בבוקר, על רקע מילות "בראשית", בשירה של נעמי שמר : ״את עולמך בבוקר תמיד לברוא האדמה, העשב וכל המאורות ואז מן העפר בצלם אלוקים, לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית״.

 

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *