לפני מספר שנים עבדתי בצוות פליאטיבי של בית חולים גדול בישראל. ביום הראשון לעבודה שלי, התלוויתי לאחות הבכירה בצוות. בשקט, מהצד, צפיתי בה עת היא עוברת בין אינספור חולים שפוזרו בכל בית החולים. לפעמים היא שכנעה רופאים לשנות את המינון התרופתי של מטופלים כאובים. פעם אחת, טיפלה בעור המגורה והסדוק של קשיש שהגיע לטיפול כימותרפיה. עבור קשישה אחרת הזמינה ייעוץ להתאמת שיניים תותבות. רוב הזמן, היא פשוט דיברה עם המטופלים. בעדינות מפעימה היא פתחה את כל השאלות הקשות, נתנה להם מקום לדבר על הפחדים, ולא להישאר עם חרדת המוות לבד. האחות הפליאטיבית לא הצילה חיים – אבל ההקלה שפשטה על פני המטופלים שלה, הבהירה לי שהיא מצילה נפשות.
מה עושים בטיפול פליאטיבי?
טיפול פליאטיבי, או "טיפול תומך", עוסק בהקלה על סבלם של אנשים המתמודדים עם מחלות קשות ובני משפחותיהם. מדובר בגישה הוליסטית, המקיפה את המטופל בצוות רב-תחומי: רפואה, סיעוד, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה, ריפוי עיסוק, פיזיותרפיה ורבים נוספים. שיתוף הפעולה נועד לתת מענה למגוון הקשיים איתם מתמודדים המטופלים ובני משפחתם, כמו כאב, קשיי שינה, בחילות, גרד, חרדה ודיכאון, קשיי אכילה, איזון טיפולים תרופתיים מורכבים ועוד. המטרה אינה ריפוי, אלא איכות חיים ונוחות טובים ככל הניתן. הטיפול יכול להיערך במסגרת הביתית או בבית החולים, בהתאם לנסיבות האישיות והמשפחתיות. חלק מהותי מהטיפול הפליאטיבי הוא שיתוף בני המשפחה המטפלים. אנשי הצוות יספקו הדרכה חיונית על טיפול נכון. איך למנוע כאבים וסיבוכים, טיפול ומניעה של פצעי לחץ, האכלה בטוחה וכו'. זו גם כתובת אפשרית לקבלת תמיכה רגשית – ההתמודדות עם דמנציה יכולה לגרום למשברים משפחתיים ומצוקה רבה גם עבור בני המשפחה.
בעבר טיפול פליאטיבי ניתן בעיקר במצבי סוף חיים, בדגש על סרטן. כיום ישנה הבנה כי הגישה יכולה להועיל מאוד לכל מקרה של מחלה מורכבת – ובייחוד אם מדובר במחלה כרונית. קשה להודות בכך (ואפילו לכתוב על זה), אבל דמנציה היא מחלה סופנית וחשוכת מרפא. ההתדרדרות אמנם איטית בדרך כלל, אך היא בלתי נמנעת. כיוון שכך, כל טיפול שניתן הוא למעשה טיפול פליאטיבי שנועד להקל על תסמינים, גם אם אנו נמנעים מלקרוא לו בשמו.
שוברים שתיקה
אומנם פתחתי בכך שטיפולי פליאטיבי לא מיועד רק למחלות סופניות, אבל הוא כולל בתוכו אלמנט חשוב שנוגע להן – שיח פתוח על המוות והדרך שתוביל אליו. הצוות הפליאטיבי כולל מגוון אנשי מקצוע שיזמינו אתכם לדבר על הרצונות, על הפחדים, ולתכנן עד כמה שניתן את הפרידה. זו שיחה חשובה וקשה מאוד, ולצערי במקרה של דמנציה חייבים לערוך אותה מוקדם – כל עוד אפשר לתקשר ולקבל החלטות ביחד על הטיפול הרפואי הרצוי. האם תרצו שיבצעו בכם החייאה במקרה הצורך? מה לגבי דיאליזה? האם תרצו להיות מטופלים בבית? אולי עדיף דווקא בהוספיס?
אפשר להבין למה רובנו נמנעים משיחות כאלו, אבל יש שכר עצום לבחירה להתמודד איתן באומץ.
באותו יום בבית החולים גיליתי להפתעתי שלצד החרדה יש גם הקלה מבורכת. בדיעבד, יש בזה הגיון מסוים. מצבי סוף חיים יכולים להותיר אותנו חסרי אונים, תלויים בחסדי אחרים שיקלו על סבלנו. שיח פתוח וענייני על הרצונות שלנו מאפשר לנו לקחת חזרה את השליטה על המצב (בגבולות האפשר, כמובן). כך נוכל לדעת שימנעו מאיתנו סבל, ונזכה לטיפול הנכון ביותר עבורנו – גם אם כבר לא נוכל לבקש זאת במילים. זו הזדמנות יקרה מפז לקחת נשימה עמוקה ולדון על הכול בסיוע של עו"ס, פסיכולוגית, מלווה רוחנית או אחות פליאטיבית שיספקו מידע ומסגרת מכילה ומחזיקה.
כשמגיע הזמן להיפרד
אחת מהמגמות המעניינות בתחום הפליאטיבי היא המעבר לטיפול בבית. יש מגמת עליה של מטופלים המבקשים לסיים את חייהם בביתם – ובזכות הטיפול הפליאטיבי, ניתן לכבד את רצונם. אני יכולה לתאר לעצמי שעבור מי שמתמודדים עם אובדן האפשרות להיפרד בסביבה מוכרת תחסוך מהם מצוקה גדולה ברגעיהם האחרונים. גם כאשר זה לא מתאפשר, לטיפול התומך יש הרבה מה להציע: עירוי נוזלים כשאי אפשר לשתות, הקלה על כאבים, תרופות הרגעה ועוד.
בנוסף לעזרה למטופלים עצמם, תמיכה רגשית מצד אנשי מקצוע יכולה לתת הפוגה חיונית לבני משפחה שחוקים, לאוורר מתחים משפחתיים שהצטברו בסיר הלחץ שיוצר הטיפול הסיעודי, ולאפשר חוויית פרידה משמעותית. זכור לי במיוחד מקרה מכמיר לב של אדם מבוגר בשעותיו האחרונות, שלא הפסיק לבכות. כשהוא מתקשה לדבר ולהישאר בהכרה, היה לא פשוט להבין את מקור המצוקה. לאט, בסבלנות, התגלה מקור הכאב. הוא הבין את מצבו, אך בגלל קשיי התקשורת לא הצליח להיפרד ממשפחתו האהובה. בלחישה, מילים ספורות בכל פעם שחווה רגע של צלילות, הכתיב לנו מכתב פרידה. כשסיים, נרגע ושקע בשינה עמוקה. נשארתי לצידו עם מכתב מרגש ביד, וההבנה של מלוא החשיבות של הטיפול הפליאטיבי – הפיזי והנפשי כאחד.
כתבה: מאיה הכט, נוירופסיכולוגית שיקומית בהתמחות, מלב"ב לקהילה
