"שוטטות" היא תופעה נפוצה למדי בקרב מתמודדים עם דמנציה בכל שלבי המחלה – במיוחד בקרב חולי אלצהיימר – ואחת המאתגרות שבה. למעשה מדובר במונח כוללני שמתייחס למגוון רחב של התנהגויות, כגון:
- בלבול בגלל טעות בניווט או קשיי זיהוי – אובדן תחושת התמצאות במרחב במהלך ניסיון לנווט ליעד מסוים או למצוא דבר מה (לרוב משהו שיעורר תחושת מוכרות ויפחית חרדה).
- אקאטיזיה – הסתובבות בגלל דחף נוירולוגי לתנועה.
- מחפשי יציאה – ניסיון לפתוח דלתות, לרוב במרחב לא מוכר.
- חקיינים – הליכה אחרי אנשים אקראיים.
לצערנו, שוטטות שמובילה לבריחה מהווה גורם סיכון משמעותי לאישפוז מוקדם ואף מוות. כאשר מתמודדים צועדים לבדם הם עלולים לסבול מתשישות, התייבשות, ליפול או לפספס טיפולים תרופתיים מצילי חיים. לפיכך אין פלא ששוטטות מעוררת חרדה רבה בקרב בני משפחה ומטפלים מקצועיים – רגע של חוסר תשומת לב יכול להוביל לחיפושים ארוכים ולהסתיים במיון.
לא פשוט לטפל בשוטטות
ראשית כדאי לשאול – האם שוטטות מצריכה טיפול? מסתבר שזה לא מובן מאליו. עצם הפעילות הפיזית יכולה דווקא להטיב עם המתמודדים. אולי ניתן לאפשר שוטטות במסגרת בטוחה? זו אינה שאלה פשוטה.
הצורך לאפשר חופש תנועה מחד ולשמור על יקירנו מאידך, מעלה סוגיות מורכבות של אתיקה, שעדיין לא נמצא להן מענה חד משמעי. הפתרונות רבים, ונעים מעזרים אלקטרוניים, התנהלות חופשית בתוך מרחבים בטוחים ונעולים, טיפול תרופתי, עיצוב התנהגות ע"י הנגשה של הסביבה ועוד. כל אחד מהם מציע איזון שונה שלא מתאים לכל מצב, בדילמה שבין בטיחות והגנה על שלומו של האדם עם דמנציה ובין זכות האדם על גופו ופרטיותו .
אז מה עושים?
לצערנו התשובה הטובה ביותר שנוכל לתת היא, שכל מקרה לגופו. אם יקיריכם נוטים לשוטט ויש חשש לשלומם, כדאי לפנות לאנשי מקצוע בעמותת מלב"ב. יחד תוכלו לבחון את הפתרונות המתאימים ביותר כדי להגיע לאיזון הטוב ביותר שניתן להשיג בין חופש לצד ביטחון.
זכרו – דמנציה משתנה לאורך זמן, ויכול להיות שהפתרונות שהתאימו בתחילת הדרך כבר אינם מספקים מענה מדויק. אם זה המצב, כדאי לפנות שוב לייעוץ ולשקול שינויים.
כתבה: מאיה הכט, נוירופסיכולוגית שיקומית בהתמחות, (MA), מלב"ב לקהילה
