אחד הדברים החשובים בתקשורת עם אנשים עם דמנציה ואלצהיימר הוא כיצד לדבר איתם, להקשיב להם בדרך הטובה ביותר, שלא תאיים עליהם, תלחיץ אותם או תגרום להם מבוכה.
הסופר אתגר קרת סיפר לאחרונה בכתבה עיתונאית, על אימו, שהתמודדה בשנותיה האחרונות עם דמנציה. יום אחד שאל אותה אם היא יודעת מיהו, אם היא מזהה אותו. היא ענתה: "אני לא יודעת מי אתה, מה שאני כן יודעת זה שאני אוהבת אותך ואתה אוהב אותי וזה מה שחשוב".
התקשורת המילולית בימינו, מאופיינת בשימוש רב של שאלות:
מה נשמע? איפה אתה גר? במה אתה עובד? איך היה? מה אתה חושב? ובמפגש עם אנשים המתמודדים עם דמנציה ואלצהיימר גם שאלות לחידוד הזיכרון: זוכר אותי? יודע מי אני? אתה זוכר שהלכנו ל…? שעשינו ככה וככה?
עבור אנשים עם דמנציה, שאלות פשוטות שכאלה, עלולות ליצור חשש,
מתח וחוסר נוחות, מאחר והם מפחדים לטעות בתשובתם או עלולים לחוש תסכול כשאינם יודעים מה להשיב.
כעובדת סוציאלית, במרכזי היום לאנשים קשישים של מלב"ב וגם כמנהלת "מלב"ב פעימה" לאנשים צעירים עם דמנציה,שהצעירה ביותר היא בת 40, נוכחתי ששאלות ישירות שהפניתי למטופלים, יצרו אצלם תחושות לחץ, כאילו הם נמצאים במבחן. כאשר הפחתתי מהשאלות, השיחה קלחה. למשל, כשסיפרתי על עצמי ולא שאלתי שאלות עליהם. כשניסיתי להיזכר בבית הספר, כשדיברתי עם מורה לשעבר, להתייחס לפריט לבוש מיוחד אצלה/ו, וכדומה. כשאנו שואלים שאלות, שהנשאלים מובכים מחוסר ידיעת התשובה או מכל סיבה אחרת, אנו נענים לעיתים בתשובות מתחמקות, שאינן באמת נותנות תשובה אמתית, כמו התשובה 'בסדר' לשאלה מה נשמע? בדרך כלל תשובה זו לא מספרת ולא מסגירה באמת, איך האדם מרגיש. לכן עדיף להפחית בשאלות מסוג זה.
חשוב לחפש נושאים לשיחה, שישמשו עוגנים ויעזרו בתקשורת: נושאים מהעבר המשותף, לשתף במה שקורה בהווה ,לשתף בחוויות שונות. אנחנו יכולים בהחלט להיות מופתעים מהתגובות שנקבל.
זוהי דרך נוספת בה ניתן ליצור התייחסות וקשר מרגיעים ומאפשרים.
חשוב שלא להתאכזב גם כשנראה שכל מה שניסינו לעשות בניהול התקשורת לא הועיל. ניסיונות האלה כל כך חשובים, ולעיתים נושאים פרי לאחר זמן ממושך.
חשוב לדעת , שמעבר לשפת התקשורת המילולית, חשובה לא פחות, שפת התקשורת של הלב. שפה שאותה אנו חשים ומרגישים.
הכותבת: עו"ס שרית זמל, מנהלת 'מלב"ב פעימה'-קבוצה לאנשים צעירים עם דמנציה
