הסופרת וההיסטוריונית ברברה טוכמן בספרה המונומנטלי – "מצעד האיוולת", מציגה ומנתחת, אירועים היסטוריים שהתרחשו לאורך דברי ימי ההיסטוריה, המייצגים החלטות אסטרטגיות של מנהיגים, המאופיינות כמצעד החוכמה או כמצעד האיוולת. כמו למשל, החלטתו האסטרטגית של המלך רחבעם, לקבל עצות מהצעירים ולא מהזקנים בעלי ניסיון החיים , שלא להקל את עול העבודה שהטיל אביו המלך שלמה כנאמר בתנ"ך בספר מלכים: "אבי ייסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים". התוצאה הייתה פילוג בין ממלכת יהודה לבין ממלכת ישראל.
השבת הקרובה קרויה שבת חזון, על שם ההפטרה בתנ"ך בספר ישעיהו, החותמת את שלוש הפטרות הפורענויות שאנו קוראים בשבתות של ימי בין המצרים, בין יז' בתמוז לבין תשעה באב: "חֲזוֹן יְשַֽׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם …בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִֽי. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָֽן. הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ד' נִֽאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל ".
דומה שאירוע חורבן הבית ,מייצג את "מצעד האיוולת" של כשל המנהיגות היהודית באותם הימים של ערב חורבן הבית.
בסיפורי החורבן, בולט הסיפור אודות "קמצא ובר קמצא", המייצג את מצעד האיוולת ושנאת החינם במלוא כיעורם, שאפיינו את המנהיגות היהודית והחברה האזרחית של עם ישראל. הגביר "המנהיג" עורך הסעודה, מבייש לעיני כל, את בר קמצא שהיה שונאו שהגיע בטעות לסעודה במקום קמצא שהיה אוהבו. בר קמצא הנכלם אף מציע לגביר לשלם לו את מלוא עלות הסעודה והוא נענה בסירוב. בעקבות הסעודה המביישת כאשר עולה הדילמה האם להיענות לקיסר הרומי להקריב הקורבן שהטילו בו מום, עומד לו מנהיג תורני רוחני, בשם זכריה בן אבקילס ואומר: "ייקוב הדין את ההר", לא נעשה ולא נאפשר, לא נפעיל שיקול דעת אחראי בסיטואציה מורכבת אל מול איומי הקיסר הרומאי, גם לא נקבל הוראת שעה חריגה. אף אחד ממנהיגי הישוב היהודי בירושלים באותם הימים, לא קם ומחה כנגד העלבון שנגרם לבר קמצא וכנגד דעתו של זכריה בן אבקילס. הם היו שפוטים של בעלי ההון והטייקונים באותם ימי ערב חורבן ירושלים. בתלמוד במסכת בבא מציעא נאמר:" דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה…שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין ".המנהיגות היהודית בימי חורבן הבית לוקה בליקוי מאורות, בהעדר בוחן מציאות ומייצגת את מצעד האיוולת בנוקשות ובחוסר גמישות ופשרה.
לעומת זאת , מיוצג "מצעד החוכמה", בסיפורי ערב החורבן בדמותו המנהיגותית של רבן יוחנן בן זכאי, שנוקט בגישה של – "להיות חכם ולא תמיד צודק". הוא מקבל החלטה אסטרטגית, נוכח ניתוח המציאות המורכבת, של סיכויים אל מול סיכונים. בבקשותיו מהקיסר אספסינוס, הוא מעדיף את "יבנה וחכמיה" על פני ירושלים. רבן יוחנן בן זכאי רואה את הנולד ופועל באחריות ובאומץ, להבטיח את המשכיות קיום התורה והזהות הרוחנית של העם ואחדותו. הוא מבטיח את ביצור משילות השושלת הנשיאות התורנית כדי למנוע כאוס רוחני, והוא גם מבטיח את המשכיות דמותו המוסרית והאנושית של העם, במימוש ערכים של חסד וחמלה ,בבקשתו מאספסינוס לרפא את רבי צדוק החולה.
"מצעד האיוולת" של החלטות אסטרטגיות שגויות והרות אסון, נגזרות מפרופיל של מנהיגות שמאופיין בניתוק מהמציאות, מנוקשות- "ייקוב הדין את ההר", בהעדר גמישות ואחריות, והפחד להחליט החלטות קשות בשעות גורליות. בימים אלו של מנהגי אבלות ומיעוט השמחה בימי בין המצרים ששיאם בתשעה באב, הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי ,קורא לנו להתחבר למשמעות החברתית, של שנאת החינם והעדר בוחן מציאות של המנהיגות באותם הימים, שהיה מצופה ממנה לקבל החלטות אמיצות וחכמות, בנתיב מצעד החוכמה ולא בנתיב מצעד האיוולת.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
