הקטורת היא לווית חן לאורך פרשות ספר ויקרא וכך גם בפרשתנו : "וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת; שְׁנֵי, עֶשְׂרֹנִים, יִהְיֶה, הַחַלָּה הָאֶחָת. וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת, שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת, עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר, לִפְנֵי ד'. וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת, לְבֹנָה זַכָּה; וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה, אִשֶּׁה לַד'. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ד' תָּמִיד: מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּרִית עוֹלָם. וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ: כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ, מֵאִשֵּׁי ד' חָק-עוֹלָם." (ויקרא, כד', ה'-ט').
מפרש רש"י: " וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת- על כל אחת משתי המערכות היו שני בזיכי לבונה ( שני כלים מיוחדים שנקראים בזיכין, שעליהם הונחו החלות והלבונה) מלא קומץ לכל אחד והיתה הלבונה הזאת ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת והיא לזכרון ללחם שעל ידה הוא נזכר."
"לבונה הוא סוג של עץ ממשפחת הבָּשְמִיִים, וכן שמו של השרף הריחני המופק ממנו. הלבונה נזכרת עשרים פעמים במקרא, כסממן קטורת אשר שימש לצורך עבודת ד' במשכן ובמקדש, כתוספת לקרבן מנחה ולקטורת התמיד . " ( ויקיפדיה 3.4.2021 ).
הנה הלבונה שהיא אחת מסממני הקטורת, מתחברת לשתי מערכות המתוארות בפרשתנו, שעל כל אחת מהן מונחות שש חלות, שאליהן מתחברת הלבונה שבקטורת עם ניחוחה המיוחד .
הבה ננסה להעמיק במהותה של הקטורת, בחיבורה לנושא דיוננו- ההיברידיות של הקודש והחול וגם להעמיק בפשר זיקתה של הקטורת , להצגת המועדים והחגים הנוכחים בפרשתנו –יום הכיפורים וסוכות– "ויְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי ד', אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי "(ויקרא, כג',א'- ב')
הזיקה ליום הכיפורים, כיצד?
הנה אזכורו של יום הכיפורים בפרשתנו : " וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם … כִּי יוֹם כִּפֻּרִים, הוּא, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם "(ויקרא, כג', כו'-כח').
כבר התוודענו לעבודת הכהן הגדול בהקטרת הקטורת בבית המקדש, בקודש הקודשים ביום הכיפורים:" וְלָקַח (הכהן) מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי ד', וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת.( ויקרא, טז', א'- יג' ).
אנו עדים למחלוקת ידועה בין הפרושים (החכמים) לבין הצדוקים, כיצד על הכוהן לנהוג בהקטרת הקטורת ביום הכיפורים. מחלוקת שנשנית בברייתא ונרמזת במשנה יומא א', ה' .
לשיטת הצדוקים, הכהן מכין את הקטורת המעלה עשן מחוץ למרחב קודש הקודשים, ורק אחר כך הוא נכנס עם הקטורת והעשן לקודש הקודשים, ואילו לשיטת הפרושים ,הכהן הגדול עוסק בהכנת הקטורת המעלה עשן בתוך מרחב קודש הקודשים פנימה.
מהי מהות המחלוקת בין הצדוקים לבין הפרושים במעשה הכנת הקטורת והקטרתה ?
המחלוקת מציגה לנו אפוא שתי השקפות עולם, באשר לתפיסת הערכים של מרחבי חיים, שלכאורה הם שונים – של חיי הקודש אל מול חיי החול , של חיי הרוח אל מול חיי החומר, של חיי התורה אל מול חיי העבודה. של עולם הספרא אל מול עולם הסייפא. האם ערכים אלו יכולים לשמש יחדיו במרחב חיים משולב אחד, או שהם יכולים לשמש רק בשני מרחבי חיים נפרדים. האם נגזר על מרחבי חיים אלו לדור בנפרד ובניתוק זה מזה, או שמא יכולים הם לשמש בכפיפה אחת, ולדור בסינרגיה תחת קורת גג אחת– היברידיות של קודש וחול.
הצדוקים גורסים, שיש לפעול בהפרדה מלאה של שני מרחבי חיים שונים, ולכן, את העבודה הפיזית של החומר במעשה הקטורת יש לעשותה במרחב שמחוץ למרחב קודש הקודשים. לדעתם, קודש וחול לא יכולים להתקיים ולשמש יחדיו במרחב חיים אחד. ואילו לעומתם על פי השקפתם של הפרושים (החכמים), קיימת התכנות למרחב חיים אחד ולא שניים, המשלב בתוכו את הקודש וגם את החול, המשלב בתוכו את הרוח וגם את החומר, המשלב בתוכו את העבודה וגם את התורה ,המשלב את הספרא והסייפא , היברידיות של קודש וחול, במרחב אחד-במקום הקדוש ביותר בקודש הקודשים, שאליו נכנס הכוהן ביום הכיפורים.
הזיקה לחג הסוכות, כיצד?
נבחן את ההיברידיות של קודש וחול המשתקפים בקטורת וזיקתה לחג הסוכות המוצג בפרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַד'.( ויקרא, כג',לג'-לד')
בתקופת שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, על רקע הצהרת המלך כורש בשנת 531 לפני הספירה, עיני כולם נשואות לקומם את שגב הקודש בבניית בית המקדש. אך בפועל אנו עדים לדחיית הקמת המשכן . עזרא ונחמיה מציגים את מודל ההיברידיות של הקודש והחול, דווקא במרחב שמחוץ למקדש, באותו מרחב הקרוי – רחובה של עיר.
40 שנה אחרי הצהרת כורש, עולים עזרא ונחמיה. הם לא מעניקים עדיפות ראשונה, לבניית המשכן. עזרא מתמקד בקימום תשתית הרוחנית והערכית של העם ואילו נחמיה מתמקד בקימום התשתית הגשמית והכלכלית, כך למשל, בביצור חומת ירושלים. שניהם מציגים פעילות משותפת של היברידיות הקודש והחול במרחב חיים אחד. כידוע שעד אז, את חג הסוכות חגגו בתוך המקדש ולא מחוצה לו.
הנה עזרא ונחמיה בקביעתם את סדרי העדיפויות ליישום ההיברידיות של הקודש והחול במרחב שמחוץ למקדש, נוקטים בצעד תקדימי בהחלטתם לחגוג את חג הסוכות מחוץ למקדש. ברחובה של עיר: "וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל-הָעָם, הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, אֶל-עֶזְרָא, הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל, אֶל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיִּמְצְאוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה: אֲשֶׁר צִוָּה ד' בְּיַד-מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ, וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת: לַעֲשֹׂת סֻכֹּת, כַּכָּתוּב. וַיֵּצְאוּ הָעָם, וַיָּבִיאוּ, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל-גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם, וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים–וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם, וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כָל-הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן-הַשְּׁבִי סֻכּוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה, גְּדוֹלָה מְאֹד. וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים, יוֹם בְּיוֹם–מִן-הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן; וַיַּעֲשׂוּ-חָג שִׁבְעַת יָמִים, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט." ( נחמיה, ח', יג'-יח').
כך בפרשת הקטורת, שאותה אנו אומרים מידי בוקר, בתפילת שחרית "באין כאלוקינו": "פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת הַצֳּרִי. וְהַצִּפֹּרֶן. הַחֶלְבְּנָה. וְהַלְּבוֹנָה."
הקטורת בזוהר, בחילופי אותיות של האות– ט, באות –ש. יוצרת סוג של – הקטורת הקושרת.
את מי היא קושרת ? את כווולם. החוליה החלשה בה. היא – הַחֶלְבְּנָה, שריחה רע. מפרש רש"י: "מנאה הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תפילותינו את פושעי ישראל, שיהיו נמנין עמנו". הקטורת איננה ייצוג חברתי אלתיסטי, כולם שווים לחובות ולזכויות.
הנה כי כן, עזרא ונחמיה באתוס של שיבת עם ישראל לארצו, מבינים שהיברידיות הקודש והחול מחייבת עמידה בשלושה אתגרים – בניית התשתית הכלכלית והביטחונית, בניית התשתית של הזהות הרוחנית ובניית התשתית החברתית של שבת אחים ואחיות גם יחד. כך זה קורה בדיוק בחג הסוכות – בפרקטיקה של חגיגת החג שכוללת את כל העם, לרבות הטמאים שלא יכלו קודם להיכנס למקדש ולחגוג את חג הסוכות ברחובה של עיר– "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל-גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם, וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים, וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם, וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם" .
עזרא ונחמיה מציגים לנו דגם של מנהיגות מעצבת, של קיום החג במשמעותו הכלכלית החקלאית מחד ובמשמעותו הרוחנית מאידך. אך גם במשמעותו החברתית– בהכלת כולם, כמו ארבעת המינים בסוכות-המייצגים את האחדות ואת הערבות ההדדית; כל מין מייצג קבוצה בעם ישראל כמתואר במדרש ויקרא רבה (ל', יב'). ויעשו כולם אגודה אחת של משמעות ושייכות– כל אחד יהיה אגוד באגודה אחת- היחד בצד הייחוד.
הנה פרשתנו מסיימת את מפרט קודקס – קְדֹשִׁים תִּהְיוּ שבו החילונו בפרשת קדושים הקודמת:
"וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ד', מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: אֲנִי, ד' ". ( ויקרא, כב', יז' – לג' ).
המשמעות היא: קידוש שמו של הקב"ה בעולם.
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, ה', א' , אומר : " כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: ולא תחללו את שם קודשי".
מה היא הפרקטיקה בקידוש שמו של הקב"ה ? כיצד עושים זאת בפועל?
הנה לנו תשובה לכך :"ומיקחו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה"(מסכת יומא, פו' עמ' א').
גם אצל הרמב"ם ב"אגרת השמד"-תשובה לכך במאמר "קידוש השם", שאותו כתב ליהודי ספרד ומרוקו בשנת 1165 : " מחמת שהוא ידוע אצל הכול בחסידות…הרי זה חילל את השם…שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם התנהגות גרועה וכעורה במיקחו וממכרו ובמשאו…ולא יהיה מתנהג עם בני אדם במידות נעלות והגונות, הרי זה חילל את השם".
שורות מאמרי נכתבות במוצאי יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל, שלצערנו, שמחת חג העצמאות מהולה בעצב הפיגוע הרצחני של בני עוולה באלעד. כך נסיים השבת, רצף של שלוש פרשות המשולבות זו בזו- אחרי מות- קדושים- אמור.
מדינת ישראל היא מופת השילוב ,במימוש חזון הנביאים של נס הגאולה וקיבוץ הגלויות, בשילוב תרבויות ועדות שונים, למשמעות התקומה והקוממיות במדינה ריבונית, בשילוב שמים וארץ, בשילוב יהדות ודמוקרטיה, בשילוב ההקרבה והקירבה, בשילוב הרוח והחומר ושל הקודש והחול.
ביום העצמאות ה74 למדינתנו , האתגר המוצב לפנינו הוא: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹקיכֶם". נתחבר למשמעות האמיתית של מעשה הקטרת הקטורת לפי השקפת הפרושים, המציב אתגר למנהיגי מדינתנו, כפי שאנו לומדים בהפטרה לפרשתנו-"וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל" (יחזקאל, מד', כג'). כך גם מוצב אתגר לעמנו ,לחברתנו ולכל אחד מאתנו, לדבוק בדרך השילוב כאורח חיים, בשילוב הרוח והחומר ושל הקודש והחול .
רק כך נוכל להתחבר למשמעות הסמלית של אותו מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת ישראל שממשיך להתקיים במחוזות חיינו גם היום –אחרי מות, קדושים, אמור .
כך פרשת הקטורת, שאותה אנו אומרים מידי בוקר, בתפילת שחרית "באין כאלוקינו":"פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת הַצֳּרִי. וְהַצִּפֹּרֶן. הַחֶלְבְּנָה. וְהַלְּבוֹנָה", מסתיימת באֱמֹ֥ר של אחווה ושלום: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא…לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַעַן בֵּית ד' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ: ד' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן. ד' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם."
שבת שלום ומבורכת
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
