פרשתנו היא פרשה מכוננת לעיצובה של קהילת "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", לביצור דמותנו המוסרית והערכית, כיחידים, כחברה, כמדינה וכעם. פרשתנו מניחה את התשתית למשמעות האמיתית
של :" כל אדם נברא בצלם אלוקים".
פרשתנו ניצבת על הגשר המתוח – מעבדות לחירות – בין פסח, שהוא חג החירות והיציאה משעבוד לגאולה ,לבין חג השבועות שהוא חג מתן תורה, שמעניק לנו את זהותנו הרוחנית והערכית כעם סגולה.
פרשתנו ניצבת על הגשר המתוח משואה לתקומה – בין יום השואה והגבורה שבו אנו מתייחדים עם קדושי השואה ,לבין יום הזיכרון לקדושי צה"ל ויום העצמאות שחולל את תקומתנו במדינתנו העצמאית והריבונית.
הנה הקריאה : " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם… וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם"( ויקרא, יט',א'-ג') .
זאת המשמעות של בריאתנו בצלם אלוקים.
על מנת להיות ראויים להשתייך לקהילת- "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם", עליכם להסיר המסכות ולהיות שקופים, ישרים , הגונים ואמיתיים, במעגלי חייכם.
כך בשלהי ימי קורונה, ברכנו על ההחלטה לבטל את חובת עטיית המסכה במרחב הסגור.
הרב פרופ' יונתן זקס ( 1948- 2020 )בפרשנותו לפרשת וירא בספר בראשית מדגיש את חשיבות האמת נטולה מחיצות ומסכות": התשתית החברתית המוסרית האנושית, של מעשה הקורבנות דורשת גם הקרבה יום יומית, מטרתה להביא לקירוב והתקרבות של האדם, לא רק לאלוקיו, אלא גם לקירוב והתקרבות, בכל מערכת יחסים אנושית, בין איש לאשתו, בין אדם למשפחתו ובין אדם לחברו. אל לה לקירבה להיות מזויפת, זמנית, אינטרסנטית שתלויה בדבר. היא חייבת להיות אמיתית, כנה ונטולת מסכות. מבקר התרבות היהודי האמריקני ליונל טרילינג בספרו: " כנות ואותנטיות"מציין שבעברית, אין מילה שהיא מקבילתה המדויקת של person האנגלית. יש מילים כמו – אדם ובן אדם ואיש ואנוש, אך אף לא אחד , הוא תרגום מלא של person .הסיבה לכך היא, שמילה לועזית זו מקורה במילה הלטינית persona המציינת מסכה שעוטה שחקן על הבמה, כדברי שייקספיר כל העולם במה, כל איש וכל אישה רק שחקנים הם".
כך תורתו הפסיכולוגית של זיגמונד פרויד ( 1856-1939 ), מציגה את המסכות המפרידות במבנה אישיותו של האדם, מהסתמי – האִיד (id): , המבנה המאגד את היצרים , התאוות והדחפים הטבעיים שבנו. האני – האגו (ego): ,המבנה המהווה את העיקר המודע של האדם. והאני העליון – הסופר אגו (super-ego): ,המבנה המייצג את המוסר והמצפון שבנו.
הטיפוס המפרך במעלה ההר לעבר היעד- "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", ראשיתו במקום הנמוך בתחתית ההר ,בחטא העגל- "וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.( שמות, לב', ד'), שהיה אירוע משברי מכונן של שבירת הלוחות, שהביא לחוויה מתקנת ובונה, בהקמת המשכן על כליו השונים והמיקוד היה בעבודת הקורבנות במרחב הפולחני הסגור, בדגש לכוהנים. במרחב סגור זה התרחש חטא שני בני אהרון ומותם. על כך כבר נדרש הראי"ה קוק ( 1865-1935 )" כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המידות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו " (אורות הקודש, ג', ש"ס).הנה בוקעת פרשתנו את מרחב המשכן הסגור וכוהניו וחושפת לעיני כל ישראל, את מרחב החיים הפתוח שמאתגר באתגר הניצב בפסגת ההר – "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם… וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם"..
כך מאיר זאת רש"י: "מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה."
הנה כי כן, פרשת קְדֹשִׁים היא פרשה מכוננת , לעיצוב פניה של קהילת "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", לביצור דמותה המוסרית והערכית, כיחידים, כחברה, כמדינה וכעם. הפרשה הניצבת במרכזו של ספר ויקרא, קוראת לכל אחת ואחד מעמנו – לאמץ, להטמיע ולנהוג אורח חיים אמיתי כבני אדם, ללא מסכות , במעגלי שגרת חיינו השונים.
כיצד להיות בן אדם אמיתי ביחס לעצמנו ?
כך מתארת זאת פרשתנו – "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ ….. וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד'." (ויקרא, יט',יא'- יד'). החרש הרי לא שומע שמקללים אותו , אז לכאורה מה כל כך נורא ודרמטי בדבר ?
הרמב"ם( 1138-1204 ) בניתוח פסיכולוגי מוסרי מאיר את עינינו אודות החובה המוטלת עלינו כלפי עצמנו: " והיה עולה בדעתנו שכוונת התורה שאסרה קללת אדם מישראל היא : אם הוא שומע את זה מחמת הבושה והצער המגיעים לו ( שרק אז היא אסורה). אבל קללת החרש , כיון שאינו שומע ואינו מצטער בכך, הרי אין חטא בדבר. לפיכך השמיענו שהוא אסור, והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס." (ספר המצוות, מצווה שיז).
הנה מוטלת חובה אישית על האדם לנהוג בטוהר המידות וברגישות מלאה, בדיבורו כלפי החרש, כאילו הוא שומע. הנה עוגן מוסרי וערכי של – קְדֹשִׁים תִּהְיוּ , שעל האדם לתבוע מעצמו להיות בן אדם אמיתי ללא מסכות, כלפי עצמו , באותן פינות סמויות הרחוקות מהעין והאוזן של אחרים. מרחב שאחרים כביכול , לא רואים ולא שומעים, שבו אנו בוחנים את עצמנו במבחן המראה האישי פרשתנו יוצאת אלינו בקריאה- היו ישרים ,הגונים ואמיתיים כלפי עצמכם. עליכם לתת דין וחשבון לעצמכם מידי יום ביומו. יש לעשות זאת בשקיפות וביושרה מידי יום, עת אתם מיישרים פניכם למראה האישית הניצבת מולכם.
הרב ד"ר י.ד. סולובייצ'יק ( 1903-1993 )בספרו – "על התשובה", מאיר לנו את עוגן המידות והערכים, של –להיות בן אדם אמיתי וישר כלפי עצמנו: " יש דברים הרבה שאדם יודע אותם, אף הוגה בהם, ובכל זאת לא ירהיב עוז להעלותם על שפתיו. האדם בונה לו מחיצות בינו לבין עצמו ומורד גם במציאות, בעובדות. באופן אינסטינקטיבי דוחה עובדות שאינן נעימות לו…אלוהים ברא באדם מנגנון של הגנה עצמית המאפשר לו להתעלם מן העובדות, לברוח מן המציאות, לא לראות דברים כמות שהם. יש שאדם יודע מעל לכל ספק כי חטא חטא והחטיא את מטרת חייו. כי בגד בערכיו, אך אינו מוכן לומר זאת בפה מלא…על משכבו בלילות הוא הוגה בכך, בינו לבין עצמו בוכה נפשו במסתרים, אך לאור היום, לעיני אחרים, הוא שמח וטוב לב….כשם שהקורבן נשרף על גבי המזבח, כך אנו שורפים במעשה הווידוי את שלוותנו המבוצרת, את גאוותנו המטופחת, את חיינו המלאכותיים." ( "על התשובה", הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, תשל"ה).
נכון, זה לא תמיד קל. זה לא אחת דורש מעמנו הקרבת קורבן.
עלינו לומר לא –לבניית המחיצות בדמות המסכות שבתוכנו- כלפי עצמנו, שמשליכה על התנהגותנו כלפי זולתנו, ולומר לא– למחרף שבתוכנו. עלינו לומר כן– למבחן המראה האמיתי כלפי עצמנו . ולומר כן– למכבד שבתוכנו, ביחס לעצמנו. כך נוכל להיות שלמים עם עצמנו.
עוגן היסוד של המידה – כיצד להיות בן אדם אמיתי ביחס לעצמנו , מציב לנגד עינינו תמרור דרך מרכזי – להסיר מעלינו את המסכה הקרויה- נבל ברשות התורה. כך הרמב"ן( 1194-1270) בפרשנותו המאלפת למשמעות – "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם", בפרשתנו : "והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הַבִּיאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ." (משלי,כג',כ') וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב , אחרי שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות". כך גם הקריאה- "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ד' "( דברים,ו',יח') וקדש עצמך במותר לך- זה המבחן האמיתי – כיצד להיות בן אדם אמיתי בעיני עצמנו ובעיני ד'.
הנה פרשתנו מטילה עלינו חובה נוספת – " וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד'". כך נמצא במסכת מועד קטן, ה', ע"א : " רמז לציון קברות מן התורה מניין ? אביי אמר מהכא : ולפני עיוור לא תיתן מכשול".
פרופ' נחמה ליבוביץ' ( 1905- 1997 ) בפרשנותה ,מציגה את הפרקטיקה- כיצד להיות בן אדם ביחס לזולתנו ולחברתנו : " הנה יושב האיש בביתו ויודע כי בית עלמין יש בסביבתו ואין הוא מסומן, ועלול כוהן ללכת בו ולהיכשל בדבר עבירה, ולא קם ולא זע, הכיצד יטען האיש, האני עברתי על : "לפני עיוור לא תיתן מכשול?- הלוא לא פתיתי, לא גיריתי, לא דברתי על לב מישהו, לא נתתי עצות ולא סייעתי ידי עושי מעשה. בביתי ישבתי ולא ראיתי איש- מה לכם כי תלינו עלי?. התורה מלמדת אותנו כי גם בשב ואל תעשה, גם תוך פסיביות גמורה, גם בהתרחקות מחיי חברה ומפעילות בחברה, גם תוך הסתגרות גמורה בד' אמות שלך, של חייך הפרטיים, אינך יכול לגול מעל עצמך את האחריות לנעשה בחברה, לעוול, לחמס, לרוע. כי בזה שלא מחית, שלא הרמת כשופר קולך, שלא ציינת קברים ומקומות תורפה, בזה כבר האחריות לרע שנעשה רובצת עליך ועברת על "וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל."
עלינו לומר לא –להתנהגות של בריחה מאחריות מונעת של הכשלת זולתנו, שיש בה העמדת מחיצה ועטיית מסיכה המשקפת אדישות והקטנת ראש ולומר כן- לאחריות האישית והאזרחית שלנו כלפי עצמנו וגם כלפי זולתנו וחברתנו.
כך ראויה ההפטרה לפרשתנו , להטמיע בליבותינו את המשמעות העמוקה של – בן האדם. ביטוי השגור בנבואותיו של הנביא יחזקאל : "וַיְהִי דְבַר-ד', אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן-אָדָם, דַּבֵּר אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ בֶּן-אָדָם, וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת-חֻקּוֹתַי, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם, וָחַי בָּהֶם." (יחזקאל, כ', ג', יא' )
קהילת קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, נושאת בגאון את ציוויה –היו בני אדם אמיתיים ללא מסכות. כולם פוסעים על גבי גשר זמננו, המתוח משואה לתקומה – בין יום השואה והגבורה שבו אנו מתייחדים עם קדושי השואה ,לבין יום הזיכרון לקדושי צה"ל ויום העצמאות שחולל את תקומתנו במדינתנו העצמאית והריבונית.
כך שירה של חנה סנש– בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה ( 1940) מצווה על קהילת קְדֹשִׁים תִּהְיוּ , כל הזמן לחפש את האדם שבתוכנו: "בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה, בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם, הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן, לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם … תֵּן סִימָן, אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ, כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְלֵקָה וּבַדָּם, כֵּן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי, אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן-אָדָם."
שבת שלום חודש מבורך ויום עצמאות שמח
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
