אנו חווים תקופה היסטורית סוערת ומטלטלת. המלחמה באוקראינה נמשכת , הימים שחורים. שיירות של כשני מיליון פליטים חסרות ישע, בורחות בלי בית מפני הרעים. זקנים, נשים ילדים ותינוקות מוטלים לגורלם, במציאות אפוקליפטית הזויה. זאת שעת מבחן לקריאת הקורבן ותביעת ההקרבה המוסרית בפרשתנו – "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לד' מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם"( ויקרא, א', א'). זאת הקריאה בשבת זכור לעמנו ולמדינתנו- לזכור ולא לשכוח: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיך וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ…תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח". (דברים, כה', יז'- יט'). אל מול עינינו בימים אלו מרצדות תמונות מזעזעות של – חסרי ישע , נחשלים, עייפים ויגעים.
האונייה סנט לואיס St. Louis) ), היא רק תמונה אחת באלבום הנצח של קהילת הזיכרון הקולקטיבי של עמנו. ספינה שמסע התלאות שלה ב-1939 עם הפליטים היהודים על סיפונה שהיה לאחד מסמלי הטרגדיה, של היהודים הנמלטים מהנאצים ומתקשים למצוא מקום מיקלט. קובה לא התירה כניסתם וגזרה תשלומי כניסה שלא יכלו לעמוד בהם. ארה"ב אף היא לא התירה כניסתם של הפליטים לארצה. רוב הנוסעים שקיבלו לבסוף, מיקלט זמני במדינות אירופה, נרצחו בידי הנאצים במסגרת ה'פיתרון הסופי'. ההיסטוריון ד"ר אליהו בן אלישר1932- 2000, שהיה שגריר ישראל בארה"ב ובצרפת, נהג לומר, שהנאצים עוד הרבה לפני ועידת ואנזה ב 1942 , שאבו עידוד לתכנית הפיתרון הסופי , מנעילת השערים לפליטים באוניית סנט לואיס.
ספר ויקרא ספר תורת הכוהנים, עוסק במעשה הקורבנות על סוגיהם השונים ודרך הקרבתם. לכאורה, נושא שלא תמיד מחבר את הקורא. ספר שנעדר סיפורים, ענין והתרגשות. לכאורה משעמם. אבל מבט מעמיק בספר ,יגלה עולם מופלא של תובנות חברתיות ואנושיות, שהינן בעלות ערך ומשמעות לחיי היום יום.
פרשתנו פותחת בהצגת הקרבת הקורבנות במשכן: ״ אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לד' מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת קָרְבַּנְכֶם ". אך בהמשך הפרשה נלמד גם על קרבן מסוג אחר- קרבן מנחה שאינו מבעלי החיים, אלא מן הצומח,- "וְנֶפֶשׁ, כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַד' סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה" ( ויקרא, ב', א' ).
האם הציפיה מאתנו לכתחילה, לממש את משמעות הקירבה וההקרבה לאלוקים, במעשה הקורבנות במקדש ,רק ממקור של בעלי חיים? האם קורבן מנחה שמקורו בצומח, הוא סוג ב' של קורבן ? מדוע בקורבנות מן החי, המקריב קרוי – אָדָם, ואילו בקורבן מנחה מן הצומח המקריב קרוי- וְנֶפֶשׁ ? האם שערי היכל המשכן, פתיחתם להקרבת הקורבנות , היא סלקטיבית ואינם פתוחים לכולם ?
הבה נדון בשאלות אלו.
קורבן מנחה הוא אחד ממיני הקורבנות שקרבים לד' בבית המקדש, שאינו בא מבעלי החיים, אלא מהחיטה ומהשעורה. מנחת סולת נקראת גם מנחת העני, שכן גם העני רוצה לזכות במצוות קרבן נדבה, ולעיתים מימון המנחה שמרכיביה זולים על ידי העני כרוך בקשיים העולים על אלו שבמימון פר ואיל על ידי העשיר.
רש"י ( 1040 – 1105) מאפיין בפירושו את מימוש הערך של צדק חברתי, בחיבור הנפש לקורבן המנחה: "לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה, אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? – עני. אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו".
כלומר, לא רק שאלוקים רוצה את מתנת העני הצנועה – הוא אף מקבל אותה ביתר חפץ .
קורבן המנחה מייצג את ערך השוויון של כולם, להיכנס דרך שערי היכל ד' במשכן ובמקדש.
כך עיקרון ההכלה בהקרבת הקורבנות במשכן, מכיל את החוליה החלשה בשרשרת, בדמותו של קורבן המנחה. אך תורתנו אשר הורתה לפתוח את שערי המשכן בפני העני והנחשל, קבעה את שיעורו ומכסתו של הקורבן: "וְאִם-לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים, אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי-יוֹנָה–וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת, לְחַטָּאת" ( ויקרא, ה', יא')
קריאת ויקרא היא ברורה- העני אף הוא, זכאי למעמד ראוי של כבוד והדר במימוש עצמי של קירבה והקרבה במרחב האלוקי במקדש. כך למדנו בויקרא מדרש רבה, ג', ה': "מעשה באישה אחת שהביאה קומץ של סולת והיה הכוהן מבזה עליה ואומר: ראו מה הן מקריבות, מה בזה לאכול? מה בזה להקריב?. נראה לכוהן בחלום: אל תבזה עליה, כאילו נפשה הקריבה". הקב"ה מזמין את האישה הענייה להיכנס בשער הראשי של המקדש ולהגשים את ערך הקירבה וההקרבה, גם באמצעות קורבן מהצומח שמייצג את אלו שידם לא משגת, להביא קורבנות יקרים ובעלי ערך כספי מבעלי החיים.
אם כן, קורבן המנחה הוא מקרה המבחן case study, של מידת האותנטיות של שערי המשכן, לקלוט ולהכיל גם את החלש והנחלש ,באופן אמיתי , גם אם יש בכך סיכון להדרו של המשכן. שכן למדנו: "אף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו"( תלמוד בבלי,ברכות,לב',ע"ב).
קורבן המנחה שאותו מקריב האדם העני, מעניק ביטוי ממשי למשמעות של המשכן, שבו עסקנו בחמש פרשות בספר שמות – " וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות, כה', א' – ח' )
הקב״ה איננו זקוק למרחבים פיזיים מפוארים ויוקרתיים, כדי לשכון ולהתנחל בהם. רבי משה אלשיך שחי בצפת במאה ה-16,מעניק משמעות עמוקה ל ״ושכנתי בתוכם״ וכך הוא מפרש :״ כי היכל ה׳ המה … כי נפשותם הם המשכן האמיתי ״. הקב״ה ישכון רק בהיכלי בשר ודם המייצגים מוסר אמיתי שאיננו מזויף.
קורבן המנחה של העני צורב לנו את התודעה, לגלות רגישות ותעצומות נפש , לפתוח את שערי ליבנו, לאחר ,לחלש ולנחלש, כפי שבא לידי ביטוי במאמר חז"ל: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (מסכת נדרים, דף פא', עמוד א').שערים אינם נצבים דווקא בכניסה להיכל התפילה- מקדש מעט, אלא הם ממוקמים ביציאה מהלב.
כך התוודענו לסיפור נעילת שער מקדש מעט בפני הלל:" הלל הזקן, בכל יום ויום היה מִשְׂתַּכֵּר חצי דינר. חציו היה נותן לשומר בית המדרש, כדמי כניסה, וחציו – לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא עבודה, ולא נתן לו שומר בית המדרש להיכנס. עלה הלל הזקן על הגג וישב על פי הארובה, כדי שישמע דברי אלוהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת הייתה, וירד עליו שלג. כשעלה עמוד השחר התפלאו החכמים שהבית אפל, הציצו למעלה – וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו את הלל מכוסה שלג. הורידו ממנו את השלג, רחצו אותו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת " (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף לה', עמוד ב').
זה אותו הלל שהיה סמל לפתיחת שעריו להכלה ולא להדרה, לאוניברסליות ולא לסלקטיביות, ונודע ברגישותו לאחר .כך הסיפור אודות מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל– גיירני. אמר לו –מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך– זו היא כל התורה כולה( תלמוד בבלי, מסכת שבת, ל', ע"א)
הרב ד"ר בני לאו בספרו חכמים, מאיר את דמותו הנעלה של הלל: "בסיפור זה קובע הלל את הכלל הגדול בתורה שכל גדולי ההוגים ידונו בו. היסוד הוא הפנמת נוכחותו של האחר בעולם. בעבור הלל תודעה זו היא התודעה הדומיננטית שעליה בנויה התורה והיא המעניקה את כרטיס הכניסה ליהדות. הלל רואה את האדם, מצליח להכילו בתוך עולמו שלו ומתוך עולם רחב זה, הוא מרחיב את מוטת הכנפיים של עם ישראל, כפי שהיטיב לבטא זאת אותו גר:"ענוותן – הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה"( חכמים- אגדתא- קריאות בספרות האגדה, ידיעות ספרים, ספרית אלינר כרך ראשון ימי בית שני, עמ'174 , 2006 ).
כך גם המלח בפרשתנו, הוא ייצוג משמעותי ובלתי נפרד מהקורבן :"וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ, בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, מֵעַל מִנְחָתֶךָ; עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח."( ויקרא ,ב', יג').
מה מייחד את המלח? רש"י מאיר את מלח הברית: "שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית… כברית הכרותה למלח שאינו מסריח לעולם“.
מאז ימי בראשית ועד ימינו, השתנה העולם, פשט ולבש צורה. מעידן האבן לעידן הטכנולוגי המואץ. רק האדם לא השתנה. האדם נשאר אותו אדם, ביצריו, בדחפיו, ברגישויותיו , ובחולשות האנוש שלו.
בריאת האור והחושך ביום הראשון, היא גם מטאפורה לדמותו האנושית של העולם ולבחירתו של האדם, האם מכוון לעולם של אור או לעולם של חושך.
" בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר,יוֹם אֶחָד".( בראשית, א', א'-ד').
בחירתו של האדם להביא אור לעולם או להביא חושך באמצעות הכלים שיצר ופיתח, מקבלת ביטוי מעצים אצל הנביא ישעיהו:" הִנֵּה אָנֹכִי, בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל "( ישעיהו, נד',טז'). הבחירה מסורה בידי האדם להיות חרש ונפח תורם ומועיל או להשתמש בכלי להשחית או לחבל. אלפרד נובל (כימאי ומהנדס 1833-1896) ממציא הדינמיט ויוזם המוסד היוקרתי של פרס נובל , פיתח הדינמיט למטרות מועילות של אור ולצערנו נעשה בו שימוש על ידי האדם, להשחתה ולשפיכות דמים של חושך. הקב"ה ברא את האור ואת החושך ביום הראשון, כדי להציב לאדם ולאנושות את הבחירה, האם לעולם של אור או לעולם של חושך.
הנה כי כן, בראשית בשמה הלועזי- ג'נסיס ( genesis ), שפירושה – הִוָּצְרוּת, הִתְהַוּוּת, הִבָּרְאוּת ,עלולה חלילה להשתנות לג'נוסיד ( genocide) שפירושה- השמדת עם או רצח עם.
בבראשית אנו חווים עולם של חושך, שמתחוללת בו דרמה וטרגדיה- הרצח הבראשיתי, עלי אדמות. קין רוצח את אחיו הבל. לידתה של האלימות במשפחה במלוא עוצמתה. קדושת החיים מתחלפת בזילות החיים. " וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ ". (בראשית, ד', ח').
על מה היה הרצח? אחת הסיבות לכך- על טריטוריה: "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה- על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם…זה אומר: הארץ אשר אתה עומד עליה שלי היא, …ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: על מה היו מדיינין? אלא זה אומר: בתחומי בית המקדש יבנה וזה אומר: בתחומי בית המקדש יבנה.".( בראשית רבה, כב', טז').
קורבן מנחה בשמו, הוא זמן המנחה– בין הערביים. זמן שמייצג את הספק ואי הבהירות. כאן בדיוק, בזמן המנחה בין הערביים, שבו שוחטים את קורבן הפסח, יוצאת קריאת ויקרא ותביעה, להארת המוסר והזיכרון היהודי – "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".
שערי דמעה לא ננעלים בעת צרה . צו השעה, לסולידריות ולערבות הדדית, בקריאתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק: ”כָּל קָרְבָּן – יֵרָצֶה, כָּל מַתָּת – נֶאֱמָנָה: אֵין בֹּדְקִים בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה!“ .
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
