נהיגה בגיל מבוגר ועם דמנציה בפרט היא נושא רגיש, שלא פשוט לגשת אליו. זו התלבטות מורכבת של איזון בין הרצון שלנו לכבד את העצמאות של יקירינו לבין שמירה על ביטחונם ועל הסביבה. לפני שיושבים לדבר על זה, עולות הרבה שאלות שלא תמיד יש להן תשובה. איך דמנציה משפיעה על היכולת לנהוג? איך יודעים אם זה כבר מסוכן? איך לפתוח את הנושא, ומתי? מה עושים אם הם לא מוכנים להפסיק? האם אי אפשר לנהוג עם דמנציה?
"כשהדמנציה אוחזת בהגה"
אומנם רובנו נכנסים למצב של "טייס אוטומטי" כשאנחנו מתחילים לנהוג, אבל בזמן שאנחנו מקשיבים לרדיו או מהרהרים במטלות היום אנחנו עושים פעולות מאוד מורכבות. אנחנו מנטרים את הכביש ואת עצמנו (האם אני ערני? עייף?), משגיחים על הילדים שעל המדרכה ומחשבים סיכונים. אנחנו מקבלים החלטה איך לפעול, ותפקודי החשיבה שלנו ישפיעו על כמה מהר נגיב. במהלך הנסיעה אנחנו מתמצאים במרחב, זוכרים את הדרך או מפצלים את הקשב בין הרכבים שמסביבנו וההוראות של ווייז. תפקודי הזיכרון שלנו ישפיעו על אם נזכור להדליק אורות, לחגור חגורה, ועוד. כמו שאנחנו לא בדיוק מודעים לתפקודי החשיבה הרבים שאנחנו מפעילים בנהיגה, כך גם אדם עם דמנציה לא מודע לכך – ויתרה מכך, לא תמיד מסוגל להיות מודע לכך שיש לו קשיים.
למרות זאת, מתן אבחנה של דמנציה אינה מהווה עילה לביטול אוטומטי של רישיון הנהיגה. הדבר תלוי בחומרת התסמינים, ורוב המתמודדים מעדיפים לדחות את הוויתור על הנהיגה ככל הניתן. זה בהחלט אפשרי, כל עוד מקפידים על מעקב.
איך עושים את זה?
מעקב רגיש אחר מצב יקירנו הוא משימה מורכבת. באחד מהמחקרים שנערכו בנושא, עלה תיאור מקרה מקסים ומעורר השראה:
"הן [הבנות] באות לנסוע איתי מדי פעם כדי לראות איך אני… אפילו שאני אומרת שאני בסדר. .. אבל הן פשוט באות לטיול איתי כדי לראות איך אני מסתדרת, לוודא שזה עדיין מתאים. ככה שזה דברים כאלה, עדינים, לא ישר בפנים 'אה, אמא, איך את מסדרת עם נהיגה? אנחנו צריכות לדאוג?"*
לצאת יחד לטיול ברכב או אפילו הצטרפות לסידורים זו דרך עדינה ונהדרת לברר את מצבם של יקיריכם באופן אמפתי ולא מתנשא, במקביל לבילוי זמן איכות.
אחרי הנסיעה נסו לשים לב:
- האם הנסיעה הרגישה בטוחה?
- האם היה צורך לסייע בניווט, או בהפניית תשומת לב לדברים בדרך?
- האם יש שינויים בסגנון הנהיגה (אגרסיבית יותר, מהירה יותר)?
מעבר למעקב האישי שלכם, כדאי לעשות הערכה מסודרת אצל הרופא כל חצי שנה, וגם אם יש התדרדרות מהירה בתפקוד או אם חס וחלילה הייתה תאונה. מעקב כזה יעזור לא רק לבטיחות שלכם – הוא יקל מאוד על השיחה כשיגיע הרגע לרדת מהכביש. ראשית, הביקורים התקופתיים ישמרו את הנושא במודעות (עד כמה שאפשר). שנית, תהיה דמות סמכותית ומוכרת של איש מקצוע שמכיר את המצב ויוכל לעזור.
מתי לדבר על זה?
למען האמת, כדאי לדבר על זה מרגע האבחנה. כדאי להגיע מראש להסכמה על קווים אדומים, ועל שגרת מעקב. עם זאת, כיוון שרבים מהאנשים עם דמנציה אינם מסוגלים להיות מודעים לשינויים ברמת התפקוד שלהם הסכם שכזה – גם כשהוא מתועד – לא תמיד עוזר כשמגיעה השעה.
אם יש שינויים ועולים ספקות (ולו הקלים ביותר) לגבי הבטיחות של יקיריכם והסביבה, נראה שהגיע הזמן לוותר על הרכב הפרטי. חשוב לזכור – זו לא החלטה שאפשר לקבל מעל לראש שלהם, וצריך להתקיים שיח. וויתור על הרכב הוא צעד כואב וקשה שפוגע מאוד בעצמאות ותחושת מסוגלות, וגם אם הוא חיוני – זכותם להיות חלק מהדיון. ספרו על הרשמים מהנסיעה המשותפת, השינויים שבלטו לעין. בררו האם שמו לב לכך בעצמם, ומה הם חושבים על כך. יכול להיות שישתפו שהם נמנעים בעצמם מנהיגה בתנאים פחות נוחים (יעד רחוק, חושך, מזג אוויר סוער), או קשיים שעלו בזמן הנהיגה.
אם בכל זאת לא ניתן להגיע להסכמה, כדאי להיעזר בגישור של איש מקצוע. הרופא יכול לבצע הערכה, להפנות לבדיקת כשירות רפואית במכון לבטיחות בדרכים (מרב"ד), ולהורות על הפסקת הנהיגה. לעיתים הוראה ממקור סמכות קלה יותר לעיכול מהכרה בסכנות שמציפים בני משפחה (קל וחומר הילדים).
לשים בצד את ה"לא נעים"
לא רק המתמודדים מנסים לדחות את הרגע שבו יוותרו על הרכב – גם בני המשפחה לא פעם דוחים שוב ושוב את הרגע הבלתי נמנע. אפשר להבין את ההימנעות. אין דרך קלה לדבר על הפסקת הנהיגה, ורבים מרגישים שהם פוגעים ביקיריהם. אחרים חוששים מהצורך לדאוג לסידור חלופי, מהתגובה של מתמודד שאינו מודע למצבו או מחשיפת מצבו לסביבה.
לצערנו, זה נכון שלעיתים קרובות אין דרך להימנע מפגיעה ברגשותיהם של היקרים לנו במצב הזה. זו נקודה כאובה שחייבים לעבור אותה לטובת כל המעורבים. הטוב ביותר שניתן לעשות הוא לאפשר שיח ולנסות כמיטב יכולתכם לעזור ליקיריכם להבין את המצב ולהשתתף בהחלטה. חשוב להבין שמדובר במצב מסכן חיים גם אם מדובר בנהיגה קצרה לעיתים רחוקות ובסביבה מוכרת (למעשה, שם מתרחשות רוב התאונות גם בקרב אנשים בריאים). אפילו רגע חולף של בלבול יכול להוביל ללחיצה על הגז במקום על הברקס ולגרום לתאונה. ירידה בעירנות עלולה להסתיים בפגיעה בילד שרץ אל הכביש.
אם השיחה הובילה למבוי סתום, קשה מדי לניהול או שאין הסכמה בין בני המשפחה על המצב, זה הזמן לפנות לרופא ולהתייעץ.
נסיעה בטוחה!
כתבה:
מאיה הכט, נוירו-פסיכולוגית שיקומית בהתמחות, מלב"ב לקהילה
*מתוך: Kaufmann, E. G., & Engel, S. A. (2016). Dementia and well-being: A conceptual framework based on Tom Kitwood’s model of needs. Dementia, 15(4), 774-788.
