ביום הושענא רבה, אנו מייחלים ומתפללים לפתקא טבא. זאת הפתקה האישית של כל אחת ואחד מאיתנו, שהחלה מסעה בראשית חודש אלול, בימי תשובה סליחה ובקשה מיושב מרומים, שיכתבנו לחיים טובים בראש השנה, ויחתמנו לחיים טובים ביום כיפור, ויחרוץ דיננו לחיים טובים, ביום הושענא רבה.
ביום הושענא רבה, אנו מתייצבים, למעמד נאומו האחרון של משה רבנו, כפי שמתואר בפרשתנו: "וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מוֹתוֹ, וַיֹּאמַר, ד' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ; מִימִינוֹ, אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ"( דברים, לג', א'-ב').
ביום הושענא רבה, בערב חג שמיני עצרת, חג שמחת תורה, הזיכרון הקולקטיבי שלנו, צרוב ברטט, באבחת חרבות הברזל, באסון שהתרגש עלינו, ביום שמחת תורה ובשבעה באוקטובר, לפני שלוש שנים.
יום הושענא רבה, הוא רגע של תיקון נשגב ומרומם, של הוד וקדושה.
משה רבנו בנאומו האחרון בפרשתנו: "וְזֹאת הַבְּרָכָה", מחבר את דור המדבר, של עם ישראל לקראת כניסתו לארץ, עם דורנו היום, דור התיקון, הריפוי, השיקום והצמיחה.
הנה בליל הושענא רבה, בשעת כתיבת שורות מאמרי לפרשה, אומה שלמה, כאיש אחד בלב נרגש ופועם אחד, נתונה עדיין תחת הנס הגדול, של אירוע יום האתמול של טיסת פליי דובאי FZ1073.
שוב קבלנו תזכורת מהדהדת ל- DNA הייחודי, המייחד את עם הסגולה:" כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה"( בבלי, שבועות, לט', עמ' א') ושל מותג האחריות ההדדית:" אחד בעד כולם, וכולם בעד אחד" (הספר: "שלושת המוסקטרים", של אלכסנדר דיומא משנת 1844), בהתרחשות שלא תיאמן, במטוס הנתון בסכנה קיומית על יושביו, מגובה 34 אלף רגל, שצולל באבחה אחת בעל כורחו כמעט 20 אלף רגל, וכולנו יושבי הארץ בהשתאות עוצרת נשימה, נוכח תושייתם של ארבעה ישראלים, המגלים גבורה וערבות הדדית בשחקים, בחג הסוכות – זמן שמחתנו , כשפִינוּ מָלֵא שִׁירָה וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה, לְחַיֵּי הָעָם הַזֶּה שֶׁאֵין כָּזֶה.
הנה פרשתנו :"וְזֹאת הַבְּרָכָה", אותה נקרא בשמחת תורה, החותמת את ספר דברים וחמשה חומשי התורה, פותחת בפרולוג לְחַיֵּי הָעָם הַזֶּה:" וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לִפְנֵי מוֹתוֹ… תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ, מֹשֶׁה: מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל " (דברים, לג', א'-ה' ).
המלבי"ם ( רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר 1809-1897) בפרשנותו, מאיר אלומת אור למשמעות של האחדות – יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל : " וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ – קראם משה, ישורון, על שם ישרות שכלם ומידותיהם…כשיתהווה איזה דבר…אז התאספו ראשי עם, או יחד שבטי ישראל, בסדר נכון כל שבט…,לא כמו שהיה לפנים כשנהיה איזה דבר, שהתאספו באין סדרים".
מוסיפה על כך פרופ' נחמה ליבוביץ( 1905-1997 )בעיוניה לפרשה: "רצונו של המלבי"ם לומר, שאחר שקיבלו עליהם ישראל את התורה, יסדו את החברה על מכוניה בסדר נכון, בעצה, בתבונה ובאחדות" .
כך גם רש"י ( 1040-1105) יוצא בקריאה לאתגר האחדות: "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל , בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם".
משה בנאומו האחרון בפרשתנו, מאתגר אותנו:" וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל"( דברים , לג', כח').
מפרש הנצי"ב מוואלוז'ין (נפתלי צבי יהודה ברלין 1816-1893): "ופירוש בֶּטַח, הוא במנוחת הנפש, באהבה בין אדם לחבירו".
הנה משה בנאומו האחרון, בברכותיו לשבטי ישראל, מייחד קריאה מיוחדת לשבט לוי:
"וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ… בָּרֵךְ ד' חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה; מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו, מִן יְקוּמוּן" (דברים, לג', ח'-יא').
מפרש רש"י: "ראה שעתידין חשמונאי ובניו ( שבט לוי) להילחם עם היוונים, ונתפלל עליהם, לפי שהיו מועטים, יב' בני חשמונאי ואלעזר, כנגד כמה רבבות, לכך נאמר: בָּרֵךְ ד' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה… מחץ קמיו ומשנאיו, מהיות להם תקומה".
משה בנאומו בברכתו המאתגרת את שבט לוי: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע: כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ, וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ", מעלה על נס את היחלצותו של שבט לוי באירוע המשברי המדברי של חטא העגל .
רש"י מפרש:" הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא רְאִיתִיו" – כשחטאו בעגל ואמרתי- מי לד' אלי. נאספו אלי כל בני לוי". כך גם מתתיהו החשמונאי משבט לוי קורא את קריאתו האלמותית:" מי לד' אלי", כולכם נכנסים תחת האלונקה, במלחמת המצווה מול האויב היווני.
"וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר", משה מאתגר את שבט לוי: אינך יכול שבט לוי, להתנהג כמי שלא מכיר את אֶחָיו, שנושאים בנטל מתחת לאלונקת האחריות, המחויבות וההתגייסות לעזרת העם, כצו קיומי. עליך שבט לוי, להכיר באחיך:" אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ, וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק"( הנביא ישעיהו, מא', ו') ולהיכנס בצו הקריאה- הנני, תחת האלונקה הקדושה והטהורה, של מלחמת קיומו של עם ישראל בארצו. אין לך שבט לוי, מה לחשוש, מפגיעה חלילה בזהותך הרוחנית.
כך הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים בוהקים באור יקרות, בקריאת הכניסה מתחת לאלונקה בברכתו של משה לשבט לוי בנאומו בפרשתנו: "וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ… בָּרֵךְ ד' חֵילוֹ ".
הנה חושן האפוד והָאוּרִים והַתֻּמִּים, אותם נשא על ליבו הכהן הגדול בעבודת המקדש, אותם גם נשא בכל מלחמה, שבט לוי : ”וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ד' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ד' תָּמִיד” (שמות, כ"ח, ל').
הָאוּרִים והַתֻּמִּים לא הסתגרו להם במגדל השן, באוהלה של תורת עבודת המקדש, אלא בשעת מלחמת מצווה, הן נכחו בפועל על ליבו של הכהן ושבט לוי, שנכח בשעת המלחמה.
כך הָאוּרִים והַתֻּמִּים האירו את אורם, במלחמתו של דוד המלך בעמלק.
אנו מתוודעים בספר שמואל א', לאכזריות עמלק: "וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל נֶ֙גֶב֙ וְאֶל צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ וַיִּשְׁבּ֨וּ אֶת הַנָּשִׁ֤ים אֲשֶׁר בָּהּ֙ מִקָּטֹ֣ן וְעַד־גָּד֔וֹל …וַיָּבֹ֨א דָוִ֤ד וַאֲנָשָׁיו֙ אֶל הָעִ֔יר וְהִנֵּ֥ה שְׂרוּפָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וּנְשֵׁיהֶ֛ם וּבְנֵיהֶ֥ם וּבְנֹתֵיהֶ֖ם נִשְׁבּֽוּ׃ וַיִּשָּׂ֨א דָוִ֜ד וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר אִתּ֛וֹ אֶת קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר אֵין בָּהֶ֛ם כֹּ֖חַ לִבְכּֽוֹת. וּשְׁתֵּ֥י נְשֵׁי דָוִ֖ד נִשְׁבּ֑וּ אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵלִ֔ית וַאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֥ל הַֽכַּרְמְלִֽי".
בנקודת שפל זאת, דוד פונה בשאלה לאוּרִים והַתֻּמִּים שבאפודו של אביתר הכהן: "וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל אֶבְיָתָ֤ר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶ֔לֶךְ, הַגִּֽישָׁה נָּ֥א לִ֖י הָאֵפ֑וֹד וַיַּגֵּ֧שׁ אֶבְיָתָ֛ר אֶת הָאֵפ֖וֹד אֶל דָּוִֽד׃ וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בד' לֵאמֹ֔ר- אֶרְדֹּ֛ף אַחֲרֵ֥י הַגְּדוּד הַזֶּ֖ה הַאַשִּׂגֶ֑נּוּ , וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ – רְדֹ֔ף כִּֽי הַשֵּׂ֥ג תַּשִּׂ֖יג וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל".
דוד יוצא למלחמה בעמלק ממוטט אותו ומשחרר את השבויים: "וַיִּרְדֹּ֣ף דָּוִ֔ד ה֖וּא וְאַרְבַּע מֵא֣וֹת אִ֑ישׁ… וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד הָעֶ֖רֶב לְמׇחֳרָתָ֑ם וְלֹא נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי֩ אִם אַרְבַּ֨ע מֵא֧וֹת אִֽישׁ נַ֛עַר אֲשֶׁר רָכְב֥וּ עַל הַגְּמַלִּ֖ים וַיָּנֻֽסוּ. וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כׇּל אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד" (שמואל א', ל', א'-יט').
אבני החושן מייצגות את אחדות שבטי ישראל ולא את אחידותם, בכפיפה אחת ובמרחב אחד, על שוֹנוּת – מאפייניהם, אישיותיהם, דעותיהם, השקפותיהם, תכונותיהם ועיסוקיהם:
"וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד …וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם, עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם …וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד, תַּעֲשֶׂנּוּ…וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן … וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ, לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט" (שמות, כח', ו"-כא').
מפרש רש"י : "כְּתוֹלְדֹתָם – כסדר שנולדו: ראובן ,שמעון, לוי ,יהודה, דן, נפתלי על האחת ועל השנית: גד, אשר, יששכר, זבולון, יוסף, בנימין…וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן – על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להן, קורא אותן בלשון – מילואים".
דומה, שלפנינו לראשונה, לידת האתוס המקודש של המילואים – צבא העם.
כל צבעי האבנים של שבטי ישראל ,מאירים לנו בחוויית שירות המילואים, באור יקרות הצבוע בצבע ירוק – מדי צבא העם במילואים, יסוד החיבור של עוצמתנו ,קיומנו ועתידנו במדינתנו.
כולם מחויבים, גם שבט לוי העכשווי, בהארת האוּרִים והַתֻּמִּים, באפודו של הכהן הגדול, אותם נשא אביתר הכהן, במלחמת דוד בעמלקי. כך גם בברכת משה לשבט לוי: "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ"( דברים, לג', ח').
הנה כי כן, במלחמת העמלקי הראשון, הנחייתו של משה ליהושע, לצאת ולהילחם באופן פעיל בעמלק – אין פטור:" וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם…וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק…וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק … וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ, לְפִי חָרֶב" ( שמות, יז', ח'-יג').
הנה גם ההפטרה אותה נקרא בשמחת תורה, מתכתבת עם נאומו של משה בפרשתנו:
"וְלָראוּבֵנִי, וְלַגָּדִי, וְלַחֲצִי, שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אָמַר יְהוֹשֻׁעַ, לֵאמֹר. זָכוֹר, אֶת הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ד', לֵאמֹר… וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם, כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, וַעֲזַרְתֶּם, אוֹתָם, עַד אֲשֶׁר ־יָנִיחַ ד' לַאֲחֵיכֶם, כָּכֶם, וְיָרְשׁוּ גַם הֵמָּה, אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם"( יהושע, א',יב'- טו').
כך מהדהדת לה קריאתו של משה לשניים וחצי השבטים: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה ?"( במדבר, לב', ו').
משה מסיים את נאומו האחרון בפרשתנו באות ל :" לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל " ואילו ספר בראשית אותו נתחיל משבת הבאה, מתחיל באות ב:" בראשית ברא".
השילוב בין האותיות הוא: לב.
אתגר האחדות בין שבטי ישראל יתרחש, רק אם השבטים ירגישו זאת בשלמות הלב, גם אם הוא- לב שבור. רק חיבור אמיתי של הלבבות השבורים יביא לשלמות ולאחדות אמיתית.
"יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"- לְחַיֵּי הָעָם הַזֶּה שֶׁאֵין כָּזֶה, אחד בעד כולם וכולם בעד אחד.
פתקא טבא וחג שמחת תורה ושמיני עצרת שמח.
חזק חזק ונתחזק.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב
