משה בפרשתנו מנכיח בנאומו את אבני הדרך הגדולות במסע בני ישראל לארץ ישראל: "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד" (דברים, כז', ב').
המילה – אֲבָנִים, מופיעה חמש פעמים בשמונת פסוקי הפרשה. שלוש פעמים , בהקשר לכתיבת דברי התורה, ופעמיים בהקשר לבניית המזבח: " וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ, לָךְ. וְהָיָה, בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן, תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, בְּהַר עֵיבָל; וְשַׂדְתָּ אוֹתָם, בַּשִּׂיד. וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לד' אֱלֹהֶיךָ: מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, אֶת מִזְבַּח ד' אֱלֹהֶיךָ; וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת, לד' אֱלֹהֶיךָ. וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם; וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵיד' אֱלֹהֶיךָ. וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב" ( דברים, כז',ב'-ח').
הפסוק: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהילים קיח', כב'), הוא דימוי המבוסס על אדריכלות עתיקה: אבן שהבנאים פסלו בשל צורתה החריגה, מתבררת בסופו של דבר כאבן הראשה שמחזיקה את המבנה כולו או כאבן הפינה התומכת בפינת הבניין.
חיים נחמן ביאליק (1873-1934) , במסתו: "גילוי וכיסוי בלשון" (1905, משתמש בביטוי "אבן מאסו הבונים" כדי לתאר את היחס למילים היומיומיות, הפשוטות והעממיות, שהפייטנים והסופרים הגבוהים זלזלו בהן, אך דווקא הן הופכות ליסוד הציוריות והחיוניות של השפה:"…וְהִנֵּה דַּוְקָא הַמִּלָּה הַפְּשׁוּטָה, הַשְּׁחוּקָה וְהַמְּאֻסָּה, שֶׁהֻדְחָה מֵאֵצֶל הַבִּימָה הַחֲגִיגִית – 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה".
אחד העם (אשר צבי גינצברג 1856-1927 ), בקובץ מאמריו "על פרשת דרכים" (חלק א'), במסתו "עבר ועתיד", (1891), עוסק ברעיון "חבל הנביאים" ובקומץ המשכילים והלאומיים. הוא מתאר כיצד רעיונות שנחשבו בתחילה למטורפים או חסרי ערך בעיני הרוב (ה"בונים" הממוסדים), הופכים עם הזמן ליסוד הקיום של העם: "וְהָרַעְיוֹן אֲשֶׁר מָאֲסוּ בוֹ הַבּוֹנִים הָרִאשׁוֹנִים, יָשׁוּב וְיִהְיֶה לְרֹאשׁ פִּנָּה לַבִּנְיָן הֶחָדָשׁ".
אליעזר בן-יהודה ( 1858-1922) , במאמרי המערכת שלו בעיתון "הצבי" (ובפרט במאמרו המפורסם "דבר אחד נחוץ"(תרמ"ה / 1885)), נלחם בטענה שהעברית העתיקה אינה מתאימה לחיי המעשה, למדע ולמסחר. הוא מראה כיצד הדיבור העברי, שנתפס בעיני המשכילים כ"אבן מאוסה" ובלתי שימושית, הוא היחיד שיכול לאחד את היישוב : "הַשָּׂפָה הַחַיָּה בְּפִי הַיְלָדִים, שֶׁהָיְתָה כְּאֶבֶן אֲשֶׁר מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הַמַּשְׂכִּילִים, הִיא אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְרֹאשׁ פִּנָּה לְכָל תְּחִיָּתֵנוּ בְּאֶרֶץ אָבוֹת".
הנה משה בפרשתנו, נושא את נאום אבני הדרך : אבן יעשו הבנים תהיה לראש פינה.
משה בנאומו מנחיל לבני ישראל את אבני הדרך הגדולות, שחייבות להיות אבני פינה, לקראת כניסתם לארץ ישראל. אלו הן האבנים הגדולות : "וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת".
הבה נכיר אותן.
אבני הזכות והחוסן
רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל ( דון יצחק אברבנאל 1437-1509 ) מאיר את פשר הָאֲבָנִים בפרשנותו: "ענין הפסוקים וכוונתם הוא…שבעברם את הירדן והכנסם לארץ ההיא שירצו לכבוש, יקימו אבנים גדולות אבני שיש טהור ויכתבו עליהם את הדברים לאות ולזיכרון ובדמות חזק, שבאו אל הארץ ההיא בכוח גדול וביד חזקה…ולהיות להם לאות אדנות וחזקה בארץ ההיא".
הנה החיבור לנאומו של משה בפרשתנו , ממש לקראת הכניסה לארץ:
"וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ"( דברים, כו', א', כז',ב'-ג')
הנה הלקח גם לימינו – חוזקו של חוסננו הפיזי , הרוחני והמוסרי בארצנו האחת והיחידה, הוא אבן הזכות והחוסן בחיינו, שעלינו להגן עליה מפני בני החושך בני העוולה שמנסים לקחתה מאיתנו. אנו כאן בארצנו בכוח הזכות שהוענקה לנו כבר בימי בראשית:" בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"( בראשית, א', א').
הזכות הבראשיתית על הארץ מעוגנת בפרשנותו של רש"י: "בְּרֵאשִׁית – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ "החודש הזה לכם" (שמות יב', ב'), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום "כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
אבני ההתמדה
אבל לא די רק באבני הזכות והחוסן. שכן, משה בנאום אבני הדרך מנחה את עם ישראל, לממש בהתמדה, כאורח וכאורך ימים את הציווי: "וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ " (דברים, כו', א').
הקריאה: "וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ", מטילה האחריות על עם ישראל לעסוק ללא הפסקה , מידי יום ביומו , בעשייה ובבניית הארץ וצמיחתה. זה דורש, אימוץ עקרון ההתמדה בלווית החן, של אמונה ותקווה והיצמדות לאדמת הארץ. כך האֲבָנִים מעלות על נס את ערך ההתמדה : "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם" (איוב, יד', יט').מספר לנו המדרש באבות דרבי נתן, פרק ו' : פעם אחת היה עומד ( ר' עקיבא) על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא 'אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם' המדרש הופך את הדימוי הקודר של איוב למקור לאופטימיות ולכוח רצון. ר' עקיבא (טרם הפיכתו לתנא) היה בור ועם הארץ. בגיל 40 כשראה את השקע שנוצר באבן מטיפות המים, עשה קל וחומר: אם מים רכים יכולים לחקוק באבן קשה בזכות התמדה, כך גם דברי התורה הרכים יכולים לחלחל ולחקוק בתוך לבו הקשה.
הנה המדרש מאיר את ייעודן של אבני ההתמדה ומשמעותן, בשילוב של יישוב הארץ ובנייתה עם כתיבת התורה, המשתקף בנאומו של משה: "וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ"(דברים, כז', ב' – ג').
אבני ההקשבה – השיג והשיח
אבל משה בנאום אבני הדרך בפרשתנו מאתגר אותנו, ויוצק לנו אבן דרך גדולה נוספת, שהיא כאבן הראשה לאחדות עמנו – אבן ההקשבה:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַד' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל ד' אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְו�תָו וְאֶת חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם " (דברים, כז', ח'-י').
משה בנאומו בפרשתנו, מציב התנאי לאפקטיביות של : שמיעה והקשבה.
כיצד? כך מלמדנו התלמוד: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל – הַס ואחר כך כַּתֵּת, כמו שאמר רבא- לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה"( מסכת ברכות דף סג', עמ' ב').
אבן ההקשבה קוראת תיגר, כנגד העדר תרבות של שיג ושיח או דיון, שמקורם באי הצמדות לכלל הבסיסי של הקשבה אמפתית, שלה קורא משה בנאומו בפרשתנו: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל". בבקשה, הס! שתוק! כבוש את יצריך! התאזר בסבלנות והרגל עצמך, גם להכיל דעה ששונה מדעתך ותן כבוד לרעך המציג את דעתו או את עמדתו, ורק אחר כך תוכל לכתת ולהביע דעתך החולקת והמנוגדת.
קארל רוג'רס ( 1902-1987 ) פסיכולוג אמריקאי, הגדיר מהי "הקשבה אמפתית": "ההימצאות בחברתו של אדם אחר באופן אמפתי… משמעה לחיות לשעה קלה בתוך חייו, לנוע בהם בעדינות, מבלי להיות שיפוטי. להיות עם אדם אחר (באמפתיה) משמעו, שלעת עתה אתה מניח בצד את כל השקפותיך וערכיך, על מנת להיכנס לעולמו ללא דעה קדומה. זוהי חוויה מורכבת, מאתגרת, חזקה, ועם זאת מעודנת ועדינה".
אבני האחדות וירושלים
מבחן אבני האחדות נוכח באירוע מקרא הביכורים בפתח נאומו של משה בפרשתנו: "וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים, כו', א'-ב'). הנה כי כן, "וְהָלַכְתָּ, אֶל הַמָּקוֹם": זאת ירושלים, שבמרכזה, בית המקדש: "לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".
כך מתוארות אבני האחדות וירושלים במשנה: "כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים? מַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים. וְלַמַּשְׁכִּים הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר: "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן, אֶל בֵּית ד' אֱלֹהֵינוּ… עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לְירוּשָׁלַיִם…וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם: אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם [נ"א: בֹּאֲכֶם] לְשָׁלוֹם"( מסכת ביכורים פרק ג', משנה ב', ג').
הבה נדמיין לעצמנו את חווית האחדות ברחובה של עיר, עת אנשי ירושלים מקדמים בברכה את אחיהם מרחבי הארץ המעלים את הביכורים. הם אינם שואלים אותם, מהי השתייכותם השבטית או המגזרית. כך גם לא שוללים אותם בגלל דעתם או השקפתם. עיר שחוברה לה יחדיו.
אכן, האחדות היא אבן יסוד המחברת ומעצימה את המחויבות והאחריות של עמנו לארצנו.
אבן האחדות וירושלים נוכחת גם בחלומו של יעקב, במיקום האבנים, שהפכו לאבן אחדות גדולה, למראשותיו של יעקב ובהר המוריה:" וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית, כח', יב'). מפרש רש"י( 1040 – 1105 ):" הסולם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש…נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל, מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים… שנעקר הר המוריה ובא לכאן וזו היא קפיצת הארץ, שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל וזהו ויפגע במקום… שהייתה עיר האלוקים, קראה בית אל והוא הר המוריה, שהתפלל בו אברהם והוא השדה שהתפלל בו יצחק".
כך אבני האחדות וירושלים, נוכחות גם באבני הכותל, שריד בית מקדשנו, בשירו של יוסי גמזו ( 1938 -2020):" עמדה נערה מול הכותל, שפתיים קרבה וסנטר. אמרה לי: "תקיעות השופר חזקות הן, אבל השתיקה עוד יותר… אמרה לי- ציון הר הבית, שתקה לי- הגמול והזכות, ומה שזהר על מצחה בין ערביים היה ארגמן של מלכות. הכותל – אזוב ועצבת, הכותל – עופרת ודם. יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן, יֵשׁ אֲבָנִים עַם לֵב אָדָם".
משה בנאום אבני הדרך הגדולות בפרשתנו: "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת" , מאתגר אותנו באבני הדרך, בימים אלו: מאֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים לאבן יעשו הבנים, שתהיה לראש פינה.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב
