בימים ההם, בזמן הזה. עם ישראל שוכן בוילה בג'ונגל, בארצו האהובה והיחידה.
כל עמי סביבות ארצנו, בג'ונגל האזורי, מטרתם אז וגם היום, היא אחת – לגרש אותנו מארצנו.
השנאה נגדנו:
כך אנו עדים להכרזות שונאינו, לגרשנו: "מהנהר ועד הים From the river to the sea ". רבים משונאינו אף לא יודעים, היכן הנהר והיכן הים. האנטישמיות רועמת ומהדהדת בקולות תופי השנאה, מעל כל במה, בבירות העולם.
כך מתארת זאת פרשתנו, בדמותם של ארכי שונאינו- בלק מלך מואב ובלעם הנביא: "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה, כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ" (במדבר, כב', ו').
לשנאתם אותנו אין גבולות:"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ" (במדבר, כב',כא').
מפרש רש"י:" מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא( בלעם) בעצמו".
משל השור:
הנה כי כן, השנאה נגדנו והרצון לכלותינו ולגרשנו מארצנו, נוכחת בפרשתנו בדמותו של השור, ומשתקפת לא רק בקרב אויבי עם ישראל הסמוכים לגבולותיו, אלא גם בקרב אויבינו, המאיימים על קיומנו ממרחק: "וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן צִפּוֹר, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד כִּי רַב הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל . וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא" (במדבר, כב',ב'-ד').
מלך מואב שמדינתנו שוכנת קרוב לגבולנו, מצליח לשכנע בעזרת משל השור, את ראשי מדינת מדין, שהיא רחוקה מגבול ישראל, שיש להם ולו, אויב משותף – ישראל: " כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה".
מפרש רבי יצחק עראמה בעל העקדת יצחק ( 1420-1495):" כל ימי הייתי קוהה בזה המשל, עד שראיתי הפרות רועות באפר וידעתי כוונתו… וזה- שדרך השור להוציא מפיו שבט לשונו דרך הצד ולהאריך אותה יותר, ולשלחה לאורכה סביבות פניו ובשעיריותה שהיא נעשית כמגל, הוא תולש כל ירק עשב, אשר לוכחו ומכניסו בתוך פיו בדרך הצד אשר הוציאה ומוציאה ועושה כן תמיד".
כך אומר בלק מלך מואב לראשי מדין הרחוקים: ישראל הם כמו אותו השור, וביכולת לשונו, להפוך למגל חד, המסוגל להכות למרחקים, באויב רחוק.
חשיבות חוסן ההרתעה:
כך בימים ההם בזמן הזה, כל העולם עמד משתאה שמוט לסת, נוכח יכולתה של מדינת ישראל להכות במדינת איראן הרחוקה , במבצעי – עם כלביא ושאגת הארי: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה", כפי שמפרש זאת רש"י : "כשהן עומדין משנתם שחרית, הם מתגברים כלביא וכארי".
תסמונת: "הֶן עָם לְבָדָד":
אבל מסתבר שתסמונת: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" בפרשתנו, חוזרת על עצמה גם בימים אלו. דומה שגם ידידינו בעולם, מותירים אותנו לנפשנו לבד, שקועים עמוק בתסמונת זאת. אז כיצד מתמודדים עם תסמונת זאת?
התשובה לכך נוכחת באחד מהמקומות האסטרטגיים בפרשתנו , הקרוי : בָּמוֹת בָּעַל. כך בלעם נביא אומות העולם, ביחד עם בלק מלך מואב, מנסים את יכולתם לקלל את ישראל ולפגוע בעצמאותם הכלכלית והביטחונית:"וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם, וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל; וַיַּרְא מִשָּׁם, קְצֵה הָעָם… וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל; וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם ד' "( במדבר, כב', מא', כג', ז'-ח').
רש"ר הירש ( 1810 – 1888 ) בפרשנותו, מציג לנו המאפיין הייחודי של – בָּמוֹת בָּעַל, המסמל את אלוקי הפוריות והשפע הכלכלי והחומרי. מטרתו של בלעם הייתה, לפגוע ביכולת החוסן הכלכלי והביטחוני של ישראל. כלומר, הקללה אם הייתה מגשימה את עצמה, הייתה שוללת מישראל את חירותו ויכולתו העצמאית, לדאוג בעצמו לתשתית הכלכלית והביטחונית שלו, בתסמונת של – הֶן עָם לְבָדָד.
חשיבות חוסן העצמאותנו הכלכלית והביטחונית:
לשמחתנו בפרשתנו, הקללה הפכה לברכה והבטיחה את עצמאותו הכלכלית והביטחונית של ישראל, לדאוג בעצמו לגורלו ולא להיות תלוי באחרים.
איך זה קורה? פרשתנו מלמדת אותנו זאת : "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ"( במדבר, כג',ט'). מפרש רש"י: "ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים, כצורים וגבעות הללו".
זאת על אויבנו וגם על ידידינו לדעת :"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן". עלינו לסמוך רק על עצמנו, בכל הקשור לתשתיות הכלכלה והביטחון של ייצור אמצעי הלחימה, בכמות ובאיכות. אולי זה לא יקרה ביום אחד, אבל זאת חייבת להיות המטרה האסטרטגית , שתחזיר לנו את יכולת ההרתעה וההכרעה , כנגד אויבינו.
כך הכיר האויב האיראני במבצעים- עם כלביא ובשאגת הארי, את חוסנו של – רֹאשׁ צֻרִים ויכולותיו ההרתעתיות, בניצחונו הגדול של – העָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וידע להכיר את שבט לשונו הארוכה: "כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה".
חשיבות חוסן ההתרעה:
פרשתנו מנכיחה לנגד עינינו, מציאות דומה אותה חווינו ערב השבעה באוקטובר.
עת ליקוי מאורות ועיוורון, אחז ופשה בקרב ראשי צבאנו ומדינתנו. הם היו נתונים ביוהרה ,בהיבריס ובאטימות, לאותות האזהרה שהשמיעו הדרגים הזוטרים, שראו את תמונת החרב השלופה נגדנו, כפי שראתה זאת רק האתון בפרשתנו.
אבל הראשים, כמו בלעם, אדונה של האתון, לא ראו ולא שמעו את קולות האזהרה.
כך מתארת זאת פרשתנו: "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ד' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ… וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ד'… וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל… וַיְגַל ד' אֶת עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ד' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ"( במדבר, כב', כג'- לא').
בשבעה באוקטובר, היו ראשי צבאנו ומדינתנו, נגועים בקונספציה. הם לא קידשו את הספק.
הם לא הטילו סימן שאלה כלשהו. האתון בפרשתנו קוראת לקדש את הספק.
כך למדנו במשנה אודות האתון שנבראה בין השמשות-לקדש את זמן הספק, שהוא לא יום ולא לילה: "עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתּוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ של מֹשֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה "( מסכת אבות, פרק ה', משנה ו'). מאז השבעה באוקטובר, בו לקינו בתסמונת העיוורון והקיבעון המחשבתי, המילה מחדל, היא קטנה, מצמצמת ומגמדת, את הכשל האסטרטגי.
ועדת החקירה הממלכתית שתקום, תחקור את ליקוי המאורות הקולוסאלי שאחז את ראשי המדינה והצבא, תסביר את הלָמָּה ויותר מזה את הלְמָה.
האתון בפרשתנו פונה לאדונה בלעם – אנא, פתח עיניך וצא מנעילותך, סגירותך ונחרצותך והטל ספק, זאת לא חולשה. עליך להקשיב לי ולא לזלזל בי, גם אם אני שייכת למעמד הנמוך של החֲמוֹרִים. כך מפרש רש"י: "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן – והוא ( בלעם) לא ראה, שנתן הקב"ה רשות לבהמה, לראות יותר מן האדם שמתוך שיש בו דעת, תיטרף דעתו כשיראה מזיקין".
הרמח״ל (רבי משה חיים לוצאטו,1707-1744 ) בעל ספר המוסר – מסילת ישרים, מאיר לנו כיצד יש לצאת מתסמונת העיוורון: ״ ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו, ויוכיחוהו באהבתם ונמצא מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר״.
מסתבר שהאתון היא מאד אפקטיבית ומצליחה ללמד את אדונה שיעור לחיים וגם להביא אותו לכדי שינוי, שיש בו – ביקורת עצמית, הכרה בטעות ולקיחת אחריות, כפי שמתארת זאת פרשתנו: " וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ד', חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי"( במדבר, לב', לד').
אשר על כן, אם חפצי חיים אנחנו, עלינו לעלות למקום הגבוה המצוין בפרשתנו הנקרא – צופים: "וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים, אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה".
מפרש רש"י: "מקום גבוה היה, ששם הצופה עומד לשמור אם יבוא חיל על העיר". ממש כך, כוננות התרעתית עצימה . עלינו להשיבה לשגרת חיינו, לשומרה ולתחזקה 7/24, כאורח וכאורך ימים.
חשיבות החוסן החברתי והמוסרי:
אבל ביצור חוסן ההרתעה וההתרעה, לא די בו. עלינו לתמוך בו בביצור תשתית החוסן החברתי והמוסרי שלנו.
זה אתגר נעלה, המשתקף בפרשתנו, באפילוג ברכותיו של בלעם את עם ישראל: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע ד' " (במדבר, כד', ה').
כך אנו נפעמים מתשוקת הקללה של בלעם שהפכה לברכה, והפכה להיות מותג שעמו אנו פותחים מידי בוקר את יומנו החדש: " מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל " ( במדבר, כד', ה').
מפרש רש"י : " מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ "- על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה".
כך המדרש, מאפיין את תדהמתו של בלעם והשתאותו נוכח המראה הניבט לעיניו: " אף בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדן, שלא היה יכול ליגע בהם, שנאמר– וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל- אלו הם הדגלים. התחיל אומר- מי יכול ליגע בבני אדם אלה? מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם, שנאמר- "שוכן לשבטיו", מכאן למדנו שהיו אלה הדגלים גדולה וגדר לישראל " (במדבר רבה ב', ד ').
כך אתגר החוסן ההרתעתי, ההתרעתי והחברתי, מהדהד במורשתו של הנביא מיכה המורשתי, בהפטרה לפרשתנו: "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה טּוֹב; וּמָה ד' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם אֱלֹהֶיךָ " (מיכה ו', ח').
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב
