פרשתנו עוסקת בשנה האחרונה במסע המדברי לקראת הכניסה לארץ ישראל, בהתרחשות קו פרשת המים, במעבר – ממִדְבָּר למְדַבֵּר.
הבאר הניסית של מרים שסיפקה עד כה, מים ללא הגבלה, חדלה להתקיים. חיי התלות – "החיים הטובים של מים בחינם", הסתיימו. מעכשיו, אין לסמוך יותר על ניסים ועל אחרים, אלא רק על אבינו שבשמים ועל עצמנו.
הנה התגובה לא מאחרת לבוא, בדמותו של משבר המים בפרשתנו: " וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם, לָעֵדָה… וַיָּרֶב הָעָם, עִם מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ד'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ד', אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת"(במדבר, כ', א'-ו').
מתברר מהר, שזאת תוצאה והשפעה של תסמונת דתן ואבירם מפרשת קורח מהשבת שעברה, אודות המשבר האידאולוגי, שמצרים נתפסת בעיניהם כאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ: "הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר, לֹא נַעֲלֶה "(במדבר,טז',יג'-יד').
בין המִדְבָּר למְדַבֵּר
באירוע משבר המים בפרשתנו, מזדקר לנגד עינינו לראשונה, המתח האימננטי שבין המִדְבָּר למְדַבֵּר.
אנו חווים כשל מנהיגות, ששורשו בהעדר דיאלוג והידברות, בין משה ואהרן, לבין מנהיגי השבטים ומפגיני משבר המים.
המופע הראשון – מְדַבְּרִים או מַכִּים
האתגר שהוצב בפני משה ואהרן, התמקד בסלע. דומה שהסלע שימש כמטאפורה להצגת חשיבות הערך – מְדַבְּרִים ולא מַכִּים שהיא אלימות, כשלא מדברים ורק מכים . אלימות = אל מילה.
הקב"ה מציב את הסלע כאתגר מנהיגותי למשה ולאהרון – דברו אל הסלע ואל תכו אותו .
כך מתארת זאת פרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ד', כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ… וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ד', וַיִּקָּדֵשׁ,בָּם" (במדבר, כ', ז'- יג' ).
משה עדיין מקובע במרחב של – המִדְבָּר, ולא במרחב של – המְדַבֵּר.
כוונתו של הקב"ה בהנחייתו, לדבר אל הסלע כשידו של משה אוחזת במטה, הייתה להציג את חשיבות המְדַבֵּר ולא את המִדְבָּר.
הפער הגילאי בעיצוב ההתנהגות והאחריות
כך נלמד אודות הפער הגילאי ,בסוגית דיוננו – מְדַבְּרִים או מַכִּים , בין השנה הראשונה של בני ישראל במדבר, לבין השנה האחרונה במדבר, טרם כניסתם לארץ.
בשנה הראשונה, עדיין קשה להטמיע את דיאלוג השיג והשיח בדיבור ויש צורך להשתמש – בהכאה ולא בדיבור.
הנה זה קורה לעם ישראל בגיל שנה לצאתם ממצרים, במשבר המים הראשון בשנה הראשונה במסע המדברי: " וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין, לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי ד'; וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה… וַיֹּאמֶר ד' אֶל-מֹשֶׁה, עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל " ( שמות, יז',א'-ז').
לעומת זאת בפרשתנו שעוסקת במשבר המים בשנה האחרונה במסע המדברי לקראת הכניסה לארץ, הכרעתו של הקב"ה בסוגיה – מְדַבְּרִים או מַכִּים, היא מאד ברורה :
"וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם"( במדבר, כ').
במשבר המים הראשון , עניין לנו עם ילד מִדְבָּרִי בן שנה, קשה לנהל איתו דיבור- "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ"( משלי, יג',כד'). אבל בינתיים הילד גדל וכיום הוא כבר בן 39. בגיל זה , כבר מצפים להתנהלות של שיג ושיח , בדיבור ולא בהכאה- "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר"( משלי, שם). לכן, ההכרעה היא: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו".
ההרמוניה של האדם עם המים:
"וְנָתַן מֵימָיו", כך צריכה להיות ההרמוניה של האדם עם המים – מְדַבְּרִים ולא מַכִּים :
"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". (משלי, כז', יט').
מפרש רש"י: "כמים" – הללו הפנים שאתה מראה לְתוֹכָן הן מראות לך ,"כן לב האדם לאדם" – חברו, לפי מה שאדם יודע שחברו אוהבו כן הוא מראה לו פנים".
הסלע הפיזי והסלע התקשורתי:
כך גם הסלע הוא עוגן מרכזי ובעל משמעות בפרשתנו, בהקשר לסוגיית דיוננו– מְדַבְּרִים או מַכִּים:
"וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע… וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם".
המציאות הפנתה עורף לסלע שמדברים אליו , ועוברת לסלע– שמכים אותו.
כך גם הסלע התקשורתי נוכח בעצימות גם במחוזות חיינו. הפסקנו לדבר. הפסקנו להקשיב.
אנו מקיימים תקשורת דומה למרחב הסלע בפרשה, בדמות המכשיר הסלולארי החכם שבידינו.
הסלע הסלולארי החכם– משמש לנו לא אחת כמקום מסתור ומחבוא .
נח לנו להיחבא מאחורי הסלע הווירטואלי שדורש רק הקשות /הכשות במקלדת. בכך אנו נמנעים מעימותים וקונפליקטים גלויים , ובורחים למרחב של דיבור לא גלוי ולא שקוף בינינו.
פרשתנו מלמדת אותנו, שמשה אפקטיבי בדיבור ישיר עם הקב״ה, כך למדנו כיצד הוא עושה זאת בהצלחה יתירה כסנגור, בדיבורו עם הקב"ה, לאחר חטא העגל וחטא המרגלים. אבל בפרשתנו, משה מתקשה בדיבור עם העם: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם".
דומה שמשה לא הפנים את אגרתו של הרמב"ן בתקופה מאוחרת יותר, אודות שליטה בכעסים.
כך כתב הרמב"ן באגרתו לבנו בשנת 1267: תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם".
המופע השני -מְדַבְּרִים או מַכִּים?
עתה הגענו בפרשתנו למופע – הדיבורים, המעבר ממשה לישראל . כאן מתחילים בדיבורים ולא במכות: " אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן". (במדבר, כא', יז' – כ').
מה המיוחד בבאר המים הזאת, שזכתה שישירו עליה שירה?
כך מבהיר לנו רש"י: "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים" , "זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים — משה ואהרון". "וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב—רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה" , " כרוה נדיבי העם. כל נשיא ונשיא כשהיו חונים, נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט".
דומה שכאן בפרשתנו מתרחש התיקון של המנהיגות בדמותם של המנהיגים- נשיאי השבטים. לעינינו, טקס חפירת הבאר על ידי השרים, המציגים דוגמא ראויה למנהיגות המשמשת דוגמא אישית. מנהיגות עממית בגובה העיניים שאיננה אליטיסטית, ואיננה מרוחקת או מנותקת מהעם.
המופע השלישי – מְדַבְּרִים או מַכִּים.
המעבר ממשה לישראל המתחולל בעם ישראל מעצים את גבורתו הטבעית לעומת הגבורה הניסית שאליה הורגל עד כה. כאן מתרחש המעבר מדיבור למכות.
באירוע סיחון עדים אנו למעבר דרמטי ולשינוי מהותי בDNA של עם ישראל. ישראל אקטיבי בקדמת הבמה ואילו משה פסיבי ברקע: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה, וַיָּבֹא יָהְצָה. וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל, לְפִי חָרֶב"(במדבר, כא', כא'-כד').
כך גם קורה באירוע הכנעני בסופה של פרשתנו, כשעם ישראל אקטיבי ומשה פסיבי:"וִּישְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לד' וַיֹּאמַר: אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ד' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה" (במדבר, כא', א'-ג'). באיום קיומי- כולם נלחמים.
המופע הרביעי – מְדַבְּרִים או מַכִּים?
עתה נסיים במופע הרביעי של – מְדַבְּרִים או מַכִּים, בהפטרה לפרשתנו אודות יפתח הגלעדי:
"וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים, אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר: מַה לִּי וָלָךְ, כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי… וַיּוֹסֶף עוֹד, יִפְתָּח; וַיִּשְׁלַח, מַלְאָכִים, אֶל-מֶלֶךְ, בְּנֵי עַמּוֹן… וְלֹא שָׁמַע, מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן, אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח, אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו … וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן, לְהִלָּחֶם בָּם; וַיִּתְּנֵם ד', בְּיָדוֹ. וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים, מַכָּה, גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ( שופטים ,יא').
יפתח פותח בדיבורים ומשלא נענה , הוא עובר למַכִּים.
פרשתנו והפטרתנו מהדהדות באוזנינו, את המשמעות של המילים – מְדַבְּרִים או מַכִּים, בעיקר בימי מבחן ואתגרים שעם ישראל ניצב בפניהם בימים אלו. עלינו לסמוך על אבינו שבשמים וגם לסמוך על עצמנו ולהפנים בליבנו ובמוחנו את דברי החכם באדם, שלמה המלך: "לַכֹּל זְמָן; וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם… עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר… עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם"( קהלת, ג', א'-ח').
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב
