גם מי שלא מתחבר ומתעמק בעולם האירוויזיון, לא יכול שלא לחוש גאווה והתרגשות, עת נועם בתן צעד בטקס פתיחת האירוויזיון בווינה, לצלילי הבה נגילה ועם דגלי ישראל. כך גם סיפר נועם, שבעת הופעתו, מפגינים פרו פלסטינאים שישבו בקהל באולם, וקראו לעברו קריאות בוז והניפו דגלי פלסטין, בניסיון לשבש את הופעתו מעל במת האירוויזיון, היישיר נועם מבט ממוקד בדגלי ישראל שהונפו בקרב הקהל וזכה להופעה מרשימה ביותר.. הנה המשמעות של דגל ישראל, המנפנף בזקיפות קומה בנתיבי ההיסטוריה , בימים ההם בזמן הזה.
כך קרה שבפרשתנו נולד הדגל הראשון, בדמותם של דגלי השבטים, על פי מיקומם ,במבנה החנייה והמסע המדברי, בואכה לארץ המובטחת – ארץ ישראל.
וכך מתארת זאת פרשתנו: המחנה הראשון ,מיקומו במזרח, בראשו יהודה וכולל את זבולון ויששכר :"הַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם; וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה, נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב". המחנה השני ,מיקומו בדרום, בראשו ראובן וכולל את שמעון וגד :"דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה, לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן, אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר". המחנה השלישי ,מיקומו במערב, בראשו אפרים וכולל את בנימין ומנשה : "דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם, יָמָּה וְנָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם, אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד". המחנה הרביעי, מיקומו בצפון, בראשו דן וכולל את אשר ונפתלי: "דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה, לְצִבְאֹתָם; וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן, אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי".
ר' משה אלשיך (1593 – 1508 ) מציג לנו קריאה לנשיאים המנהיגים נושאי הדגל בפרשתנו :" עוד עשה הוא יתברך בתורתו, בל יתגאה יהודה באומרו – אני ראשון לכולם. על כן אמר: והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה לצבאותם, כלומר, לא עתה יבושו השאר, פן יאמר יהודה: גדול אנכי, כי אני ראשון לכולם– כי הלא אינו לפניהם, רק כאילו האחרים קידמוהו ובתוספת וי"ו, כאילו הוא נוסף עליהם….וגם נזכר דגלו כלאחר יד ולא כאחרים….לבל תזוח דעתו על הקדימה" .
הבה נשאל – מהו ערכו ההיסטורי ומשמעותו של הדגל, לעם הנודד במדבר הגלויות והגיע לבסוף לארצו המובטחת, בדמותה של מדינת ישראל ?
במדרש נאמר: "איש על דגלו, חִבָּה גְּדוֹלָה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲשָׂאָן דְּגָלִים כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִכָּרִין בְּנֵי רְאוּבֵן לְעַצְמָן וּבְנֵי שִׁמְעוֹן לְעַצְמָן". מדברים אלה עולה ייעוד הדגל, סמל הזדהות חברתית. אך לדגל יש חשיבות לא רק כלפי פנים, אלא אף כלפי חוץ (תנחומא שם, יא): "קדושים וגדולים ישראל בדגליהם, וכל האומות מסתכלין בהם" (תנחומא במדבר י').
הרב י"ד סולובייצ'יק ( 1903 – 1993) נתן לדגל משמעות נוספת, הלכתית, הנקשרת בהקמת מדינת ישראל " בגדי יהודי מקבלים קדושה מסוימת כשהם מוכתמים בדם קדוש. והדברים קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדגל הכחול לבן, שטבול בדמם של אלפי צעירים יהודים (דתיים ולא דתיים) שנפלו במלחמת השחרור בהגנתם על הארץ והישוב" (חמש דרשות, ירושלים תשל"ד, עמ' 89). עתה נשאל, היכן היא ראשיתו של דגל מדינת ישראל, הכחול לבן ?
"במוצאי שבת 31 באוגוסט 1897, נפתח בעיר באזל שבשוויץ הקונגרס הציוני הראשון. לפי המסופר, ביום שישי אחר הצהריים עדיין לא הוחלט מה יהיה הדגל שיונף למחרת מעל בניין הקזינו בבאזל, שהיה אולם קונצרטים מפואר ויפהפה במרכז העיר. בסוגיית הדגל טיפל עוזרו של הרצל דוד וולפסון, שהציע :" הטלית בה אנו מתעטפים לתפילה יום יום, בחול ובשבת, בימי המעשה ובימי המועד – לבנה היא ופסי תכלת עוטרים אותה. יהי נא דגלנו לבן עם פסי תכלת… עלינו להוציא את דגלנו המקופל מתיקו והיה לנו לנס וגאון, לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים. ציוויתי לעשות דגל לבן תכלת ולציין בו מגן דוד" (ספר הקונגרס לציון עשרים וחמש שנים לקונגרס הציוני הראשון, ירושלים תרפ"ב). כך נברא דגלנו הלאומי. שנים רבות הניפו את הדגל הכחול-לבן אך לא הוענק לו מעמד רשמי. התנועה הציונית הקדישה לשאלת הדגל דיון מיוחד רק בקונגרס השמונה-עשר שנערך ב-1933. למעמד רשמי ומחייב זכה הדגל רק בעת החלטת מועצת המדינה הזמנית (פרוטוקול מועצת המדינה הזמנית 28.10.1948). באותה ישיבה אמר שר הדתות הרב יהודה הכהן פישמן (מימון): "לדידי נתקדש דגל זה במסורת עתיקה מאז – תכלת ולבן…דוד וולפסון הציע זאת (את הדגל) על יסוד צבע הטלית שהיא תכלת ולבן, ואני חושב שיש לקבל את ההצעה עם התוספת של מגן דוד, שנתקדש גם הוא במסורת ישראל". כפי שמצאנו, דגל הכחול-לבן ומגן דוד במרכזו היו מוכרים שנים לא מעטות לפני הקונגרס הציוני הראשון ". (המקור: ד"ר יואל רפל, דגל כחול לבן, המועצה לקידום המורשת הישראלית, נוסטלגיה און ליין).
כך נישא דגל ישראל באגרתו של הראי"ה קוק ( 1865- 1935 ) לגדוד העברי שלחם עבור הבריטים במלחמת העולם הראשונה: "וברכה לכל אחינו בני הגדוד, נושאי דגל ראשית צמיחת ישועתנו. צור ישראל יברכם בעוז וחיל, ויחד נזכה לראות בישע עמנו בתשועת אמת וגאולה שלמה בכל הודה והדרה" (איגרות הראי"ה, ג', ירושלים תשכ"ח, עמ' רפב',מאלול תרע"ט)
כך גם מתנופף דגל ישראל באיגרתו של הרצל לברון הירש בשנת תרנ"ה: "הלא שאול ישאלוני בלעג: דגל? ומהו זה? מוט עם סמרטוט? לא, אדוני. דגל הוא יותר מזה, בדגל מובילים את העם לכל אשר נרצה גם לארץ הבחירה".
הדגל על צורתו, גווניו וצבעיו מתכתב עם יום ירושלים אותו נחוג היום. הנה משמעות הדגל בזיקה ליום ירושלים.
הבה נמצא את יסודותיו של דגל ישראל, בדגש לזיקה המדויקת שבין שמים לארץ ובין חומר לרוח, כפי שהם משתקפים בדגל ישראל וננסה להבין ההקשר ליום ירושלים.
צבעי הדגל מייצגים כמה משמעויות: מפגש של שמים וארץ, מפגש של רוח וחומר, מפגש של האין עם היש.
הצבע הלבן בדגל, מייצג את המציאות הגשמית. הוא מסמל את המרחב הארצי שבו האדם פועל. מבחינה חומרית, הלבן הוא הבד עצמו, התשתית הפיזית שבלעדיה לא ניתן להניף דגל. הוא מייצג את הטוהר של הכוונה האנושית כאן למטה, בארץ.
הצבע הכחול בדגל , מייצג את מציאות השמים והרוח . הכחול הוא הצבע של השמים, שמסמלים את הרוחניות והאינסוף.
הצבת פסי הכחול על הרקע הלבן, היא הניסיון לצבוע את החומר ברוח. הדגל לא כחול כולו, כרוחניות מנותקת, ולא לבן כולו כחומריות ריקה, אלא שילוב המבטא רוחניות שנוכחת בתוך המציאות הארצית.
הפסים האופקיים המקבילים בדגל, מייצגים את קו האופק. הוא המקום היחיד שבו העין האנושית רואה את השמים והארץ נושקים זה לזה. הפס העליון מסמל את השמים , הפס התחתון מסמל את הארץ. המרחב הלבן ביניהם, הוא המרחב שבו מתקיימים החיים האנושיים, השואפים לחבר בין שמים וארץ.
המגן דוד בדגל, הוא הצורה שמבטאת את החיבור הזה, בצורה הגיאומטרית העמוקה ביותר:
המשולש שקודקודו פונה מעלה, מייצג את החומר השואף לרוח. זוהי הארץ, המנסה להתעלות, המאמץ האנושי, המעשה הפיזי שרוצה ליצוק בעצמו משמעות.
ואילו המשולש שקודקודו פונה מטה, מייצג את הרוח היורדת לחומר. אלו השמים, האידיאלים או השפע הרוחני שמבקשים להתממש בתוך העולם הגשמי.
השילוב של שני המשולשים זה בזה, יוצרת קשר שלא ניתן להפרדה. זוהי התפיסה שאין רוח ללא חומר שיכיל אותה, ואין ערך לחומר ללא רוח שתנחה אותו. המרכז של המגן דוד, המשושה הפנימי, הוא נקודת המיזוג המוחלטת ביניהם.
על פי תורת הקבלה, המגן דוד ,המורכב משני משולשים משולבים, מבטא את המושג –"איתערותא דלעילא",התעוררות מלמעלה, ואיתערותא דלתתא", התעוררות מלמטה.
המשולש שקודקודו מטה, מייצג את השפע האלוהי, הרוחני והשמימי שיורד אל תוך העולם הזה. ואילו המשולש שקודקודו מעלה, מייצג את המאמץ האנושי, את התפילה ואת עבודת האדם בעולם החומר, המבקשים להתעלות ולהתחבר אל הרוח.
השילוב של שניהם מלמד , שאין הרוח יכולה להתקיים בעולם ללא כלי , שהוא החומר, שיכיל אותה, ואין לחומר משמעות ללא הנשמה, שהיא הרוח שמחיה אותו.
הנה כאן בדיוק, נוכח החיבור והשילוב של שמים וארץ, של הרוח והחומר, של התעוררות למעלה והתעוררות למטה, המשתקף ומואר באורה של ירושלים, ביום חגה, לרגל איחודה בשנת תשכ"ז.
הנביא ישעיהו מתנבא על בניינה של העיר ירושלים:״ וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי חֵפֶץ" (ישעיהו נד׳,יב׳).
המדרש דן במילה ״ כַּדְכֹד ״,בה משתמש הנביא ישעיהו, לתאר את אבני חומות העיר, ומציג מחלוקת בין המלאך גבריאל לבין המלאך מיכאל: לפי גבריאל, ירושלים תיבנה מאבן השוהם ולפי מיכאל, מאבן הישפה. בא הקב״ה ומכריע ביניהם ,״כדין וכדין״. כלומר, ירושלים נבנית גם מאבן השוהם וגם מאבן הישפה, וזאת המשמעות של המילה היחידנית והנדירה בתנ״ך-״כדכד״ (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ה, עמוד א' , פסיקתא דרב כהנא, פסקה י"ח ,ילקוט שמעוני, ישעיהו, רמז דתע"ח ).
המהרש״א (רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס 1555 – 1631), בדבריו על התלמוד והמדרש אומר, כי שוהם, היא אבנו של יוסף והיא מסמלת את הכוח הגשמי והחומרי בישראל ואילו הישפה ,מסמלת את הכוח הרוחני בישראל, היא אבנו של בנימין שבחלקו הוקם בית המקדש.
דומה שאבן השוהם, מייצגת את ירושלים דמַטָּה, בהקשר למילוי הצרכים הקיומיים החומריים היום יומיים. היא ייצוגו של יוסף המשביר הלאומי בתקופת שנות הרעב במצרים.
אבן הישפה לעומתה, מייצגת את ירושלים דמעלה. היא ייצוגו של בנימין, במרחב הרוחני של בית המקדש.
המילה ״ כַּדְכֹד ״,בה משתמש הנביא ישעיהו, לתאר את אבני חומות העיר, היא ליבת דגל ישראל, המוטמע בסינתזה של אבני השוהם והישפה , הבוהקות ומאירות את דגלנו המתנוסס במצעד הדגלים בנתיב – משואה לתקומה של עם ישראל. כל מחנה עם ישראל הערבים זה לזה, מתלכד יחדיו סביב הדגל.
ירושלים ,עיר שלם, שאוחדה לפני 59 שנים, קוראת לשילוב וסינרגיה, של השוהם והישפה- "כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכב', ג'). כך מאיר המלבי"ם( ר' מאיר ליבוש וייזר 1809-1879 ) את אורה של ירושלים, על הפסוק בתהילים קכ"ב, ג):" כעיר שחוברה לה יחדיו". עיר המחברת את הקצוות, המאחדת ומקרבת את הרחוקים: " ירושלים היא העיר שחוברה לה יחדיו ויתחברו האיברים הפרטיים להיות גוף שלם, יחול בו רוח החיים ונפש המשכלת ונפש האלוקית".
פינו מלא שירה במצעד הדגלים במסע המדבר בפרשתנו , המתחבר עם מצעד הדגלים ביום ירושלים , המהדהד בשירו של נח רוזנבלום, משנת תרנ"ח :"שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל נֵעָשׂה נָא לַאֲגֻדָּה… אַל נָא יָבוֹא מֹרֶךְ בָּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב יוֹנָה .נִקַּח לָנוּ מַה שֶּׁלָּנוּ, נִשָּׂא נֵס צִיּוֹנָה".
שבת שלום ויום ירושלים שמח
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
