אנו נתונים כבר שנתיים ושבעה חודשים בימי מלחמה, עם הפסקות אש תחת אש בצפון הארץ.
בתקופה זאת, הוודאות היא, באין הוודאות והיציבות היא, באין היציבות. תקופה זאת גם מעטרת אותנו במילון מושגים חדש, מחרבות ברזל, לעם כלביא ולשאגת הארי. כך למשל, הבליח לחלל עולמנו ביטוי חדש – ניצחון מוחלט. ראוי שנברר ונעמיק בו.
כולנו מאוחדים יד ביד כרקמה אנושית אחת, סביב התקווה לניצחון בני האור בבני החושך, שיביא לסיום המלחמה. אך בפרשנות וההתכוונות המתקיימת בדבר משמעותו של הניצחון, מתנהל במקומותינו דיון נוקב בסוגייה: מה תהא דמותה של ההכרעה הסופית? מהו הניצחון הסופי באויב הנתעב -איראן, חיזבאללה וחמאס? מהי המטרה הסופית? -האם הכוונה להכרעה וניצחון מוחלט והכחדה טוטאלית של אויבינו והיעלמותם מן העולם, או הכוונה היא, למיטוט יכולותיהם הצבאיות והשבתתם, באופן כזה שלא יפגעו ויזיקו לנו בעתיד?
דומה שהדיון הנוקב הנוכח במרחבי מעגלי חיינו, מתכתב עם פרשתנו. הבה נבחן זאת.
אכן נמצא שפרשת בחוקותי מתכתבת עם דיוננו, בתיאור אחת הברכות: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא, כו' , ו').
אכן, אויבינו הנתעבים – איראן, חיזבאללה וחמאס נגדם אנו נלחמים, מייצגים בדמותם, חיה רעה על שתי רגליים, במלוא מובנה של המילה.
הבה נכיר מדרש המתאר מחלוקת של חכמי אושא (אמצע המאה השנייה לספירה), בדיון בסוגייה: "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ", כיצד משביתים חיה רעה מן הארץ? : "ר' יהודה אומר- מעבירם מן העולם, ר' שמעון אומר- משביתן שלא יזוקו, אמר ר' שמעון– אימתי הוא שבחו של מקום, בזמן שאין מזיקין, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים? אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקים מן העולם- משביתן שלא יזיקו" ( ספרא, בחוקותי, פרשה, א' פרק ב').
ובכן, המחלוקת היא מהותית, בתפיסת המשמעות והכוונה, של הניצחון כנגד החיה הרעה.
ר' יהודה מייצג את התפיסה של הניצחון המוחלט, של ההכרעה המוחלטת והטוטאלית. לתפיסתו, קיימת בעולם חיה מזיקה, שיש לסלק אותה מעל פני הארץ ולהכחידה.
ר' שמעון בר יוחאי( רשב"י) בר פלוגתו, מייצג את התפיסה של הניצחון היחסי של ההכרעה היחסית ולא הטוטאלית, שאומרת, שאין אפשרות להכחיד מן השורש את החיות הרעות בעולם, אלא רק לפרק ולהשבית אותן מיכולותיהן להזיק ולפגוע.
רשב"י חושב שאין מציאות ריאלית של הכחדת חיות רעות מן העולם ולגרום להיעלמותן מהעולם, שכן, תמיד יהיו בעולם הזה חיות רעות. האתגר לדעתו הוא, להשבית את יכולת החיות הרעות להזיק ולפגוע. אשר על כן, לדעתו יש להביא להשבתת החיות הרעות ולפרקן מיכולותיהן המזיקות.
דומה שרשב"י קורא, להקמתה של תשתית ביטחונית, המתכתבת עם תפיסת הביטחון של מדינת ישראל, שעוצבה לראשונה על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן גוריון, שאותה ניסח באוקטובר 1953, הנשענת על שלושה יסודות – הרתעה, התרעה והכרעה, ובשנת 2006, נוסף לתפיסת הביטחון יסוד רביעי – הגנה. אלו הן יכולות הכרחיות ונדרשות, להתמודדותנו לשימור קיומנו, בווילה בג'ונגל בו אנו חיים, מפני החיות הרעות על שתי הרגליים, שלא יעזו להזיק ולפגוע בנו. אך עלינו לקיים מוכנות מלאה , בדגש לשגרה, של תחזוקה שוטפת של יכולות אלו,7/24 .
כך גם לימדנו סוּן דְזְה הסיני, אשר חי במאה ה-6 לפנה"ס, בזמנו של הפילוסוף קונפוציוס, הוא מחברו של הספר אמנות המלחמה, אחד מהספרים המשפיעים ביותר על האסטרטגיה הצבאית. לשיטתו של סון דזה, הניצחון הוא לא בהכרח ניצחון מוחלט בשדה הקרב או הבסה טוטאלית של האויב. סון דזה אומר שעדיף להכניע מאשר להביס. הבנה זו נקראת בשם "הלכידה השלמה".
הבה נסכם, שהמחלוקת בין ר' יהודה לרשב"י, מציגה לנו את מנעד הניצחון. בקצה האחד שלו ניצב ר' יהודה, בהציגו את הניצחון המוחלט ובקצה השני ניצב רשב"י בהציגו את הניצחון היחסי שנגזר מהצבת מטרות ויעדים מוגדרים וברורים, שהם ברי השגה.
עתה עלינו לעבור לחלקו השני של דיוננו, שיעסוק בהיתכנות הניצחון ובהטמעת תפיסת הביטחון, שעליהם להיגזר ממתווה פרקטי שבכוחו ליישמו.
הבה נציג מספר אתגרים לפרקטיקת יישום הניצחון, בזיקה לפרשותינו המאוחדות.
האתגר הראשון – מעטפת האחדות :
כך פותחת פרשתנו:" וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר" ( ויקרא, כה',א'). הר סיני עוטף אותנו במעטפת האחדות. כך למדנו במעמד עשרת הדברות אל מול הר סיני : ״ וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר". (שמות יט', ב'). מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת". כך גם המילה אחיך, מופיעה מספר פעמים בפרשתנו ואחד ממאפייניה בפרשתנו: : "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ … וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ"( ויקרא, כה', לה'-לו').
הנה ביטוי לערבות ההדדית שבתוכנו, נחזיק יד ביד, כשבת אחים ואחיות. מפרש רש"י:" אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד".
האתגר השני – נטל המחויבות :
מי יעשה זאת ? מי יישא על כתפיו את נטל המחויבות ליישום תפיסת הביטחון וההתגייסות לצו השעה הדורש: "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ"?
הנה פרשתנו מלמדתנו כיצד יש לעשות זאת:" וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב"( ויקרא, כו', ז'-ח').
כך הפרשן הרלב"ג (רבי לוי בן גרשום 1288 -1344 ), מאיר את עינינו בפרשנותו לצורך הקיומי, בצבא גדול ולא קטן: "כי החייל יקנה החוזק מצד הריבוי, מה שלא יימצא לחלקי החייל הנפרדים".
מוסיפה על כך פרופ' נחמה ליבוביץ ( 1905-1997) בפרשנותה לפרשתנו: "הנה למדנו…מה גדולה האחריות הרובצת על כל יחיד ויחיד, ואל יחשוב הפרט, מה כוחי ומה השפעתי, אם אתוןסף גם אני על מחנהו הקטן…כי לימדונו חז"ל… כל אחד המצטרף למחנה הטובים, מגביר כוחו פי כמה וכמה".
הנה בימים אלו במיוחד, יוצא צו קריאה לצבא גדול, שדורש את התגייסותם של כל שבטי ישראל, כולל את שבט לוי.
פרשתנו מנכיחה את בני שבט לוי: "וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי, עָרֵי אֲחֻזָּתָם, גְּאֻלַּת עוֹלָם, תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם, וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל: כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם, הִוא אֲחֻזָּתָם, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם, לֹא יִמָּכֵר: כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא, לָהֶם"( ויקרא, כה', לב'- לד').
ראוי להאיר בזרקור את בני שבט לוי, שהיו משרתי הציבור בתחומי עשייה רבים.
מעורבותם בנשיאת האלונקה הקולקטיבית של העם באתגרי השעה, נוכחים בתחומים רבים.
כך מלמדנו במאמריו הרב אליעזר מלמד ראש ישיבת הר ברכה: "בניגוד לטענה שבני שבט לוי היו לומדים תורה ולא משתתפים במלחמות ישראל, התורה וחז"ל מציינים שורה של תפקידים ציבוריים שהיו מוטלים על הלוויים והכוהנים. … כתב רש"י: "ומצאתי בגמרא ירושלמית (מובא בשם אחרים), שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להילחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר ההר למוסרה… ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות" (רש"י במדבר כו', יג').
וכך מצינו שכאשר באו להמליך את דוד, מספר חלוצי הצבא "מן בני הלוי ארבעת אלפים ושש מאות", ומהכוהנים "שלושת אלפים ושבע מאות". כאשר מיהודה באו 6,800, משמעון 7,100 ומאפרים 20,800 (דברים הימים א' יב', כה'-כח').
בתפקידם היו צריכים הלוויים לפעול בגבורה נגד פושעים ואלימים, כמו גם נגד חיילים עריקים. לשם כך רבים מהם היו צריכים להיות מאומנים כלוחמים, ולכן בשעת מלחמה התגייסו למערכה כלוחמי הסיירות הקרביות ביותר. כפי שהיה בימי חשמונאים, כאשר ביקשו היוונים להעביר את ישראל על דתם, והכוהנים והלוויים נקראו לעמוד וללחום בגבורה על משמר העם והארץ, ובית דין של חשמונאים הורו שמצווה להילחם גם בשבת, והחזירו את מלכות ישראל למקומה ליותר ממאתיים שנה, ולכן עד היום אנחנו חוגגים את חנוכה (עיינו רמב"ן, במדבר ח', ב').
כידוע, עצם הרעיון של שילוב תורה ולחימה הלוא הוא עתיק יומין מימי יהושע בן נון עליו השלום… (ראו סנהדרין מד, ב; והשווה למגילה ג', א' ותוס' 'וילן', ירושלמי חגיגה פ"ב, תוספות בבלי חגיגה טז', ב 'אב', עירובין סג' בתוס' 'מיד'). משתמע כי כבר בימי יהושע וכיבוש ארץ ישראל הראשון, שילבו הלוחמים תלמוד תורה עם מלחמת מצווה". (המקור: הרב אליעזר מלמד, רביבים, הר ברכה,28.3.24 ).
האתגר השלישי – חוסן התקווה והאמונה :
הנה פרשתנו מאירה את בנין הקוממיות של החוסן , התקווה והאמונה:" וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". מפרש רש"י :" בקומה זקופה".
כך גם בהפטרה לפרשתנו אנו נפעמים נוכח חוסן התקווה והאמונה של הנביא ירמיהו, הקונה קרקע (נדל"ן) בארץ ישראל, עת היא נתונה בימים קשים של ערב חורבן וגלות: "וָאֶקְנֶה, אֶת הַשָּׂדֶה, מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי, אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת; וָאֶשְׁקְלָה לּוֹ, אֶת הַכֶּסֶף, שִׁבְעָה שְׁקָלִים, וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף (ירמיהו, לב',ט').
ירמיהו מלמדנו מהי תקווה ואמונה של עם הנצח שאיננו מפחד מדרך ארוכה ,הרואה את קרני האור בתוך החשיכה המשתלטת.
במלחמת שאגת הארי בעת שירותי במילואים בפיקוד העורף, בקרתי בקרית שמונה שהייתה שוממה מרוב תושביה, מרכזי המסחר היו סגורים וכיכר השוק הייתה ריקה, והנה בתוך מציאות עצובה זאת, אני שומע קולות שירה ונגינה באחת החנויות לממכר בשר שנפתחה וקיימה את חגיגת הפתיחה במעמד קהל מצומצם. ממש מחזה סוריאליסטי והנה בעל החנות החדשה נושא דברים בהתרגשות: "צריך להראות לחיזבאללה שאנחנו נמצאים פה ואיננו מפחדים". חבקתי אותו ואמרתי לו:" אתה מגדלור והשראה לכולנו לחוסן התקווה והאמונה. אתה ממשיך את דרכו של הנביא ירמיהו ".
בשבוע הבא יחול יום הזיכרון של דודי, זאב ווה מנדלסון הי"ד, שאני נושא את שמו, שנפל בירושלים במלחמת הקוממיות והעצמאות, וכך הוא אמר לאימו טרם נפילתו: "זכות גדולה נפלה בגורלנו, להיות מכובשי אדמת ישראל וממקוממי המדינה, אשרינו".(כד' אייר תש"ח, מתוך ספר יזכור, בהוצאת משרד הביטחון).
חזק חזק ונתחזק
כתב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
