נו מייחדת את ערך קידוש השם: "וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ד', מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי ד' " ( ויקרא, כב', יז' ).
הרמב"ם ( 1138-1204) כותב: "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: ולא תחללו את שם קודשי" (הלכות יסודי התורה, ה', א').
באיגרת השמד, הנקראת גם: מאמר קידוש השם, דן הרמב"ם בתגובה היהודית הראויה לתופעת השמד במרוקו ובספרד, שהוא עצמו חווה, ונראה כי דבריו נכתבו מתוך ניסיון אישי.
האיגרת נכתבה בשנת 1165 כתגובה למאמר שכתב חכם אלמוני, אשר יצא בחריפות כנגד אותם יהודים שלא עמדו בשמד וקיבלו בפיהם את הדת האיסלמית. הרמב"ם יצא נגדו בחריפות, וקבע שהאנוסים שנאלצו להתאסלם למראית עין כדי להציל את חייהם, אין דינם כדין עובדי עבודה זרה, ולא חל עליהם הכלל של ייהרג ואל יעבור.
באיגרת השמד מרחיב הרמב"ם את הפרקטיקה של ערך קידוש השם בחיי היום יום השגרתיים וכך הוא מתאר זאת: "שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם התנהגות גרועה וכעורה במיקחו וממכרו ובמשאו ובמתנו, ומקביל את בני אדם ברוע פנים ובזלזול ולא תהיה דעתו מעורבת עם הבריות ולא יהיה מתנהג עם בני אדם במידות נעלות והגונות, הרי זה חילל את השם".
צא ומד אומר הרמב"ם, לא בשמים היא, אתה מקדש את השם יום יום, במידותיך, בערכיך ובדרך התנהגותך כבן אדם עם בני אדם. הרמב"ם מעלה על נס את חשיבות הערך של קדושת החיים, בכך שהוא שלל את הגישה הבִּינָארִיּת, האוטופית והטוטלית של ייהרג ואל יעבור בכל מצב, אל מול קדושת החיים.
המציאות המיוחדת שאותה גם הרמב"ם חווה המשתקפים במשפט: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", הובילו אותו להשיב ליהודי מרוקו וספרד, בדמותה של איגרת השמד.
הרמב"ם שהיה אדם רב תחומי- גדול בתורה, רופא ופילוסוף, בחר כדרכו באגרת השמד אותה חיבר במתווה של שביל הזהב, בדרך האמצע ולא בדרך הקיצונית. הרמב"ם אף מנגיש ומוריד לקרקע המציאות את המשמעות האמיתית והפרקטיקה של קידוש השם, כפי שפירט באיגרת השמד.
אבל הרמב"ם היה נחרץ בדבריו, במשמעות של קידוש השם, בהקשר ובתרחיש ייחוס אחר בעת מציאות של איום קיומי של אויב הרוצה לכלותנו וכך הוא מורה לנו לדורות: "ובמלחמת מצווה, הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (משנה תורה , ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמותיהם , פרק ז', הלכה ד').
כולם, ללא יוצא מן הכלל, נתבעים להתגייס ולהיכנס מתחת לאלונקה בעת איום קיומי. הרי זאת הייתה קריאתו של משה רבנו באירוע שניים וחצי השבטים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן, הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"( במדבר, לב', ו')
הבה נעמיק בזיקה לפרשתנו, במעופו של הנשר הגדול – הרמב"ם ובתפיסת עולמו, כפי שמשתקפת באגרת השמד והמותאמת באופן מובחן למציאות הספציפית ומאפייניה, בפרקטיקה של קידוש השם ומשמעותו.
הנה כי כן, אגרת השמד של הרמב"ם מתכתבת גם עם ל"ג בעומר אותו נציין בשבוע הבא.
בתלמוד מסופר הסיפור על רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ובנו אלעזר, על אירוע שהתרחש בשנת 130 לספירה. כתוצאה מכך שהרומאים גזרו על רשב״י גזר דין מוות. הם מסתתרים במערה ועוסקים בחיי עולם, בלימוד תורה ובתפילה. במערה מגלה רשב״י את תורת הסוד, שמסמלת את האש בל״ג בעומר.
כעבור 13 שנה, הם יוצאים מהמערה. אותו היום ערב שבת היה והם פוגשים בזקן, שרץ בין השמשות לבית הכנסת לקבל את השבת, ומחזיק שני ענפי הדסים בידיו. הם שאלו את הזקן: "אלו למה לך? אמר להם: לכבוד שבת, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אמר רשב״י לבנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. הואיל והתרחש לנו נס וניצלנו,נלך ונעסוק ביישובו של עולם ובתיקונו. תיקן מטבע, שווקים ומרחצאות"( מסכת שבת דף לג׳ ע"ב).
הנה לנו שני מרחבי חיים: עולם המערה וההסתגרות בה , אל מול העולם מחוץ למערה.
האם מרחב חיי המערה מחייב בהכרח, התנתקות מהציביליזציה, התבודדות, והסתגרות בעולם של לימוד תורה בלבד? האם מרחב החיים מחוץ למערה, הוא עולם עבודה ללא עולם של תורה? האם זה סוג של חשיבה בִּינָארִיּת, אוטופית וטוטלית, של זה או זה?
הנה בא אותו זקן בערב שבת, בין השמשות בין הערביים, בפס הדק, של זמן – בֵּין הָעַרְבָּיִם , המעבר מחול לקודש, במעבר שבין העבודה למנוחה, במעבר שבין ששת ימי החול, ליום שבת קודש, ומלמד את רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר, את מודל הסינתיזה והשילוב, של תורה ועבודה, של קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה. של שילוב הקודש והחול, בכל ימות השבוע, שכולם שואבים מרוחה וקדושתה של השבת.
במפגש המיוחד של רשב״י ואלעזר בנו עם הזקן המחזיק בידו שני ענפי הדסים, בשעת בֵּין הָעַרְבָּיִם, בערב שבת ששמיים וארץ נושקים זה לזה, מתקיים מרחב חיים ,המשלב יחדיו את הקודש והחול, את הספרא ואת הסייפא, את קידוש השם ואת קדושת החיים.
הנה ראויה פרשנותו של ר' יונתן אייבשיץ ( 1694 – 1764 ),לצרוב את זהותנו, בפרקטיקה של קידוש השם ומשמעותה בחיי היום יום וכך הוא מציג זאת: "שהיו בבית שני אנשים שהיו שוכנים ביערים מתבודדים…והיו נזירים מכול ענייני העולם. אבל הפרושים ( החכמים) לא נחה דעתם בהם כלל וכלל. כי עובד ד' צריך להיות דבריו ועסקיו נוח לד' ולבריות, ולא להפריע נימוס יישוב העולם וחברת בני אדם והנהגת מדינה. ואילו היו כולם נזירים כאלה, לא נתקיים נימוס וסדר הטבע, ויכלה העולם ויאבד קשר האומה"( תפארת יונתן, על התורה, אוסטרהא תקפ"ה .פרשת קדושים).
הנה לפנינו עמדה ברורה הקוראת להשתלבות ביישוב עולם ולא להתבדל או להתנתק ממנה, הקוראת לדעת לשלב את הקודש והחול, בחיי היום יום.
כך גם נלמד שהאירוע הדרמטי של מות 24,000 תלמידי רבי עקיבא בימי ספירת העומר, בין פסח לשבועות, המטיל עלינו מנהגי אבלות בימים אלו, דורש עיון והעמקה נוספים.
הדעה הרווחת היא שהם מתו במגיפה במחלת אסכרה(דיפתריה), כיוון שלא נהגו כבוד זה בזה ועיניהם הייתה צרה אלו באלו (מסכת יבמות, סב' עמ' ב').
אך מנגד קיימת פרשנות אחרת, שתלמידי ר' עקיבא שגדלו על ערך מורם ורבם הנערץ, שחינכם לאהבת הָרֵעַ – " ואהבת לרעך כמוך", השתתפו בקרב במצוותו ובהשראתו, וחברו לבר כוכבא, במלחמת המרד כנגד הרומאים, ומותם היה בקרב.
כך למדנו שבאותה עת של המרד כנגד הרומאים, הנשים נמנעו מעשיית מלאכה משקיעת החמה ועד עלות השחר, כיוון שבזמן זה הובאו תלמידי ר' עקיבא לקבורה ( אוצר הגאונים, יבמות, שכ"ח).
הנה גם הסיפור על חמשת התנאים המסובים בבני ברק שהוא אחד הרגעים המכוננים בהגדה של פסח: "מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתָהּ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: 'רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית".
רבים מהפרשנים המודרניים והחוקרים מצביעים על כך, שהמפגש הזה לא היה רק "ליל סדר" שגרתי, אלא כינוס פוליטי-צבאי חשאי, לתכנון מרד בר כוכבא נגד האימפריה הרומית.
כך מיקום ההתכנסות בבני ברק, שהייתה עירו של רבי עקיבא, שהיה התומך הרוחני המרכזי במרד בר כוכבא, הוא אף קרא עליו: "דרך כוכב מיעקב". שאר החכמים היו בכירים ממנו או מבוגרים ממנו, ולפי הכללים הם היו אמורים לארח אותו, אך כולם התכנסו אצלו – מה שמעיד על "מטה מבצעי". גם העובדה שהם היו צריכים שתלמידיהם יבואו להגיד להם שהגיע זמן קריאת שמע, מרמזת על ממד הסודיות בכך שהם היו במקום סגור , סוג של מרחב מוגן ללא חלונות, כדי שלא ייתפסו על ידי המשמרות הרומיים.
גם השימוש במינוח "יציאת מצרים", שימש כקוד, בתקופת השלטון הרומי, במובן של דיבור על שחרור מעבדות לחירות ועל מפלת האימפריה המצרית. המינוח שימש לעיתים כאלגוריה לשאיפה להשתחרר מהכיבוש הרומי. כך גם התלמידים לא רק "הזכירו" את זמן התפילה, אלא שימשו כ כתצפיתנים . וכך האמירה "הגיע זמן קריאת שמע" הייתה למעשה מילת קוד לכך שהחיילים הרומים מתקרבים עם שחר, ויש להתפזר או להסוות את הישיבה כתפילה תמימה.
הנה קמה לה קומת הלאומיות והציונות, בדורות מאוחרים יותר ובימינו. זאת הקומה המייחסת את הנרטיב של ל"ג בעומר לבר כוכבא ולגבורה במרד של תלמידי רבי עקיבא.
הנה כי כן, קומת הלאומיות והציונות, קראה את קריאתה במאה ה -19 עם התעוררות התנועה הציונית, שיש לגאול היהודים מהגולה.
הנה כבר במאה ה19 וה-20, נוסדות אגודות ספורט ואגודות סטודנטים שנקראות על שם בר כוכבא.
התרבות הלאומית והציונית התחברה לבר כוכבא ורבי עקיבא כמנהיגי המרד.
הם האמינו שחשיבות המרד ברומאים, היא בעצם קיומו, גם אם התוצאה שלו הייתה הכחדת הישוב היהודי וכישלון קולוסלי.
לדעתם, תלמידי רבי עקיבא מתו בקרב ולא בגלל שלא נהגו כבוד אחד כלפי השני.
כך בשנות ה- 50 של המאה ה 20 נמצא מטבע שעל דיוקנו מופיע הנשיא שמעון בר כוסבא . כוסבא זה שם מתון- אכזבה או נשיא .ואילו כוזיבא זאת אכזבה. אכן, רבי עקיבא היה מנהיגו הרוחני של שמעון בר כוכבא בנס דגל המרד ועליו אמר: "דרך כוכב מיעקב".
הנה התרבות הלאומית והציונית, בהקשר לל"ג בעומר, באה לידי ביטוי בנאומו של מקס נורדאו ( 1849-1923) נאום השרירים.
יהדות השרירים, היא מושג שטבע מקס נורדאו בנאומו בקונגרס הציוני השני שהתקיים בבזל ב-28 באוגוסט 1898. בנאומו דיבר נורדאו- על הצורך בעיצובו של יהודי מסוג חדש, בעל עוצמה נפשית וגופנית, שבכוחו להגשים את יעדי הציונות. נורדאו העצים את המיתוס של בר כוכבא : "התגלמות ההיסטורית האחרונה של יהדות למודת קרב ואוחזת בנשק", וכינה אותו "גיבור שסירב לדעת תבוסה".
הנה קריאתה של פרשתנו:" וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת שֵׁם קָדְשִׁי", מהדהדת את משמעותו של קידוש השם בימים ההם בזמן הזה.
שבת שלום ול"ג בעומר שמח
כתב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
