פרשתנו פותחת בתיאור אירוע משמח ומרגש שכל ישראל שותפים לו בשמחה: ״ וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל " ( ויקרא, ט', א' ).
רש״י מבהיר לנו את המיוחדות ביום זה: ״שמיני למלואים הוא ר״ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם״.
בהמשך הפרשה אנו עדים לשיא ההתרגשות והשמחה:״וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד ד', אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ, אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" ( ויקרא, ט', כג'- כד' ).
עד כאן השמחה לפני הטרגדיה…השקט לפני הסערה…
והנה בשיא מעמד השמחה והאופוריה שמחבר את כל העם לאגודה אחת, מתרחש אירוע דרמטי breaking news שהוא האנטי קליימקס למעמד שתואר עד כה: ״ וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ד', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ד'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" ( ויקרא,י', א'-ג' ).
כנראה שחטאם של שני בני אהרן, היה כה עוצמתי ומטלטל, שהוא מוזכר בעוד שלושה מקומות בתורה, מלבד בפרשתנו : 1. ויקרא, טז', 2. א', במדבר ג' ,3. ד' ובמדבר כו' , סא' .
מה היה חטאם של בני אהרן ,שנגזר עליהם עונש כה חמור של מוות בשריפה ?
מלמדנו המדרש: ״ שלא חלקו כבוד לאהרן. שלא נטלו עצה ממשה. איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה״ (ספרא, ויקרא י׳, ו׳). המדרש בויקרא רבה (כ', י') מתאר אותם : "שחצים היו", שלא נשאו נשים, כי אף אישה לא נראתה להם ראויה למעמדם הרם. רווקותם מוכחת מהכתוב "ובנים לא היו להם" (במדבר, ג':ד' ).
בנוסף, המדרש גם מתייחס לכך שחטאם היה בטיפה המרה : " דתני רבי שמעון- לא מתו בניו של אהרן, אלא על שנכנסו שתוי יין לאוהל מועד" (ויקרא רבה, יב').
בני אהרן נדב ואביהו, שוברים את כל הכלים ,הכללים והנורמות, במרחב הקדוש של מקום עבודתם ככוהנים בעבודת המשכן, אך זה קורה גם במרחב של משפחתם, בכך שאינם חולקים כבוד לאביהם אהרן, ומתעלמים מדודם משה .
הם למעשה פועלים כאינדיבידואליסטים , מתעלמים ובועטים בכל המוסכמות ובמסורת של המשפחה. הם מקבלים החלטה אסטרטגית, שהם מתנתקים ממשפחתם. הם עוסקים רק בעצמם.
דומה שהערך של משפחה עבורם – הוא נטל ולא נכס. גם במרחב מקום עבודתם במשכן , הם מזלזלים בסמכות ובהיררכיה . הם בזים לבירוקרטיה של מסגרת ,כללים ונהלים של עבודת המשכן. הם אינם מכבדים את הפרוטוקול המקצועי של תהליכי העבודה במשכן.
הם פועלים במרחב עבודה ומשפחה, ללא גבולות וללא איזונים ובלמים.
דומה שנדב ואביהו הם אנשים שמאמינים רק בזכויות ולא בחובות. הם מתחברים לשיח זכויות בלבד, מבית מדרשו של העולם המערבי בימינו, ומתנתקים משיח של חובות, מבית מדרשה של היהדות . ארון הספרים היהודי עשיר במקורות, של הטלת חובות על הורים לילדיהם וילדים להוריהם, על חובות הגנה של רשויות הקהילה ומוסדות החברה לאנשים חלשים וחסרי ישע.
בני אהרן אנשי הזכויות והמימוש העצמי ,אינם מכבדים כל היררכיה ,סמכות ,חוקים וציוויים שמייצגים קודקס של חובות.
נראה שנדב ואביהו הם אנשים מתלהבים, חסרי מעצורים ,נעדרי גבולות ושליטה עצמית ובעלי יכולת נמוכה לדחות סיפוקים מידיים. הם אנשים הישגיים המקדשים את מימוש העצמי והאני. הם מקדשים את העכשוויזם, כאן ועכשיו. מבחינתם, הקריירה וההישגיות האישיים, מקדשים את כל האמצעים.
דומה שהספר המונומנטלי – "מרד הנפילים"(1957) של הסופרת היהודייה האמריקאית איין ראנד (1905-1982),מאיר במידה מסוימת את ניתוח המקרה של נדב ואביהו בני אהרון.
ראנד כוהנת האדוניזם, האינדוידואליזם והמימוש העצמי, תיארה את האדם האידיאלי להשקפתה: "מי שחי למען עצמו, הוא זה שמסוגל להשיג את כל הדברים המפארים את המין האנושי". גיבור ספרה ג'ון גאלט, מצוטט בנאומו:" כי לעולם לא אחיה למען אדם אחר, ולא אבקש מאדם אחר שיחיה למעני".
הספרות המקצועית העוסקת בשליטה עצמית ובהשלכותיה, יודעת לספר על כך, שהמשאב החיוני של שליטה עצמית במינון נמוך שלו אם בכלל, עלול לגרום להשלכות של התנתקות , של תוקפנות ,הרס עצמי ושל הרס אחרים.
מחקר מקיף שפורסם בכתב העת Scientific Reports, בשנת 2021 , בדק סטודנטים ומצא ששליטה עצמית אינה פועלת לבדה. החוקרים גילו כי "חוסן נפשי" הוא המשתנה המכריע המתווך בין השליטה העצמית לבין היכולת להימנע מהתמכרויות כמו למשל, התמכרות למסכים ורשתות חברתיות .
המחקר גם מצא, שהקשר בין שליטה עצמית לחוסן נפשי מתחזק משמעותית, ככל שרמת התמיכה המשפחתית גבוהה יותר. זה מחזק את הטענה שנדב ואביהו פעלו מתוך "אופוריה" ודחף למימוש עצמי ללא הבלמים של הקהילה והמשפחה ,שגם הביא אותם כדברי המדרש להתמכרות:" על שנכנסו שתוי יין לאוהל מועד" (ויקרא רבה, יב').
דחיית סיפוקים היא תוצר של שליטה עצמית. היא היכולת להמתין, במטרה להשיג דבר מה. היכולת הזו נחשבת כתכונת אישיות.
הפסיכולוג דניאל גולמן בן דורנו גילה, שיכולת זאת היא מרכיב חשוב באינטליגנציה רגשית. אנשים ללא תכונה זו , מעוניינים בסיפוק מידי בכל עת ועלולים לסבול משליטה עצמית נמוכה. פסיכואנליטיקאים גורסים כי אנשים בעלי שליטה עצמית נמוכה סובלים מ"גבולות אגו רופסים".
מחקר מפורסם הידוע בשם : " מחקר המרשמלו ", בדק את העיקרון של היכולת לדחיית סיפוקים. הניסוי נערך בשנות ה-60 של המאה ה-20 , על ידי ולטר מישל מאוניברסיטת סטנפורד. בניסוי נבדקה קבוצה של בני ארבע. לכל אחד מהם ניתן מרשמלו, כשהובטח להם שיקבלו מרשמלו נוסף, רק אם יוכלו להמתין 20 דקות לפני שיאכלו את הראשון. חלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין וחלק כן.
לאחר מכן עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות ומצאו שבעלי היכולת להמתין היו סתגלניים יותר ואחראיים יותר והישגיהם במבחנים ובמשימות שונות היו גבוהים יותר.
מעניין לראות שתסמונת שני בני אהרן, חוזרת על עצמה גם בהפטרה לפרשתנו:" וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, מִבַּעֲלֵי, יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם, אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, … וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה, וַיִּשָּׂאֻהוּ, מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה; וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ, בְּנֵי אֲבִינָדָב, נֹהֲגִים, אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה…. וַיָּבֹאוּ, עַד גֹּרֶן נָכוֹן; וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ, הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף ד' בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל; וַיָּמָת שָׁם, עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים"( שמואל ב',א'-ט').
עוזה בנו של אבינדב , שמתקרב יותר מדי ונוגע באיסור, בארון האלוקים והקב"ה ממית אותו במקום, ודוד קורא למקום- " פרץ עוזה".
דומה שיש בשם המקום מסר, המאפיין את בני אהרן בפרשתנו, של העדר שליטה עצמית ודחף של התפרצות ( פרץ) וריסון של עזות מצח (עוזה).
התסמונת של ההתנתקות וחוסר המחויבות למשפחה , העדר האמון וההערכה למשפחה וחשיבותה, כפי שמיוצגת אצל בני אהרן בפרשתנו, ראויה אף היא להתבוננות יתר.
במאמר שכתב פרופ׳ שלום רוזנברג על חג הפסח ("מעריב", תש״ע), הוא מצטט את ר' שמשון רפאל הירש: ״ לבניית ישראל כהוויה חברתית, בה אדם לאדם- ריע, יש תנאי הכרחי, קיומה של משפחה, בריאה ואיתנה. מלמדת אותנו התורה שליכוד המשפחה, ובעקבות כך גם שמירת הקשרים בבית האב, המשפחה המורחבת, הם יסוד העצמאות. הרס המשפחה מביא להשחתתה של המדינה כולה.…החלשת בית האב פירושה פגיעה בנורמטיביות, בקולו של האב, באובדן הדרך ארץ בפני החוק במבצרי התרבות והציוויליזציה שבעולם השפע".
ההתנתקות ממשפחה, איננה רק גורמת נזק בזמן הווה, אלא היא מנתקת את רצף הדורות של המשפחה, בעבר, בהווה ובעתיד. שכן, אנו נושאים על כתפינו משא של מורשת ומסורת הורינו, להנחילה לילדינו ולדורות הבאים.
משפחה וגם חברים , זאת מחויבות של השקעה מתמדת , בהתחברות אמיתית , בעיתות של שמחה וגם של צער.
משפט מוכר אומר:״מי שאין לו זמן למשפחה ולחברים, כאשר יהיה לו זמן, כבר לא תהיה לו משפחה וחברים. משפחה לא בוחרים, אבל בוחרים איך תהא משפחה".
המקרה של חטא בני אהרן בהקריבם "אש זרה" ועונשם החמור, הוא שיעור מאלף לכולנו בניהול חיינו בהווה ובעתיד, במישורי חיינו השונים- האישי, המשפחתי, הקהילתי והמדינתי , בכל הקשור לסל המשאבים החיוני הנדרש מאיתנו ,להתנהלות אחראית ומאוזנת.
נדרש סל משאבים שכולל : הפנמה ויכולת – לשליטה עצמית, לדחיית סיפוקים, להגדרת גבולות, לאיזונים ובלמים, לחובות ולא רק לזכויות, לציות לכללים ותמרורי חיים, להתחברות למשפחה, לחבורה לקהילה ולמקום עבודה, מתוך הדדיות והסכמה, לא בדרך של התנתקות, ולא מתוך דחף והתלהבות, של רצון למימוש עצמי חד צדדי.
בכך שנדע קירבה אמיתית, לארון הספרים היהודי ולא ל"מרד הנפילים" של איין ראנד.
בכך שנדע הַקְרָבָה של אש יהודית, שאינה זרה.
