הפיוט – "קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה", אותו נשיר בליל הסדר בקריאת ההגדה, נכתב על ידי יניי, מגדולי הפייטנים בארץ ישראל מהמאה ה-6. הפיוט הסוקר אירועים היסטוריים וניסיים בתנ"ך שהתרחשו כולם בשעת חצות הלילה, והמסתיים בתקווה לגאולה העתידית, מהדהד בימים אלו, במלחמת "שאגת הארי".
אנו חווים מציאות של – קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה, כשעננת אי וודאות מרחפת מעל ראשנו ביום ובלילה. היום הוא לא יום והלילה הוא לא לילה. אנו נתונים במתח שבין ההגנה על גופנו, בהתכנסות במרחבים מוגנים, בעת אזעקות וירי טילים, רקטות וכטב"מים , לבין ההגנה על נפשנו ,לעשות הכול ולקיים שגרת חירום שפויה, במישורי חיינו השונים.
השנה בצל המלחמה, האתוס של חג הפסח – מעבדות לחירות, מקבל משמעות יתר.
ההישמעות להנחיות פיקוד העורף מצילה חיים, אבל איננו ממש בני חורין לבחירתנו האישית כבימים רגילים, וחשים סוג של תלות במיקוד שליטה חיצוני, בהיותנו מחויבים לכלוא את חירותנו במרחב מוגן, מספר פעמים ביום ובלילה. אבל מנגד אנו גם שואפים ומשתדלים ליטול בידינו, במיקוד שליטה פנימי, גם סוג של חירות בשגרת החירום, שאיננו יודעים מתי יהא סופה.
גם כשהתותחים רועמים, לא ניתן למוזות לשתוק וכן נעמיק במשמעות החירות, גם אם היא מוגבלת, בפסח השתא בצל המלחמה.
אז השנה בליל הסדר בקריאת ההגדה, נתחבר עוד יותר למשמעות חג הפסח: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם" ( משנה, מסכת פסחים, פרק י', משנה ה').
נתחיל בהתחלה, ונצטרף לראשיתו של מסע החירות של בני ישראל שרק אתמול היו משועבדים בעבדות, וכך זה מתואר בתורה: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ד', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (שמות, ו', ו'- ח').
"השפת אמת" ( ספרו של הרב יהודה אריה ליב אלתר , האדמו"ר השני מגור, 1847-1905) מפרש את הפסוק:" וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם – שלא תוכלו עוד לסבול את מצרים ".
דומה שההתמכרות -סִבְלֹת מִצְרַיִם, ממנה סובלים בני ישראל במצרים, היא התמכרות לעבדות, שגורמת לאדם לאבד את כבודו וחירותו. העבדות גורמת לחיי הפקר, לאיבוד שליטה על החיים, להעדר גבולות, לשלילת החופש והעצמאות, לשלילת הזהות והאחריות העצמית על הזמן והחיים.
אשר על כן, האתגר במסע החירות ,הוא לא רק לצאת ממצרים פיזית לחופשי, אלא ובעיקר, להוציא את תסמונת עבדות מצרים מתוכנו, בואכה אל זהות בני החורין.
הפילוסוף ישעיהו ברלין( 1909-1997), הנחיל לנו שני סוגים של חירות. חירות שלילית וחירות חיובית.
החירות השלילית היא "חרות מְ"; ואילו החירות החיובית קרובה לרעיון של ההגדרה ומיצוי עצמי, או היכולת לעשות בחירות משמעותיות – "החרות לְ " .
חירות חיובית מתמקדת ברצונות של היחיד, המושפעים בין השאר מחינוך, סביבה ומרכיבים אישיים. כלומר, החירות השלילית היא למעשה חופש, והחירות החיובית היא למעשה החירות להגשמה עצמית.
הפילוסוף ג'ון לוק ( 1632-1704) ראה את הזכות לחירות כזכות טבעית של כל אדם, שמוענקת לו מעצם היותו אדם. לשלטון אסור לשלול את הזכות הזו כיוון שלא הוא המעניק אותה לאדם.
עם זאת, ישנם מקרים בהם יש צורך להגביל את חירותו של האדם: אם הוא מהווה סכנה לעצמו, או במקרה שהוא פוגע בזכויות של אדם אחר, או בחברה ובסדר הציבורי .
אריק פרום, פסיכולוג חברתי, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי גרמני( 1900-1980 ) בספרו המונומנטלי –"מנוס מחופש" ( 1941) טוען שבתוך המסגרת של העולם המערבי המודרני, הבנוי על מודל כלכלי – חברתי קפיטליסטי, נוצר מושג חופש שאינו מאוזן . האדם למעשה משועבד לאל השוק והכלכלה, ומאבד את קשריו הבריאים לזולתו.
במצב זה האדם אינו מסוגל ליהנות מהחופש שיש לו ואינו מסוגל לעמוד בהתייחדותו, והוא בורח מעצמו ומאחריות עצמית מפני העולם החיצוני שמאיים עליו. התנגשות זו יכולה לגרור ל"מנוס מחופש" ,באמצעות מנגנוני מילוט שונים.
פרום הבדיל בין חירות שלילית ("חירות מאת") – השתחררות האדם משליטת הטבע והחברה, לבין חירות חיובית ("חירות לשם") – יחס פעיל של אחווה אנושית ופעילות ספונטנית של אהבה ועבודה שמלכדת את האדם עם העולם.
לתפיסתו של פרום, הפער שבין שתי החירויות הללו, הוא אשר גורם לבעיה העיקרית של האדם, אשר משתחרר מכבלים קודמים, אך אינו מסוגל למלא את הפער שנוצר בחירות חיובית. לכן הוא ראה את החירות החיובית כחירות להגשמה עצמית, לצמיחה ולמימוש העצמי של האדם.
אז כבר אמרנו, חופש איננו חירות, וחירות איננה חופש. אתה יכול גם לצאת לחופשי, אך עדיין להיות משועבד ונטול חירות.
הנה כי כן, הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של עם הנצח שאיננו מפחד מדרך ארוכה, מהדהד בשאגת הארי בפסח השנה. אנו חשים שאנחנו חלק ממסע החירות של עמנו מדורי דורות.
גם במציאות המורכבת והמאתגרת של – "קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה", אנו מוכיחים את היותנו עם סגולה וחירות, בזכות עמידתנו, איתנותנו וחוסננו , להאיר את נפשנו גם בשגרת החירום.
כך נשיר בליל הסדר בקריאת ההגדה : "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם".
"והַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם" – הקב"ה יציל אותנו, רק אם אנחנו כולנו ביחד, כאחד בלבד, נעשה את ההשתדלות שלנו ונאיר את חירות התקווה כאן בתוכנו: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ, הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם, לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם".
חג פסח שמח, רגוע ושקט, לחירות הגוף והנפש
