הספר "ההר השני: "המסע לחיים מוסריים" (באנגלית: The Second Mountain: The Quest for a Moral Life) מאת דֵּיְיוִיד בְּרוּקְס פרשן עכשווי של הניו יורק טיימס וסופר, יצא לאור במקור בשנת 2019 ובתרגום לעברית ב-2025. הספר מציג מטאפורה של שני הרים ומציע מפת דרכים פילוסופית וחברתית, למעבר מחיים הממוקדים בהישגים אישיים לחיים של משמעות ומחויבות לזולת ולכלל. ההר הראשון הוא הר ההצלחה, המעודד אותנו לטפס עליו . המטרה היא אינדיבידואליות – בניית קריירה, צבירת רכוש, רכישת השכלה ויצירת שם ומוניטין. ההר נשלט בידי אגו ותחרותיות. ההר השני ,הוא הר המשמעות , הטיפוס על ההר השני אינו עוסק ב"עצמי", אלא בהתמסרות למשהו גדול יותר, בהנעה של רגש עמוק , פנימי שנובע מתוך נתינה ושייכות לכלל. ההר השני מתאפיין בענווה, אהבה, קשר אנושי עמוק ומשמעות ערכית ומוסרית.
בְּרוּקְס טוען בספרו שלא מעטים, מגיעים לפסגת ההר הראשון פיזית ומגלים שהיא ריקה נפשית ונטולה משמעות וסיפוק אישי. לדעת ברוקס, בין שני ההרים מצוי עֵמֶק ולא אחת העֵמֶק הוא שלב של סבל וחשבון נפש שבו האדם מבין שהאגו אינו מספק מענה לצרכיו העמוקים. המעבר בין שני ההרים בעֵמֶק, הוא כמעין “שבירה” , שמביאה אנשים להסתכלות חדשה. במקום לשאול : “מה אני רוצה מהחיים?” הם שואלים : “מה החיים דורשים ממני?”.
בְּרוּקְס מציג ארבע מחויבויות יסוד, שהן ליבת החיים של "ההר השני": משפחה, ייעוד ושליחות, אמונה וקהילה. כל מחויבות כזו מתוארת כסוג של "ברית" שמעצבת זהות, משמעות ואחריות מוסרית לאורך זמן.
ההר השני פוגש אותנו בדרך כלל, בהגיענו לגיל מבוגר ומאתגר אותנו במה שקרוי בשפה המקצועית – זיקנה פעילה active aging .
הנה בטריטוריית הזמן שבה אנו נתונים בשעות אלו, כולנו בחיכיון ובמתח, למוצא פיו ולפעולה צבאית הרת גורל, של איש אחד, שבחודש יוני הקרוב, הוא יחגוג את יום הולדתו השמונים . דונלד טרמפ נשיא ארה"ב הוא האיש, שעיני ואוזני כל העולם, נשואות אליו בשעות אלו, אם וכיצד יפעל, אל מול משטר בני החושך מנהיגי אירן בני העוולה, להביא מזור וישועה לעם האירני הסובל, ולהקרין אור ותקווה על עמי האזור כולו.
דומה שדונלד טרמפ הוא דוגמא לזיקנה פעילה, בהשראתו של ההר השני .
אך ההר השני גם מתבונן באכזבה מסוימת, כנגד גישתה של החברה, לאנשים בגילו של דונלד טרמפ, גישה הנגועה בגִּילָנוּת, המייצגת תופעה חברתית בימינו, הזוכה להתעניינות מחקרית עניפה. גִּילָנוּת היא מבית מדרשו של רוברט באטלר ( 1927-2010), שהיה רופא, גריאטר ופסיכיאטר אמריקאי, שכיהן כיושב ראש הראשון של המכון הלאומי לזיקנה בארצות הברית (NIA). באטלר היה זה שגיבש, באופן רעיוני ותאורטי, את המושג גילנות (AGEISM) בשנת 1969 ,כדעה קדומה כנגד אדם, המבטאות אפליה. סוג של סטריאוטיפ המתקבע על אדם, עקב גילו, המגלם בחובו, הבניה חברתית שלילית של הזיקנה, ואפליה של קבוצה חברתית המתויגת כבעלת מאפייני חולשה ואי יכולת, אך ורק בשל גילה הכרונולוגי.
כך נאמר שזיקנה פעילה – מייצגת את אותם הזקנים, החיים בתפקוד פעיל, חיוני ובאיכות חיים ראויה, של – משמעות , שייכות, השפעה והתרגשות, אל מול ההר השני. ניתן לאפיינם: ״עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו" ( תהילים, צב', טו' ).
הנה כי כן, ההר השני וזיקנה פעילה משתקפים בפרשתנו בעצימות גבוהה, בדמותם של שני המנהיגים הזקנים – משה ואהרון: "וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה, וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה" (שמות, ז', ז'). אבל טרם הגעתנו להר השני בפרשתנו, עלינו לחזור לעמק של דיויד ברוקס, כנקודת מוצא מההר הראשון, כפי שמתארת זאת פרשת שמות אותה קראנו לפני שבוע: "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה, לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ( יתרו); וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ, לְמֹשֶׁה, וַתֵּלֶד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם: כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי, בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר"( שמות, ב', כא'-כב', ג', א'). הנה תיאור של משה בזהות ההר הראשון, מתחתן, מקים משפחה, ועושה לביתו כרועה צאן. ואז מתרחש השינוי. משה חוצה את העמק בואכה להר השני, כאשר הוא כבר לא איש צעיר, ומתגייס לשליחות האלוקית הנעלה, להצלת עמו, אחיו ואחיותיו, משעבוד וסבל, ולגואלם מעבדות לחירות. אכן מתרחש כאן מעבר דרמטי מההר הראשון – מזהות אינדיבידואלית של משה רועה הצאן בדלת אמות של משפחה, לעבר ההר השני– לזהות קולקטיבית של משה הרועה והמנהיג של עם ישראל .
כך מתואר המעבר והשינוי:" וַיָּבֹא ( משה) אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ד' אֵלָיו, בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל…וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי"( שמות,ג', א'-ד').
המעבר של משה להר השני הוא אכן דרמטי: "וַיָּבֹא ( משה) אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה". בהר הזה מתייצבים לשליחות עליונה, שדורשת התייצבות מלאה, הנושאת את הקריאה האלמותית – הִנֵּנִי, שכולה תחושה , אמונה והפנמה, של אש בוערת , של התייצבות לצרכי כלל עם ישראל ,לשליחות שאיננה נפסקת כמו הסנה. כך מאיר לנו רש"י בפרשנותו: "שהיה משה גר במדין, וימת מלך מצרים, והוצרכו ישראל לתשועה , ומשה היה רועה צאן, ובאה התשועה על ידו".
דומה שמעמד הסנה, הוא מבחנו של משה שאיננו כבר צעיר, בבחירתו בין שני ההרים. האם ההר הראשון, במדין? או ההר השני, במצרים? דומה שמבחן זה נמצא בקמטי הפסוק, עת הקב"ה פונה למשה ומכפיל את שמו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה", כרוצה לדעת מה תהא תשובתו של משה ובחירתו – האם משה של ההר הראשון או משה של ההר השני? ואכן, משה נענה לאתגר ההר השני: "וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי".
הִנְנִי – היא מילה אברהמית בראשיתית מכוננת, המציגה מהות ייחודית של – שליחות, נאמנות והתמסרות אנושית טוטלית ללא פשרות לציווי אלוקים. אברהם אבינו מתייצב לאתגר ההר השני: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, ד' יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר ד' יֵרָאֶה" (בראשית כב',יד' ).כך מייחד המדרש את מיוחדותו של ההר השני: “הראהו הקדוש ברוך הוא הרים הרבה, ואמר לו: זה יפה, זה נאה, עד שראה הר המוריה ואמר: זהו! ”כלומר, “אחד ההרים” , מתוך כמה , נבחר ההר שד’ ייעד לקרבן" (מדרש תנחומא, וירא, כב'). הנה כי כן, אברהם גדל בהר הראשון, באור כשדים. אבל בגיל מבוגר הוא יוצא בשליחותו של הקב"ה לעברו השני של הנהר השני, בואכה ההר השני: "וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא ד' אֶל אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים, וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ"( בראשית,יז',א'-ב').
אברהם ומשה מייצגים, זיקנה פעילה, בטיפוס על ההר השני.
כאמור, פרשתנו מעלה על נס את זיקנתם הפעילה של משה ואהרון, בהתייצבם לפני פרעה במצרים: "וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה, וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה". כך ממשיכה פרשתנו: "הֵם, הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם; הוּא מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן" (שמות, ז', כז'). מפרש רש"י: "הֵם, הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה , הם שנצטוו, הם שקיימו".
כך גם הקריאה של הקב"ה להתייצב לאתגר ההר השני, מקבלת הרחבה ומופנית למשה לקרוא לזקנים:" לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵאמֹר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם"(שמות,ג',טז').
כך מפרש רש"י: " לפיכך זכו אותן שוטרים להיות סנהדרין ונאצל מן הרוח אשר על משה והושם עליהם, שנאמר- אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים , כי הם זקני העם ושוטריו". הנה לידתה של הגרונטולוגיה בפרשתנו, שבימי הבית השני, אסיפת הזקנים, מקבלת את השם הלועזי – גרוסיה ביוונית, שמשורש זה נגזרת המילה גרונטולוגיה .
הסופרת היהודיה ברברה טוכמן ( 1912-1989)בספרה מצעד האיוולת , מתארת כיצד רחבעם המלך קיבל עצה שקולה, מנוסה ומתונה מן הזקנים, להקל על העם כדי לשמר את הממלכה. הוא ידע מראש מה יהיו ההשלכות של הקשחת העול. למרות זאת, הוא בחר בעצת הצעירים, שהציעו כוחנות, אגו והפגנת שררה: "וְעַתָּה, אָבִי הִכְבִּיד עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם; אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (מלכים א׳ , יב', יא'). . התוצאה הייתה מיידית, צפויה וקטסטרופלית, של פילוג הממלכה. האם רחבעם לא הבין שזקן ,מייצג חוכמה וניסיון חיים, בנוטריקון:״זה קנה חוכמה״ (מסכת קידושין, לב', עמוד ב')?
הנה כי כן, מצעד האיוולת,של גישת הגילנות מבית מדרשו של רחבעם המלך, רק מוכיח, את סגולתה של זיקנה פעילה, ועל מסוגלותם של הזקנים, להיענות לאתגר הטיפוס על ההר השני, בלוויית החן, של ארבעת יסודות החיים: משמעות, שייכות, השפעה והתרגשות. יש לאלו הארבעה, השפעה ישירה תורמת לאורח ואורך ימים, לאיכות חיים בתוחלת החיים, לבריאות הגוף והנפש.
כך גם תורת הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל ( 1905-1997 )- "האדם מחפש משמעות", חקוקה בסלעי הטיפוס בהר המשמעות השני, כפי שויקטור פרנקל ציטט את הפילוסוף פרידריך ניטשה (1844-1900), במשפטו האלמותי : ״אם יש למה בשביל שלמענו נחיה, כל איך אפשרי״ .
כך בירך פרופ׳ בן ציון דינור( 1884-1973 ) שר החינוך, את זלמן שז"ר ( 1889-1974 ) נשיא המדינה ליום הולדתו ה70, כשהוא נותן פרשנות ומשמעות משלו, למצווה בפרשת קדושים: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן"( ויקרא, יט', לב'): הנה הגעת לגיל שיבה, אל תשב , אלא תקום מפני השיבה ותזכה להדר, בבחירתך להיות פעיל, עם משמעות, שייכות, השפעה והתרגשות.
אלברט שוויצר ( 1875-1965 ), חתן פרס נובל לשלום, אף הוא הציג לנו את ההר השני וזיקנה פעילה:" איש אינו מזדקן בשל מספר השנים שהצטברו מאחוריו, אדם מזדקן כשהוא נפרד מהאידיאלים שלו…כל עוד ליבך פתוח לבשורות היופי סביב לעליצות, לתעוזה ולתחושת עוצמתו של כדור הארץ, כל עוד קיימים בקרבך היכולת לחוש את קרבת בני האדם, את המודעות לאין סוף, סימן שאתה צעיר"
כך גם מרקוס טוליוס קיקרו (106-43 לפנה"ס) מגדולי אנשי הרוח, כתב ספר על הזיקנה :"מלאו לי 84. לא לגמרי החלשתני זקנתי. לא פגעה בי אנושות. עוד כוחי עומד לי בסנאט, באספת העם בקהל מרעי בני חסותי ואורחי…כשם שלא כל יין יחמיץ עם התיישנו, כך גם לא כל אדם יחמיץ עם הגיל"
אלפיים שנה לאחר קיקרו, ארגון הבריאות העולמי WHO פירסם מסמך מדיניות בשנת 2002,על זיקנה פעילה:" להמשיך להיות פעיל, להמשיך להיות מעורב בפעילות חברתית, כלכלית, תרבותית, רוחנית ובענייני ציבור".
כך אשל ג'וינט ישראל, בשיתוף עם משרדי ממשלה, מפעיל בימים אלו, תכנית לאומית, בכמה יישובים בישראל, שנושאת את השם: שירות לאומי של זיקנה פעילה לגיל המבוגר.
ההר השני בעיקר באזורי הפריפריה, מואר מהתנדבותם ותרומתם של אנשים בגיל זיקנה, העוזבים לשנה עד שנתיים את ביתם בהר הראשון ועוברים לחיות שנה בהר השני, ביישוב בפריפריה, שם הם תורמים מסגולתם, יום יום, לצרכים של האוכלוסייה.
ההר השני מורה לנו, להתבונן בזיקנה של עצמנו, בהתבוננות פנימית בממד ההתחדשותי , להרגיש צעיר בזיקנה. הבחירה היא רק בידינו, שכן, הגיל הוא מספר והכול רק בראש. כמו שלימד אותנו מיקי מאוס מוולט דיסני: Never too old for Mickey .
סר אדמונד הילרי (1919-2008 ) הכובש הראשון של הר האוורסט בשנת 1953 , השאיר לנו כמורשת, משפט אלמותי: " לא את ההר אנו כובשים, אלא את עצמנו אנו כובשים".
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלבב
