השבוע הופיע בראיון בגלי צה״ל, אמיר עופר מגיבורי מבצע אנטבה ב1976, שפרץ ראשון לטרמינל שדה התעופה באוגנדה, לחילוץ בני הערובה. בראיון, הוא דרש בהתרגשות, שיש לחזור לערכים המוסריים של – יושרה, לקיחת אחריות, ואמירת האמת, שהם אבני הדרך לתיקון ולריפוי האומה, בעקבות אסון הטבח בשבעה באוקטובר.
דברים נוקבים אלו, מחברים אותנו לפרשתנו, במסע התיקון המוסרי של יעקב, בעקבות מעשה הרְמִיָה הבראשיתי והראשון בהיסטוריה, עת יעקב בעצת אימו רבקה ובהפקתה, מְרַמֶּה ומשקר את אביו יצחק, לשם קבלת טובת הנאה – ברכת הבכורה.
כך פרשתנו מציגה לנו את יעקב, בראשית מסע התיקון המוסרי, כשהוא נושא על מצחו את אות הרְמִיָה. אבל יעקב לוקח אחריות מוסרית אישית על מעשה הרְמִיָה והשקר ויוצא למסע התיקון המוסרי הארוך.
יעקב הוא המחולל הראשון, של יציאה לגלות ממושכת. הגלות, היא מסע התיקון המוסרי של מעשה הרְמִיָה. כך מלמדנו התלמוד: ״שלושה דברים מכפרין על עוונותיו של אדם, וְאֵלּוּ הֵן: עֲנִיּוּת, וְגָלוּת, וְשִׁנּוּי הַשֵּׁם״ (בבלי, מסכת מועד קטן כ״ח ע״א ). אנו ניווכח שבמסע התיקון המוסרי של יעקב, מתקיימים אלו השלושה: יוצא לגלות חרן, חסר כל, ושמו החדש – ישראל.
כך פותחת פרשתנו : "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה"( בראשית, כח', י').
מהי המשמעות של הבריחה והיציאה של יעקב ?
היציאה של יעקב מסביבתו הטבעית, בה גדל, היא התיקון האישי שלו, את מעשה הרְמִיָה שלו עצמו. יעקב הפרטי, וכך גם יעקב הקולקטיבי שעם ישראל, נקרא על שמו של יעקב ישראל ( השם הנוסף שינתן לו בפרשתנו הבאה), לוקחים אחריות על העבר, ההווה והעתיד ולמסע התיקון המוסרי שהוא כה נדרש. "מעשה אבות סימן לבנים.
אז איך עושים את מסע התיקון ממעשה הרמייה?
מעמתים ומאתגרים את יעקב במסעו, עם סדרת אירועים, המציגים לו, מה מרגיש אדם מְרֻמֶּה ומהי ההשפעה עליו, גם אם זה כואב.
ארבע תחנות לימוד משמעותיות, מתרחשות במסע התיקון המוסרי של יעקב, כפי שמלמדת אותנו פרשתנו.
התחנה הראשונה קרויה: "לימוד האבנים ". פרשתנו מתארת התרדמה הנופלת על יעקב, ועמו החלום הַקָנוֹנִי, שבו מופיעים ייצוגים של – סולם, מלאכים ואבנים:" וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" ( בראשית, כח', יא'-יב').
הבה נעמיק בדינמיקה ובאינטראקציה של האבנים בסיטואציה המיוחדת, הפוגשת את ראשיתו של מסע התיקון המוסרי של יעקב. רש"י מאיר את עינינו בפרשנותו:" עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו (האבנים) מריבות זו את זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק ראשו וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וזהו שנאמר, ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".
מה כל כך חשוב בתיאור האבנים בפרשתנו ?ומדוע רש"י נדרש בפרשנותו, לדינמיקה של האבנים?
נבקש לטעון ,שהאבנים בפרשתנו הן ייצוגי סמלים, כמטאפורה וסוג של הַאֲנָשָׁה (פרסוניפיקציה). כל אחת מהאבנים, מנסה לזכות בבכורה, שרק עליה יניח יעקב את ראשו. יש להניח שכל אבן תנסה בדרכים עקלקלות ובמניפולציות, להשיג את הבכורה, שכן, המטרה מקדשת את האמצעים. מסתבר, שמצב זה פוגם במוסר, בשלום הבית, באחווה וברעות של "חבורת האבנים". כל אבן רואה את עצמה כבכורה. אם בכל זאת, אחת מהאבנים, הייתה "זוכה" בבכורה ומשיגה את מבוקשה, הרי נוכל לתאר, כיצד תרגשנה האבנים האחרות שלא זכו בבכורה.
המסר ליעקב בתחנת לימוד האבנים הוא: עליך להפנים ולהטמיע את לימוד המשמעות, של מעשה הרְמִיָה וקלקלתו הבלתי מוסריים , כדי לזכות בבכורה." מעשה אבות סימן לבנים".
כך מתקדם יעקב לתחנה השנייה, הקרויה: "לימוד הרועים", במסע התיקון המוסרי בפרשתנו – המפגש עם הרועים: " וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ…וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן " ( בראשית, כט' ,ב'-ח' ).
התמיהה הגדולה בהתנהגות הרועים, היא בעובדה שכולם באים ביחד ללא יוצא מן הכלל, לגול האבן מעל הבאר ולהשקות את עדריהם. מדוע כולם באים ביחד באותה נקודת זמן, לבצע פעולה כה פשוטה של הסרת האבן מעל פי הבאר ? האם הייתה מחויבת המצאות פיזית של כל הרועים לגול את האבן ?. רש״ר הירש (הרב שמשון בן רפאל הירש 1808-1888) בפרשנותו ,מנתח את הסיטואציה של קהילת הרועים: ״ באר של ציבור יש לכסותה דרך כלל בכיסוי קל ונוח, לנוחיות הרבים הנזקקים לה. אולם כאן לא היו הבריות נותנים אמון זה בזה ועינו של האחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב האחד יותר מן השני. משום כך היה הכיסוי כה כבד. שרק במעמד כולם ובכוחות משותפים יכלו להגיע אל מי הבאר״.
יש להניח שאם לא היו מניחים אבן גדולה, שהסרתה תלויה בנוכחות פיזית של כל הרועים, הרי כל אחד מהרועים, היה מנסה לרמות את הרועים האחרים, בכך שהיה מצליח לדאוג רק לצאנו ולשאוב מים רק לעצמו, שהיה מותיר חֶסֵר לרועים האחרים. יעקב לומד לימוד מהרועים, שעל מנת למנוע כל מעשה רמייה ואורבות שבין רועה אחד לשני, הרי יש לייצר אבן אחת גדולה וכבדה ,שרק איחוד כוחות של הרועים ,יאפשר לגול אותה ולאפשר שאיבת מים. אך אם קהילת הרועים, הייתה מאופיינת בערבות הדדית ולא באורבות הדדית, הרי לא היה צורך לייצר מנגנון של האבן הגדולה , כדי למנוע רְמִיָה. כמו שבתחנה הראשונה, הפתרון שהאיר רש"י, בהפיכת כל האבנים , לאבן אחת גדולה, כדי למנוע תרבות של רְמִיָה ואורבות בין האבנים, כך גם קורה, באבן הגדולה מעל פי הבאר במפגש של יעקב עם הרועים . כמו בשירתה של רחל המשוררת (1890-1931): "בטרם אתא הליל, בואו בואו הכול. מאמץ מאוחד עקשני וער, של אלף זרועות. האומנם יבצר לגול את האבן מפי הבאר". "מעשה אבות סימן לבנים".
הנה יעקב ממשיך במסע התיקון המוסרי, לתחנה השלישית הקרויה: "לימוד לאה", לא תהא העדפה של הצעירה על פני הבכירה: " לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ, לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה".
כך מתארת זאת פרשתנו :"וּלְלָבָן, שְׁתֵּי בָנוֹת: שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל…וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה. וַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי. וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים…וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי, כִּי מָלְאוּ יָמָי; וְאָבוֹאָה, אֵלֶיהָ. וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו; וַיָּבֹא, אֵלֶיהָ…וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה הִוא לֵאָה; וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי? הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי? וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה" (בראשית, כט', טז'-כו').
הנה כי כן, זאת הפעם הראשונה, במסע התיקון המוסרי של יעקב , שבה הוא חש על בשרו בעוצמה גדולה, מה מרגיש אדם מְרֻמֶּה. אולי הוא גם מתחיל לחוש באופן אמיתי , מה הייתה תחושתו ותגובתו של עשו אחיו, שנפל קורבן בפרשתנו הקודמת, למעשה רְמִיָה לא מוסרי מצד אחיו: "וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו, מִי אָתָּה; וַיֹּאמֶר, אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו. וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד מְאֹד, וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרְכֵהוּ; גַּם בָּרוּךְ, יִהְיֶה. כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו, אֶת דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי. וַיֹּאמֶר, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ. וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (בראשית, כז',לב'-לו'). כך בדיוק בפרשתנו, מרגיש יעקב המְרֻמֶּה שנפל קורבן למעשה רְמִיָה, של לבן הארמי: " וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה". לבן מעביר את יעקב סדרת גמילה מהטראומה של מכירת הבכורה. כאומר ליעקב: עליך להבין, מה עלולים לגרום שקר ורמאות, אצלנו לא מחליפים בכורה בצעירה. כך חז"ל במדרש מתארים דו שיח נוקב שמתנהל בין יעקב לבין לאה, לאחר שיעקב גילה את מעשה הרְמִיָה של לבן: " וכל אותו הלילה קרא יעקב ללאה, רחל, והיא ענתה לו. ובבוקר הנה היא לאה. אמר יעקב ללאה את רמאית בת רמאי. הרי קראתי לרחל ומדוע את ענית לי? אמרה לאה ליעקב, לא כך היה, האם יש מורה ללא תלמידים?. לא כך היה שאביך היה קורא לך עשו ואתה ענית לו? (בראשית רבה, פרשה ע'). "מעשה אבות סימן לבנים".
עתה מגיע יעקב לתחנה הרביעית והאחרונה, הקרויה: "לימוד לבן הארמי", במסע התיקון האישי של יעקב, האומר – לא לרְמִיָה, ההתרחשות היא במפגש הסיום בין יעקב ומשפחתו, לבין לבן.
כך מתארת זאת פרשתנו: "וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, מֶה עָשִׂיתָ, וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי; וַתְּנַהֵג, אֶת בְּנֹתַי, כִּשְׁבֻיוֹת, חָרֶב. לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, וַתִּגְנֹב אֹתִי". הנה כי כן, תגובתו של יעקב, לסדרת הרְמִיָה של לבן כלפיו: " זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים. לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי, רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ".
סופה של פרשתנו באפילוג:" וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי… וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה; וְהָיָה לְעֵד, בֵּינִי וּבֵינֶךָ". כך באופן לא מפתיע, חוזרות האבנים לבמה, כאילו הן צאצאיהן של אותן האבנים בתחילת פרשתנו, בתחנה הראשונה במסע התיקון המוסרי של יעקב. שם אבנים וגם כאן אבנים. שם מצבה וגם כאן מצבה. כך מתארת זאת פרשתנו: "וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל; וַיֹּאכְלוּ שָׁם, עַל הַגָּל. וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. וַיֹּאמֶר לָבָן, הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם… וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק " ( בראשית, לא',כו'- נד').
השבת גם נציין אירוע מכונן – כט' בנובמבר. יום הכרזת האו"ם על הקמתה של מדינת ישראל. בהצבעה הדרמטית, הצביעו 33 מדינות בעד ו-13 מדינות נגד. כך נוכחות 13 האבנים- ללא לב, בדמותו של לבן– "וַיִּקְרָא-לוֹ( לגל האבנים) לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא". יְגַ,בגימטרייה = 13 מדינות ללא לב, שהצביעו נגד הקמת מדינת ישראל. לעומתן, 33 אבנים עם לב ,בדמותו של יעקב – "וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד". גַּלְ, בגימטרייה= 33 מדינות עם לב, שהצביעו בעד הקמת מדינת ישראל.
כך האפילוג בתחנה הרביעית והאחרונה, במסע התיקון המוסרי של יעקב, הוא סגירת המעגל, של טראומת הרְמִיָה. סוף טוב הכול טוב. "מעשה אבות סימן לבנים".
הנה כי כן, מסע התיקון המוסרי של כשל הרְמִיָה של יעקב, מוכיח לנו כיצד , כן אפשר לעשות שינוי ולתקן – מידות, התנהגות ושם טוב. כיצד כן אפשר בסופו של מסע התיקון המוסרי, לשאת בגאון את המותג: יעקב איש האמת – "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" ( מיכה, ז', כ').
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
