אנו מתפללים ומייחלים להשבתם של 11 החטופים החללים הביתה, לקבר ישראל.
פרשתנו מנכיחה לנגד עינינו את – מנהיגותו של אברהם אבינו, שמביאה לנו בשורה, בימים של איום קיומי על הבית והעם העברי, צו השעה הוא, להטמיע את החובה והזכות של כולם, בהתגייסות לנשיאה בנטל האלונקה העברית היהודית בארץ ישראל.
אכן, אברהם אבינו, מתגייס ראשון לנשיאת האלונקה, מכוחה של השליחות האלוקית שהוטלה עליו בייסודו של העם העברי. השליחות עבורו היא חובה וגם זכות: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית, יב', א').
בעוברו את הנהר, אברהם משיל מתודעתו ואמונתו את זהות הפוליתיאיזם– האמונה בריבוי אלים, ומקבל על עצמו בגאון, את זהות המונותיאיזם– אמונה באל אחד.
בעוברו את הנהר, אברהם מייסד לראשונה את העם העברי בארץ ישראל, הארץ המובטחת לו ולזרעו עד עולם: "וַיֵּרָא ה׳ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת"( בראשית, יב',ז').
הנה אברהם חווה את המלחמה הראשונה בהיסטוריה, כפי שמתארת זאת פרשתנו: "וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר, אַרְיוֹךְ, מֶלֶךְ אֶלָּסָר; כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם. עָשׂוּ מִלְחָמָה … וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה, וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבֹיִים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע, הִוא צֹעַר; וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה, בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים… וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט, הִוא קָדֵשׁ, וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי"( בראשית, יד').
במלחמה זו נלקחו בשבי – לוט בן אחיו של אברהם ומשפחתו המורחבת על נשותיהם וטפם:"וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם"(בראשית, יד',יב').
כתוצאה מכך, בתחושה של שליחות ומחויבות, מקים אברהם את הצבא העברי הראשון בפיקודו, שמנה אז – 318 לוחמים: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת" (בראשית, יד', יד').
מפרש רש"י: "וַיָּרֶק – אזדיין בחרבי עליכם". במילים אחרות, במלחמת מצווה אל מול אויב, על כולם לדעת, כיצד להפעיל את נשק המלחמה. אברהם מקים צבא עברי ומגייס אליו את כל ברי הגיוס ללא הגבלה מספרית, ללא יוצא מן הכלל: "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו".
ואכן זה קרה בפועל, הצבא בראשותו של אברהם השיב מלחמה שערה:" וַיִּרְדֹּף, עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם, עַד חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית, יד',טו'-טז').
אברהם הציב באותה מלחמה שתי מטרות: האחת, להכות ולמוטט את האויב והשנייה, הצלת לוט, משפחתו ורכושו מהשבי. ברוך ד', שתי המטרות הושגו במלואן. הראשונה – " וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם, עַד חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק.
מפרש רש"י: -"דַמָּשֶׂק- שרדף המלכים עד דמשק ". גם המטרה השנייה הושגה: " וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם ".
הנה כי כן, החובה והזכות בהתגייסות כולם בנשיאת נטל האלונקה העברית, נולדה בפרשתנו במנהיגותו של אברהם ובהשראתו, והתגלגלה לה עד ימינו, לפתחה של – אבחת חרבות הברזל בשמחת תורה תשפ"ד, בשבעה באוקטובר 2023, מכוחה של המילה המקודשת – הִנְנִי.
הִנְנִי – היא מילה אברהמית בראשיתית מכוננת, המציגה מהות ייחודית של – שליחות, נאמנות והתמסרות אנושית טוטלית ללא פשרות לציווי אלוקים.
המילה נוכחת בתנ"ך – 157 פעם.
מכוחה של – הִנְנִי , האלונקה העברית קוראת לכל עם ישראל בלי יוצא מן הכלל, להיכנס תחתיה. יש צורך ומקום לכולם. האתגר העומד לפני העם העברי במלחמת המצווה, עדיין גדול ודורש נשימה ארוכה ואורך רוח והתגייסות של כולם תחת האלונקה.
כך מתגלגלת לה – הִנְנִי, למלחמתו של משה בעמלק: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם". תגובתו של משה היא: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי.
מה קורה בפועל?:"וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק ".
התוצאה הייתה:" וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ, לְפִי חָרֶב " ( שמות, יז', ח'-יג').
החובה והזכות בהתגייסות כולם בנשיאה בנטל האלונקה העברית, מהדהדות גם בשירת הניצחון של דבורה הנביאה בתום מלחמת המצווה במיטוט האויב הכנעני, בבואה חשבון עם אנשי מֵרוֹז, שהשתמטו ולא נכנסו תחת האלונקה:"בבִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהִתְנַדֵּב עָם, בָּרְכוּ ד'… אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ ד' אֹרוּ אָרוֹר, יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ד' בַּגִּבּוֹרִים".
כך גם בתקופה מאוחרת יותר, החובה והזכות בנשיאת נטל האלונקה העברית, משתקפות במלחמתו של דוד המלך בעמלק, עת אנו מתוודעים לאכזריות עמלק: "וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל נֶ֙גֶב֙ וְאֶל צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ וַיִּשְׁבּ֨וּ אֶת הַנָּשִׁ֤ים אֲשֶׁר בָּהּ֙ מִקָּטֹ֣ן וְעַד גָּד֔וֹל …וַיָּבֹ֨א דָוִ֤ד וַאֲנָשָׁיו֙ אֶל הָעִ֔יר וְהִנֵּ֥ה שְׂרוּפָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וּנְשֵׁיהֶ֛ם וּבְנֵיהֶ֥ם וּבְנֹתֵיהֶ֖ם נִשְׁבּֽוּ׃ וַיִּשָּׂ֨א דָוִ֜ד וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר אִתּ֛וֹ אֶת קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר אֵין בָּהֶ֛ם כֹּ֖חַ לִבְכּֽוֹת. וּשְׁתֵּ֥י נְשֵׁי דָוִ֖ד נִשְׁבּ֑וּ אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵלִ֔ית וַאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֥ל הַֽכַּרְמְלִֽי".
בנקודת שפל זאת, דוד פונה בשאלה לאוּרִים והַתֻּמִּים שבאפודו של אביתר הכהן:"וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל אֶבְיָתָ֤ר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶ֔לֶךְ, הַגִּֽישָׁה נּ֥א לִ֖י הָאֵפ֑וֹד וַיַּגֵּ֧שׁ אֶבְיָתָ֛ר אֶת הָאֵפ֖וֹד אֶל דָּוִֽד׃ וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בד' לֵאמֹ֔ר אֶרְדֹּ֛ף אַחֲרֵ֥י הַגְּדוּד הַזֶּ֖ה הַאַשִּׂגֶ֑נּוּ, וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ – רְדֹ֔ף כִּֽי הַשֵּׂ֥ג תַּשִּׂ֖יג וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל".
דוד יוצא למלחמה בעמלק ממוטט אותו ומשחרר את השבויים: "וַיִּרְדֹּ֣ף דָּוִ֔ד ה֖וּא וְאַרְבַּע־ מֵא֣וֹת אִ֑ישׁ… וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד הָעֶ֖רֶב לְמׇחֳרָתָ֑ם וְלֹא נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי֩ אִם אַרְבַּ֨ע מֵא֧וֹת אִֽישׁ נַ֛עַר אֲשֶׁר רָכְב֥וּ עַל הַגְּמַלִּ֖ים וַיָּנֻֽסוּ.וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כׇּל אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד" (שמואל א', ל', א'-יט').
הנה כי כן, מטרות מלחמתו של דוד בעמלק – הושגו.
הביטוי – עדינו העצני, המשלב תורה וצבא, ספרא וגם סייפא, משויך לגיבורו של דוד המלך כנאמר בתלמוד: " הוא עדינו העצני – כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (מועד קטן, טז' ע"ב).
החובה והזכות בנשיאת נטל האלונקה העברית האברהמית, היא קריאת אַיֶּכָּה, כנגד אלו הנגועים באפקט הצופה מהצד, נוכח משימות ואתגרים של צו השעה, המחייבים את כולם, בקריאת – הִנְנִי, ללא יוצא מן הכלל, להיכנס מתחת לאלונקה העברית, בשעה זאת של מלחמת המצווה בה אנו נתונים, כמאמר הנביא: "הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו, ל', ז').
החובה והזכות המוטלות על כולם היום – חרדים, דתיים וחילוניים כאחד, בנשיאת נטל האלונקה העברית, היא מכוח קריאתו של משה לשניים וחצי השבטים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן, הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" ( במדבר, לב', ו').
החובה והזכות בנשיאת נטל האלונקה העברית, היא גם מורשתו של אמיתי גרנות הי"ד, שנפל בלבנון במלחמת חרבות ברזל ואביו הרב תמיר גרנות ראש ישיבת ההסדר אורות שאול בתל אביב, יצא בקריאה לבני הישיבות ולראשיהם, בכז' בתשרי תשפ"ה 29.10.24 : "ואנכי עפר ואפר, אינני מבקש שתקשיבו לי מחמת שאני ראש ישיבה או רב, אלא הקשיבו ללב מורתח, לעניים דומעות, מכוח בני הקדוש בן הישיבה אמיתי צבי, שמסר נפשו על קידוש השם והשבוע יחול היארצייט שלו, ואנא קבלו האמת ממה שאמרה, אפילו קטן שבקטנים, ולא תגורו מפני איש, והעבירו את דבריי איש לרעהו, ודברים היוצאים מן הלב ייכנסו אל הלב. ודווקא בגלל שכולנו שותפים בכך, אני רוצה לספר לכם מה המציאות אצלנו: אצלי בישיבה לומדים עכשיו רק שיעורים א' ו-ב', שאר התלמידים, שזה חמישים אחוז מהם, נלחמים עכשיו בלבנון ובעזה, ומוסרים נפשם וגופם ממש כפשוטו על כלל ישראל. ככה הוא המצב בכל הישיבות. אני רוצה להסביר לכם דבר פשוט – אם הם לא היו נלחמים, לא היה צבא. לא היה מי שיחסום את החיזבאללה והחמאס. בלבנון יותר מחמישים אחוז מההרוגים הם בני ישיבות ואברכים עכשיו או לשעבר. בני אהובי אמיתי היה צריך להתחיל בעוד שבוע ללמוד בישיבה, להמשיך את לימודיו, אבל הוא לא יעשה זאת, מפני שנהרג על קדושת השם, כדי שכולנו נוכל ללמוד תורה ולגדל את ילדינו, ולחיות את חיינו כאן בארץ הקודש. כמוהו יש עוד כמאתיים בחורי ישיבות ואברכים. אל תלחמו על חוק שיפטור אותנו, כי זו לא תורה, ואתם תמתחו עלינו את מידת הדין חס וחלילה אם את זה תעשו. תילחמו שנוכל להתגייס למסגרות חרדיות אמיתיות, תילחמו שיהיו גם מסגרות צבאיות שקרובות לישיבות למי שזה ישמור עליו תילחמו שחלק יישבו וחלק יתגייסו, תילחמו שאחרי שנשלח את כל מי שיכול ללכת, רק אז ייתנו תקציבים לאלה שיישארו בישיבה, ואח"כ יחזרו אלה וילכו אלה, ונהיה שותפים בצרת הכלל".
הנה ראוי לדעת, שאברהם אבינו נולד בשנת 1948 למניין שנות בריאת העולם: כדברי חז"ל: "תרח בן שבעים שנה הוליד את אברם ואת נחור ואת הרן, שנאמר (בראשית י״א כ״ו) וַיְהִי תֶרַח בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן. נמצא אברם נולד, בשנת אלפים ותשע מאות וארבעים ושמונה לשנות עולם "( ספר סדר עולם רבה, פרק א׳ ).
שנת 1948 מהדהדת באתוס תקומתנו במדינתנו, המחבר את כולנו ביחד, ללא יוצא מן הכלל, לחובה ולזכות בנשיאת נטל האלונקה העברית, כפי שקורא לנו הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו : "וְקוֹיֵ ד' יַחֲלִיפוּ כֹחַ,יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ… אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, יַעְזֹרוּ; וּלְאָחִיו, יֹאמַר חֲזָק".
רק באמונה, בתקווה וכולם ביחד, ננצח. עם ישראל חי .
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלבב
