כבר חלפו שלושה שבועות , בהם אנו חווים כולנו את עוצמת משמעויותיו והשלכותיו לחיינו, של נגיף הקורונה.
גם הפעם נכתוב מאמר לפרשתנו, שמתכתב עם ימי קורונה, על משמעויותיהם ותובנותיהם.
פרשתנו בימים של קורונה, מאתגרת אותנו בסוגיה של – הכרת הטוב והתודה.
כן, גם הקורונה, עושה לנו גם משהו טוב , שעליו עלינו להודות.
כך למשל, נודה על הפחתה בשיעור פליטת גזי חממה וזיהום האוויר, כך גם הטמענו מודעות והרגלים לחשיבות ההיגיינה בחיינו. נודה על הירידה המשמעותית במספר נפגעי תאונות הדרכים ותאונות עבודה. נודה על כך שגילינו את היעילות והמועילות בקיום מפגשים ודיונים בזום.
נודה על חיבורנו בשיח אישי ואינטימי עם קוננו, למשמעות ולהבנת המילים והתכנים בתפילות היחיד. נודה לעולמנו המסוכסך ורווי הדם, שנטל פסק זמן, מאיומי מלחמה, מאלימות ושפיכות דמים, כאילו אנו עדים להתגשמות חזון הנביאים:" וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" ( ישעיהו, ב', ד'). נודה על גילוי היפה ,הטוב והנשגב, שבתא הזוגי והמשפחתי. מעולם לא הבנו עד כמה המשפט:" ביתי הוא מבצרי" איננו קלישאה. נודה, עת אנו משפשפים את עינינו ולא מאמינים, כיצד ילדינו הזאטוטים, נגמלים מהמסכים ונותנים להם גט כריתות זמני. נודה לנכדינו המתקשרים ויוזמים באופן רציף להתחברות וקשר מילולי עם סבא וסבתא. נודה על נטישתנו את המעטפת ומרחב החוץ לטובת ליבת המרחב הביתי החמים והמשפחתי , כמו בשירו של דן תורן :"יש חיידק משוגע שפוגע חסר הבחנה, אבל החדר חמים ונעים". תודה לנגיף על חיבור הורים וילדים לתקשורת של שיח ולימוד. נודה על כך, שמחברה שרק קידשה את זכויות הפרט, עברנו גם לקדש את זכויות הכלל. נודה על חזרתה של עטרה ליושנה, משיח של זכויות, לשיח של חובות המעוגן בארון הספרים היהודי, המטיל חובה ואחריות על הפרט כלפי הכלל ועל רשויות וגופי ממשל ושלטון, להגן על שלומנו, בריאותנו ומצבנו הכלכלי. נודה על חשיבותם של קביעת גבולות בחיינו היום יומיים. הנה לכל יחידת זמן נודעת חשיבות יתר. כך למשל, דקה אחת יותר מ15 או פחות, תכריע אם דרכך לבידוד או לא. גם במשילות שלנו, קרה דבר, נודה לגילוי עוצמת חשיבותה ואיתנותה של מערכת הבריאות הציבורית. הנגיף הוציא מהארון את משרד הבריאות והציבו בקדמת הבמה בסדר היום הציבורי וחשף בפנינו את הפערים והסטנדרטים בתחומי התקצוב והמיכשור , הנדרשים והקיומיים לבריאותנו. נודה למשרדי ממשלה ופיקוד העורף, המשתפים פעולה ומניחים בצד, יצרים של אגו ובירוקרטיה כמו שהורגלנו בשגרה. נודה לנגיף הקורונה ששם לנו מראה , על אחריותנו לזולתנו והמשמעות האמיתית של "כל ישראל ערבים זה בזה" ומהי המשמעות המוסרית והדתית של הציווים: "אל תעמוד על דם רעך"" ונשמרתם מאד לנפשותיכם"," ואהבת לרעך כמוך". נודה גם לנגיף שגרם לנו להכיר יותר את עצמנו, בסוג של גילוי כישרונות של יצירה שהיו חבויים עד כה בתוכנו ולפתע פרצו מכספות חיינו והונגשו לתודעתנו ולאמונה בעצמנו.
פרשתנו חושפת בפנינו את קורבן התודה- זבח השלמים :
"וְזֹאת תּוֹרַת, זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר יַקְרִיב, לַד'. אִם עַל- תּוֹדָה, יַקְרִיבֶנּוּ–וְהִקְרִיב עַל-זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן; וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת, חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ, יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל-זֶבַח, תּוֹדַת שְׁלָמָיו. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל-קָרְבָּן, תְּרוּמָה לַד'; לַכֹּהֵן, הַזֹּרֵק אֶת-דַּם הַשְּׁלָמִים–לוֹ יִהְיֶה . וּבְשַׂר, זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו–בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ, יֵאָכֵל: לֹא-יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ, עַד-בֹּקֶר.( ויקרא, ז', יא'- טו').
מה מייחד את קורבן התודה בהשוואה לקורבנות האחרים?
ייחודיותו בחמישה: א.הכרת תודה וטוב על אירוע חריג שעבר ב. מביא שלום ג. הקרבתו מחייבת רצון ד.אכילתו מחייבת בחבורה ולא ביחידות ה. אכילתו קבועה בזמן מוגדר, רק לאותו יום ולא למחרת.
כך מלמדנו המדרש: " ר' יהודה אומר: כל המביא שלמים ,מביא שלום לעולם". (ספרא קנו').
נלמד גם בגמרא:" אמר רב יהודה אמר רב :ארבעה צריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא". ( ברכות, נד' ע"ב).
רש"י ( 1040-1105 ) מתייחס לדברי הגמרא ומפרש:" אִם עַל- תּוֹדָה, יַקְרִיבֶנּוּ – אם על דבר הודאה, על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהן צריכין להודות….שלמים הללו- שלמי תודה הן וטעונות לחם האמור בעניין .ואינן נאכלין אלא ליום ולילה".
מדוע צריכים להודות ולא חייבים להודות ?
אלא על כל אחד להרגיש צורך נפשי ואמיתי בתוכו, להודות ולא בגלל חובה, כמצוות אנשים מלומדה.
לכן, לא מקרה הוא שהמדרש מייחד את קורבן התודה בראיה עתידית ולא רק עכשוית : " כל הקורבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל" ( ויקרא רבה, ט',ב').
אך עדיין עלינו להבין מהו פשר הציווי, לקיים את ההקרבה והאכילה , באותו היום והלילה ולא להותיר למחרת, כמו בקורבנות אחרים, מדוע?
כאן נאיר את הפשר החברתי לכך, בפרשנותו של האברבנאל ( 1437-1508 ): " היה זה כדי לפרסם את הנס. וזה שהבעל מביא שלמי תודה, כשרואה ששלמין אין נאכלים אלא ליום ולילה, הוא מזמין על שלמי תודתו, את אחיו ואוהביו לאכול ולשמוח עמו. וישאלו זה את זה, על מה היה תודתו והוא יגיד להם- הניסים והנפלאות שעשה עמו ד'. וירוממהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואילו היו שלמי תודה נאכלים כשאר השלמים לשני ימים ולילה אחד, לא היה הבעל מזמין לשום אדם, כי לשני ימים ולילה. אבל בראותו הבשר והלחם רב בביתו ושלא ייאכל אלא ליום ולילה אחד, בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול, פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם, הרואים אותו שורף כמות גדולה מתודת שלמיו ואת אחיו ואוהביו לא קרא".
כך מדגישה זאת נחמה ליבוביץ( 1905-1997): " כדי להרבות גם פרסום הנס שקרה לו, גם אהבה ואחווה ורעות בין בני אדם".
הכרת הטוב והתודה, התפתחו בימינו למדע של ממש המעוגן במחקרים רבים, מבית מדרשה של הפסיכולוגיה החיובית. מחקר שהחל ב 2009 במבצע "עופרת יצוקה" ונמשך ב2012 בישראל, על ידי החוקרים: פרופ' אורן קפלן, ושות' ושפורסם ב2015 ב The Journal of Positive Psychology, בדק את ההשפעה של התכונה וההתנהגות, של הכרת הטוב והתודה על תסמינים של תגובות דחק של פוסט טראומה, בקרב תלמידי כתות ז'-יב', בדרום הארץ, שנחשפו למתקפות של טילים מהחמאס. תוצאות המחקר היו חד משמעיות: תלמידים בעלי נטייה להכרת תודה, כלומר אלו שחשו לפני התקפת הטילים רמת הכרת תודה גבוהה כלפי אחרים ועל מה שיש להם בחיים, סבלו פחות מתסמינים פוסט טראומטים לאחר ההתקפה.
מחקרים אחרים במדע הכרת הטוב והתודה, מצאו, שפיתוח רגש הכרת הטוב, משפר את הבריאות הגופנית ואת החיסון בפני מחלות. רגש ההודיה מפחית רגשות מכאיבים כגון, טינה, תסכול וחרטה ואת ההסתברות לדיכאון. עוזר להימנע מתגובת יתר לחוויות שליליות בדמות שאיפת נקם. גם מסייע לשינה טובה יותר ומעודד את הכרת הערך העצמית. מצמצם את הסיכויים שאדם יקנא בזולתו על הישגיו והצלחותיו. לאנשים מכירי טוב, יש מערכות יחסים מוצלחות יותר.
היהדות מקדשת את ערך הכרת הטוב והתודה, בברכת "מודים אנחנו לך", כאשר המתפללים נוטלים חלק פעיל במודים דרבנן. זו הברכה היחידה בתפילת שמונה עשרה בחזרת שליח הציבור, שהקהל אינו מסתפק בה באמירת אמן.
נשיא ארה"ב אברהם לינקולן, ב3 באוקטובר 1863, בעיצומה של מלחמת האזרחים, פרסם הודעה על הפיכת חג ההודיה לחג לאומי, בדבריו על הכרת הטוב והתודה לאל, אמר הנשיא: " הם מתת חסדו של האל הנעלה מכל עליון, אשר בחמת זעמו על חטאינו משפיע עלינו מרחמיו…אני מזמין אפוא את עמיתיי האזרחים בכל חלקי ארצות הברית….לייחד ולשמור את יום החמישי האחרון של נובמבר הקרוב, כיום של הודיה ושבח למיטיבנו, אבינו שבשמים".
הנה לנו שיעור מאלף בפרשתנו על ערך הכרת הטוב והתודה. עד כמה חיינו יראו אחרת במערכות יחסים שבין אדם לרעהו, שבין אדם לחברו, בלווית החן של הכרת הטוב והתודה. עד כמה מילה אחת – תודה ,עושה את כל ההבדל, ובכוחה להשפיע על איכות חיינו. עד כמה אנו נפגעים ומאוכזבים ובצדק, לא אחת, במצבים של ציפייה, לקבל פירגון ,משוב חיובי ומילה טובה של הכרת הטוב והתודה, על מעשה טוב שעשינו לזולתנו, ואיננו זוכים לקבל זאת. עד כמה אנו מצפים לקבל מילה טובה במקום עבודתנו, במשפחתנו, בקהילתנו ובקרב חברינו. עד כמה מוכרים לנו אותם אנשים שסובלים מקושי מובנה בפיהם, סוג של נכות חברתית ורגשית, לומר תודה. שהרי בידוע הוא, שלפרגן ולומר תודה והבעת הערכה, אינם דורשים תקציב כספי מיוחד. עד כמה, פירגון ומילה טובה גורמים להנעת אנשים ועובדים.
אם כן, ראו כיצד קורבן התודה בפרשתנו מתחבר לאירוע הקורונה אותו אנו חווים, המעצים את מחשבותינו, תובנותינו ורגשותינו. שכן, גם בציווי של הריחוק החברתי, עלינו לבחון את תשתית הקירוב החברתי האמיתי שבתוכנו. הנגיף שהביא במשק כנפיו גם תועלות קורא לנו קריאה עכשווית גם בריחוק החברתי , להרבות השלום , האחווה והרעות במשפחת האנושות , כך גם בחברתנו ובמדינתנו, כך גם בקהילתנו ובמשפחתנו.
אנו מאמינים שהקב"ה זימן לנו את הנגיף, להעמיד במבחן ובניסיון, את עמידות חוסננו האמוני, הנפשי והגופני. הנגיף מעמיד במבחן את האומה ,לעמידות חוסנה החברתי, הכלכלי והמשילותי.
עלינו להודות על הלימון שהפך ללימונדה ועל הקשיים שהפכו להזדמנויות ועל האהבה בימי קורונה, בהבאת קורבן תודה , שדורש מעמנו גם הקרבה בהרכבת משקפיים ורודות ובמבט אופטימי, כאותו חולה שנתרפא וכחבוש שהתיר עצמו מבית האסורים .
כך בימי קורונה, אנו מתפללים, כאותו חולה שנתרפא, לרפואה שלמה, להחלמה מהירה ולבריאות איתנה. כך אנו מתפללים, כאותו חבוש שהתיר עצמו מבית האסורים, לצאת מהריחוק החברתי ומהבידוד ולהמיר את הקירוב החברתי הוירטואלי, לקירוב של ממש .
נצא בעזרת ד' מימי הקורונה, מחוזקים ומשופרים בכל מישורי חיינו, בהשראת הפסוק הראשון בפרשתנו :" וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר", בפירושו של רש"י : "אין לו, אלא לשון זירוז, מיד ולדורות".
שבת שלום
בשורות טובות ובריאות איתנה
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
