"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
מְשִׁילוּת – מושג הרווח במקומותינו, היא היכולת לנהל את ענייני המדינה ממשל (government) ומשילות (governance). המושג מתייחס לתהליך עצמו, לפעילות עצמה שמבצע הממשל . ממשל במדינה מודרנית מכיל רשת שלמה של ארגונים ומוסדות שצריך לקיים תיאום בין חלקיה. אחד הדברים החשובים במשילות ,היא לא רק קבלת החלטות טובות אלא גם דרך היישום שלהן.
משילות של ממשלה, משרד ממשלתי, תאגיד ציבורי ופרטי, מציגים את הסטנדרטים המחייבים את הבעלים, חברי הדירקטוריון והמנהלים המקצועיים. סטנדרטים המחייבים – טוהר מידות, מוסריות וערכים, רציונליזציה של מבנה ארגוני תפעולי, של שקיפות ,נאותות וחובת הדיווח , של מתודולוגיה ,של ביקורת ובקרה, של הפרדת רשויות, של יעילות ואפקטיביות, של יציבות ורציפות שלטונית, של שמירת כספי הקופה הציבורית, של תרבות ארגונית, של מינויים על בסיס מקצועי ועניני, של הגבלת תקופת שירות של דירקטורים ומנהלי תאגידים. אם יתקיימו כל אלו, נוכל לנופף בגאון בדגל הממשל והמשילות התאגידית.
פרשתנו מציגה בפנינו שיעור מאלף, אודות התהוות תשתית המְשִׁילוּת של ניהול חיי עם ישראל במדבר, ואת מהותו ומשמעותו של דגל המשילות וזהותו.
על משה העומד בראש משילות המסע המדברי של עם ישראל ולידו אחיו אהרן, מוטלת המשימה להקים את תשתית הממשל והמשילות: " אֵלֶּה קריאי (קְרוּאֵי) הָעֵדָה, נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם: רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן, אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת" (במדבר, א', טז'-יז'). משה ואהרן עוסקים באיוש תפקידי הנהגת שולחן מְשִׁילוּת המדבר.
כיצד תיראה הנהגת שולחן מְשִׁילוּת המדבר, על ראשיו, שריו ודגליו?
כל שלושה שבטים מהווים מחנה אחד, כאשר אחד מהשלושה עומד בראשם, ונושא את הדגל של המחנה. כך נקבע מיקומו של המחנה וסדר הקדימויות, בזמני תנועת היציאה והחניה – ראשון, שני, שלישי ואחרון.
המחנה הראשון ,מיקומו במזרח, בראשו שבט יהודה וכולל את זבולון ויששכר :"הַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם; וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה, נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב… וְהַחֹנִים עָלָיו, מַטֵּה יִשָּׂשכָר…מַטֵּה, זְבוּלֻן… כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה, מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם; רִאשֹׁנָה, יִסָּעוּ "
המחנה השני ,מיקומו בדרום, בראשו שבט ראובן וכולל את שמעון וגד :"דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה, לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן, אֱלִיצוּר בֶּן-שְׁדֵיאוּר …וְהַחוֹנִם עָלָיו, מַטֵּה שִׁמְעוֹן… וּמַטֵּה, גָּד; כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה רְאוּבֵן, מְאַת אֶלֶף וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים לְצִבְאֹתָם; וּשְׁנִיִּם, יִסָּעוּ "
המחנה השלישי , מיקומו במערב, בראשו שבט אפרים וכולל את בנימין ומנשה: "דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם, יָמָּה וְנָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם, אֱלִישָׁמָע בֶּן-עַמִּיהוּד…וְעָלָיו, מַטֵּה מְנַשֶּׁה…וּמַטֵּה, בִּנְיָמִן… כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה אֶפְרַיִם, מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנַת אֲלָפִים וּמֵאָה לְצִבְאֹתָם; וּשְׁלִשִׁים, יִסָּעו".
המחנה הרביעי ,מיקומו בצפון, בראשו שבט דן וכולל את אשר ונפתלי: "דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה, לְצִבְאֹתָם; וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן, אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי… וְהַחֹנִים עָלָיו, מַטֵּה אָשֵׁר…וּמַטֵּה נַפְתָּלִי… כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה דָן, מְאַת אֶלֶף וְשִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף, וְשֵׁשׁ מֵאוֹת; לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ, לְדִגְלֵיהֶם "
המחנה החמישי, שבט לוי, שלא נמנה ולא נשא דגל, אבל בהחלט מייצג מחנה:"מַחֲנֵה הַלְוִיִּם, בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת; כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ, אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם "(במדבר, ב', א' – ל' ).
לכל אחד מחמש המחנות, מאפיין ייחודי של – דגל, אופי, יכולות , תפקיד ומיקום במחנה המשילות. הנה לפנינו דגם המשילות הראשון בהיסטוריה וראשיו ,דגם הביחד, של אחדות ולא אחידות.
אם נחשב שכל משפחה במדבר , היא בממוצע בת 4 נפשות, אז נגיע לסה"כ אוכלוסיית מחנה בני ישראל לסך כ2.4 מיליון נפש. כלומר- 5 ראשי מחנה לקואליציה של 5 מחנות שבטיים. אם היינו מתאימים זאת לגודלה של מדינת ישראל כיום, הרי היינו מתאימים החישוב, לכדי כ 17 ראשי שרים ( 17 בגימטריה= טוב). נקודה מעניינת למחשבה, אודות משילות שיש בה מידתיות.
רש"י( 1040-1105) מבהיר לנו מהי משילות ?, בשתי תובנות- מנהיגי ומשרתי ציבור עליהם להיות ראויים למשרתם וגם שירותם הציבורי חייב להיות קצוב בזמן:- "נשא את ראש"- מנה מהם את הראוין לעבודת משא והם מבן שלושים ועד בן חמישים שנה".
ר' משה אלשיך (1593 – 1508 ) מציג לנו קריאה למנהיגי וראשי המשילות לנהוג ברגישות אנושית ובצניעות:" ועוד עשה הוא יתברך בתורתו, בל יתגאה יהודה באומרו- אני ראשון לכולם. על כן אמר: והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה לצבאותם, כלומר, לא עתה יבושו השאר, פן יאמר יהודה: גדול אנכי, כי אני ראשון לכולם– כי הלא אינו לפניהם, רק כאילו האחרים קידמוהו ובתוספת וי"ו, כאילו הוא נוסף עליהם….וגם נזכר דגלו כלאחר יד ולא כאחרים….לבל תזוח דעתו על הקדימה".
מהי משילות? – ממשל מסודר. כך משרטט זאת בפרשנותו שמואל דוד לוצאטן- שד"ל ( 1800 – 1865 ) ( במדבר, א', נב'): " דגל אין תחילת הוראתו לא נס ולא מפה, כי זה טעם אות, איש על דגלו באותות( ב', ב'),אבל הוא כתרגום אונקלוס וכל הקדמונים- חברה מסודרת( דגלו- טקסה באונקלוס מלשון יוונית ופירושה סדר וחברה).והדגל נבדל מן המחנה להיות אנשיו קבועים ומסודרים תחתיו…הלוא תראה בכל הפרשה דגל נאמר על בני אדם, לא על נס ומפה ".
מדוע ממשל ומשילות של ארגון סדר, קביעת גבולות, איזונים ובלמים, כה נדרשים במסע בני ישראל במדבר?
הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס( 1899 – 1986) כתב את ספרו " האלף", שבו מופיע סיפור קצר:" שני המלכים ושני המבוכים" – "מלך ערב נכנס למבוך אותו בנה מלך פרס ומצליח לצאת ממנו לאחר שעות רבות ורק לאחר תפילה. הוא מבטיח למלך הפרסי שיום יבוא והוא יראה לו את המבוך שלו, שהוא מסובך הרבה יותר. לאחר שהוא שובה את מלך פרס, הוא מעלה אותו על גמל ומוליך אותו במדבר. שלושה ימים רכבו, עד שאמר לו: "הו מלך הזמן, עיקר הדור וסימלו. בבבל ביקשת להביא עלי אבדון במבוך של ארד, עתיר מדרגות, דלתות וכתלים. עכשיו מצא הכול יכול לנכון שאראה לך את המבוך שלי, שאין בו מדרגות לעלות בהן, דלתות להבקיען, או חומות להצר את צעדיך. ואז התיר את כבליו והניחו בלב המדבר, שם מת ברעב ובצמא" .
הסיפור מציג לנו שני טיפוסי מבוכים במדבר, המבוך הראשון הוא מבוכו של מלך פרס, המאופיין במחיצות, בגבולות, בחסמים, בבלמים ובמנגנוני הגנה. זה מבוך המייצג את הגבולות והסדר המדברי. לעומתו, המבוך השני של מלך ערב, מאופיין בשטחו הפתוח, ללא בלמים, איזונים, גבולות ומחיצות. הנה כי כן, במבחן התוצאה, מהמבוך הראשון בעל משילות הסדר והגבולות, יוצאים בשלום ואילו מהמבוך השני הפתוח ללא גבולות, שם מתים ברעב ובצמא.
פרשתנו בפתיחתה מאירה את, מִדְבַּ֥ר סִינַ֖י: "וַיְדַבֵּ֨ר ד' אֶל מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם "( במדבר, א',א'). במדבר ניצב לו – הר סיני.
מעמד הר סיני אותו נחווה בחג השבועות, חג מתן תורה, מביא את בשורת הריפוי החברתי והקהילתי של עם ישראל, מזהות של עבדות, לזהות של חירות.
הנה אנו מגיעים לנקודת התקומה, של זהותנו הרוחנית והמוסרית, במעמד הר סיני המואר: ״ וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר"( שמות, יט',ב'). מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת". כך עם ישראל הגיע בקבלת התורה בהר סיני, למעמד הנשגב: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת"( שמות, כ',יד').
השינוי הוא מאני בשפל ,הרואה רק את עצמי, לאנחנו בתקומה, הרואים את הקולות של זולתנו, של האחר, של השקוף, של זה את זה. זאת המשמעות האמיתית, של סולידריות וערבות הדדית, ושל כל ישראל ערבים זה בזה.
הסופר הפורטוגלי ז'וז'ה סאראמאגו( 1922-2010) ברומן – ״על העיוורון״, מתאר את התדרדרות החברה לחשיכה, שהולכת ומתעוורת וככל שהעיוורון גדול, כך גם גדל הניכור והפחד .כמו אותם אלה שלא רואים ממטר. כאן נדרשת התכונה של: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת". מוטלת חובה על כל העם, ובעיקר על מנהיגיו, לראות את הקולות, במשמעות של – להקשיב ולהכיל דעות שונות, של מי שעומד לידך וחי במרחבך. המעבר הוא דרמטי ,מהשפל של החושך לאור,ממצרים החשוכה שכל אחד ראה רק את עצמו, באותם ימים קשים של חושך, של העבדות והשעבוד, שכל אחד נתון לגורלו, לעבר שינוי ומעבר מהותי למעמד הר סיני, של:״ וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר". זאת המשמעות האמיתית, של חירות שיש בה, סולידריות וערבות הדדית, של : " כל ישראל עֲרֵבִים זה בזה ".
הנה לפני 602 ימים, באבחת חרבות ברזל בשבת שמחת תורה ב- 7.10 בשעה 6.29 בבוקר, השתלט עלינו עיוורון קולסאלי. לא ראינו את הקולות. המילה מחדל, היא קטנה , היא מצמצמת ומגמדת, את הכשל האסטרטגי. כן, היה כאן ליקוי מאורות של המדינה והצבא. בפועל, בבוקר ה7.10, נותרו התושבים הגיבורים בדרום, ללא מדינה . מציאות זאת של מדינה ללא מדינה, של חלל טוטלי של העדר משילות, העצים את תמונת העיוורון של ראשי המדינה והצבא.
כך גם בנקודת השפל בשעה 6.28 באותו בוקר נורא, עוד היינו חברה מפוצלת ומשוסעת. אך זה קרה, באבחת חרבות ברזל, הקמנו עצמנו מנקודת הגורל של השפל וניצבנו בברית ייעודנו, לקריאה – הנני, במישור הצבאי וגם האזרחי.
אבל המשמעות היום בחג השבועות, חג מתן תורה של: ״ וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר" , מחייבת את כולנו ללא יוצא מן הכלל, להתגייסות לקריאת – הנני. זאת המחויבות של – כאיש אחד בלב אחד.
כך באתגרים הניצבים עוד לפנינו, במסע המפרך בדרך הארוכה ,של עיצוב זהותנו ואחדותנו מנקודת השפל הנמוכה, לנקודת התקומה של ייעודנו, נתייצב כולנו כאיש אחד ובלב אחד, אל מול ההר הירוק ונראה את הקולות ולא נתעלם מהם או נכחישם, כשבאוזנינו יהדהד שירו של יורם טהר לב ( 1938-2022) : "פקחתי את עיני… ראיתי מעלי ציפור קטנה אחת ותכלת השמיים וענן יחיד וראיתי -את ההר הירוק תמיד…הלכנו לצבא, גדולים ונבוכים, מתוך המלחמות חזרנו כאחים הבאנו על כפיים רע וידיד ונפרדנו – מול ההר הירוק תמיד. וילדינו כבר היום הם עלמים, הורינו – שערם הלבין מרוב ימים. אך צעירים נהיה כל בוקר, עת נביט אל אחינו – אל ההר הירוק תמיד. ההר הירוק כל ימות השנה, אני עוד חולם ושואל לנשום רוחותיך כבראשונה".
"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת", נראה ולא רק נשמע, את קולות החטופים, הנמקים במאפליה, במעמקי המנהרות, כבר 602 ימים, שישובו במהרה לחירותם – כאיש אחד בלב אחד.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
