אנו מרכינים ראשנו ומצדיעים לחיילנו ומפקדינו גיבורי התהילה, המחרפים גופם ונפשם במלחמת חרבות ברזל הנמשכת כבר 594 ימים. בגבורתם הם מקדשים שם שמים. מידי פעם נשבר ליבנו לשמוע בחדשות את המשפט המצמרר – הותר לפרסום, נפל על קידוש השם.
פרשתנו מסיימת רצף של שלוש פרשות – אחרי מות, קדושים, אמור.
הזיקה האִימָנֶנְטִית של שמות שלוש הפרשות, המרכיבות את המשפט האלמותי – אחרי מות קדושים אמור, צורבת את התודעה הקולקטיבית שלנו באתוס הלאומי של מדינתנו, המהדהד בשירו של נתן אלתרמן (1910-1970) – מגש הכסף, משנת 1947:”וְהַשְּׁנַיִם, שׁוֹקְטִים, יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים”.
מגש הכסף מזהיר את זוהרו כזוהר הרקיע, על הנשמות הטהורות והקדושות, של ימי מלחמת המצווה. אלו ימים שבהם מתייחד עם ישראל בחיל וברעדה, בימים של אחרי מות קדושים אמור, בנתיב הזיכרון הקולקטיבי של יום השואה והגבורה>יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה > יום העצמאות ולקראת יום ירושלים שיחול ב כח' באייר.
גיבורי התהילה במותם, הותירו לנו צוואה, לשמור מכל משמר את הערך הנעלה של האחדות בחיים. כך בעיניים דומעות צפינו לפני שנה בנאום האחדות הנרגש של מנחם קלמנזון, בטקס הענקת פרס ישראל. מנחם סיפר אודות צוות אלחנן מהישוב עתניאל, שנחלצו לסייע לאחיהם בקיבוץ בארי בשבת שמחת תורה השבעה באוקטובר. מנחם סיפר, שתושבי בארי לא מיהרו לפתוח את דלתות הממ"ד, מכיוון שהמחבלים שרצו ביישוב, ניסו בדרכי עורמה לשכנע את המתבצרים לפתוח את הדלתות וכך חטפו אנשים או ירו לעברם. כשצוות אלחנן הי"ד ( בנו של הרב בני קלמנזון נשיא ישיבת עתניאל ) ביקש מהמשפחות לפתוח דלתות, סירבו בתחילה. ואז צוות אלחנו זעקו – " שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד". הלבבות וגם הדלתות של הממ"ד נפתחו וכך הצילו את חייהם של אחיהם בקיבוץ בארי. קריאת שמע ישראל, נישאה על גלי הזיכרון הקולקטיבי היסטורי של עם ישראל, והדהדה בפיהם של קדושים וטהורים במעמד קידוש השם.
הנה פרשתנו מייחדת את ערך קידוש השם: "וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ד', מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי ד' " ( ויקרא, כב', יז' )
הרמב"ם ( 1138-1204 ) כותב: "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: ולא תחללו את שם קודשי" (הלכות יסודי התורה, ה', א').
הנה סוגית קידוש השם בפרשתנו: "וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ד', מְקַדִּשְׁכֶם "( ויקרא, כב', לב').
הנה כי כן, באיגרת השמד, הנקראת גם: מאמר קידוש השם, דן הרמב"ם בתגובה היהודית הראויה לתופעת השמד במרוקו ובספרד, שהוא עצמו חווה, ונראה כי דבריו נכתבו מתוך ניסיון אישי. האיגרת נכתבה בשנת 1165 כתגובה למאמר שכתב חכם אלמוני, אשר יצא בחריפות כנגד אותם יהודים שלא עמדו בשמד וקיבלו בפיהם את הדת האיסלמית. הרמב"ם יצא נגדו בחריפות, וקבע שהאנוסים שנאלצו להתאסלם למראית עין כדי להציל את חייהם, אין דינם כדין עובדי עבודה זרה, ולא חל עליהם הכלל של ייהרג ואל יעבור. באיגרת השמד מרחיב הרמב"ם את הפרקטיקה של ערך קידוש השם: "שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם התנהגות גרועה וכעורה במיקחו וממכרו ובמשאו ובמתנו, ומקביל את בני אדם ברוע פנים ובזלזול ולא תהיה דעתו מעורבת עם הבריות ולא יהיה מתנהג עם בני אדם במידות נעלות והגונות, הרי זה חילל את השם".
הרמב"ם שלל את הגישה הבִּינָארִיּת, האוטופית והטוטלית של ייהרג ואל יעבור בכל מצב, אל מול קדושת החיים. המציאות המיוחדת שאותה גם הוא חווה: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", הובילו אותו להשיב ליהודי מרוקו וספרד, בדמותה של איגרת השמד אותה חיבר. הרמב"ם שהיה אדם רב תחומי- גדול בתורה, רופא ופילוסוף, בחר כדרכו בשביל הזהב, בדרך האמצע ולא בדרך הקיצונית. הרמב"ם אף מנגיש ומוריד לקרקע המציאות את המשמעות האמיתית והפרקטיקה של קידוש השם, כפי שפירט באיגרת השמד.
אבל הרמב"ם היה גם נחרץ בדבריו, במשמעות של קידוש השם בעת איום קיומי: "ובמלחמת מצווה, הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (משנה תורה , ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמותיהם , פרק ז', הלכה ד'). כולם, ללא יוצא מן הכלל, נתבעים להיכנס מתחת לאלונקה בעת איום קיומי. הרי זאת הייתה קריאתו של משה רבנו באירוע שניים וחצי השבטים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן, הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"( במדבר, לב', ו')
הבה נעמיק בזיקה לפרשתנו, במעופו של הנשר הגדול – הרמב"ם ובתפיסת עולמו, כפי שמשתקפת באגרת השמד והמותאמת באופן מובחן למציאות הספציפית ומאפייניה, בפרקטיקה של קידוש השם, המתכתבת עם קדושת החיים.
חלקה השני של פרשתנו עוסק בפרשת המועדות – מועדי ישראל. נתמקד בשניים – יום כיפור ופסח.
הנה מציגה לנו פרשתנו את יום הכיפורים: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, לַד' " (ויקרא, כג', כו'-כז').
ביום הקדוש אנו קוראים את ספר יונה, שמציג לנו פער תפיסתי ותיאולוגי, בין יונה לבין הקב"ה.
הנביא יונה מייצג את הקונספציה הטבולה בביטחון עצמי מופרז והמקובעת, שאיננה מטילה כל ספק. יונה מאד נחרץ בדעתו ביחס לאנשי נינווה. יונה מתלבט כיצד לנהוג בדיסוננס הקוגניטיבי שמאתגר אותו נוכח השליחות המוטלת עליו על ידי הקב"ה. האם לענות – הנני? האם לנקוט טקטיקה של – עימות ?FIGHT , או בטקטיקה של קיפאון –FREEZE ? או בטקטיקה של בריחה –FLIGHT אסקפיזם , שבה הוא בוחר. יונה בורח באוניה, מפני שליחות של צו עליון שהוטלה עליו. אך הוא גם בורח לעצמו ומותיר מאחוריו את הכלל.
הים סוער ואנשי האונייה המטלטלת גם הם סוערים. האונייה על מלחיה בסכנת חיים:" וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל, בַּיָּם; וְהָאֳנִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר". הם מנסים להציל את האונייה. אבל יונה בדיסוציאציה, הוא מנותק מהמציאות המטלטלת והמסוכנת שמתרחשת בספינה. יונה נרדם ואיננו שותף לפעולות ההצלה. זאת בריחה בתוך בריחה, סוג של הסתרה בתוך הסתרה: "וְיוֹנָה, יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם. וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם".
אבל בהמשך יונה מתעשת ולוקח אחריות על הסערה ומבקש מהמלחים להשליך אותו לים: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם, מֵעֲלֵיכֶם: כִּי, יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי, הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם". וכך הם עושים, הים חוזר לרגיעה ויונה נבלע במעי הדג שבולעו. יונה חווה חוויה רוחנית במעי הדג, כמו עוּבּר במימי רחם אימו. הנה הדג פולט את יונה ליבשה, שנולד מחדש, כמו אותו תינוק שיוצא לאוויר העולם.
הקב"ה מעביר את יונה, סדרת ים חינוכית, שיש כן להטיל ספק ולא להיות כה נחרץ ובטוח ביחס לאנשי נינווה. כמו במנהרת הזמן, סיפורו של יונה, מתחבר לאסון הגדול שפקד אותנו בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר תשפ"ד, ומלמדנו לקח גדול – עליכם לקדש את רגע הספק. אל תהיו כה מקובעים ונחרצים בקונספציה שאחזה בכם, אל תירדמו כמוני בשמירה. הקשיבו לקולות ההתרעה מהאנשים סביבכם, גם אם הם זוטרים בהיררכיה שאותה אתם כה מקדשים. החזירו לכם 7/24, את תפיסת הביטחון הבן גוריונית על ארצנו היחידה – הרתעה, התרעה והכרעה.
יונה שהיה נתון במעי הדג כמו עוּבּר במימי רחמה של אימו, מדגים לנו כיצד אפשר להיוולד מחדש. כך הוא מנחיל לנו את הצורך לאִתְחוּל מחדש וללידה חדשה, כתוצאה מהשבר הגדול שפקד אותנו. עליכם להאמין בעצמכם – בעם הנצח שאיננו מפחד מדרך ארוכה, שמהטראומה תבוא הצמיחה. אין ייאוש. עליכם לזקוף קומתכם ולגרש את החושך, באור של תקווה ואמונה.
כך גם פרשתנו מציגה לנו את חג הפסח : "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ד', מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם. בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח, לַד' " ( ויקרא כג', ד'-ה').
הנה מזדקרת לה השאלה – מדוע נבחר הזמן – בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח, לַד' ?
ובכן, הזמן הספציפי הזה, משתקף בהשקפתו של הרמב"ם באגרת השמד שאותה הזכרנו ומתכתבת עם סוגיית העלאת הספק באירוע של יונה הנביא בהקשר ליום הכיפורים , המטלטלת את זיכרוננו מיום הכיפורים תשל"ד 1973 ושבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר.
"בֵּין הָעַרְבָּיִם" , הוא זמן הספק – לא יום ולא לילה. כן, המסר מאד ברור, קורבן הפסח מכוון אותנו לרגע הספק, בעוז ובענווה. מלחמת המצווה קוראת לכולם להתייצב סביב מזבח התקומה , שלצערנו תובע קורבנות על קידוש השם. אבל, אם היינו מקדשים את רגע הספק – בֵּין הָעַרְבָּיִם, בשעה 6.28, אולי היה נמנע האסון הנורא של טבח שעה 6.29, בבוקרו של חג שמחת תורה בשבעה באוקטובר.
אגרת השמד של הרמב"ם מתכתבת גם עם ל"ג בעומר אותו אנו מציינים היום.
בתלמוד מסופר הסיפור על רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ובנו אלעזר, שהסתתרו במערה, בשנת 130 לספירה, כתוצאה מכך שהרומאים גזרו על רשב״י גזר דין מוות. הם מסתתרים במערה ועוסקים בחיי עולם, בלימוד תורה ובתפילה. במערה מגלה רשב״י את תורת הסוד, שמסמלת את האש בל״ג בעומר. כעבור 13 שנה, הם יוצאים מהמערה. אותו היום ערב שבת היה והם פוגשים בזקן, שרץ בין השמשות לבית הכנסת לקבל את השבת, ומחזיק שני ענפי הדסים בידיו. שאלו את הזקן: אלו למה לך? אמר להם: לכבוד שבת,- אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אמר רשב״י לבנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. הואיל והתרחש לנו נס וניצלנו ,נלך ונעסוק בישובו של עולם ובתיקונו. תיקן מטבע, שווקים ומרחצאות"( מסכת שבת דף לג׳ ע"ב).
הנה לנו שני מרחבי חיים – עולם המערה וההסתגרות בה , אל מול העולם מחוץ למערה.
האם מרחב חיי המערה מחייב בהכרח, התנתקות מהציביליזציה, התבודדות, והסתגרות בעולם של לימוד תורה בלבד? האם מרחב החיים מחוץ למערה, הוא עולם עבודה ללא עולם של תורה? האם זה סוג של חשיבה בִּינָארִיּת, אוטופית וטוטלית, של זה או זה?
הנה בא אותו זקן בערב שבת, בין השמשות בין הערביים, בפס הדק, של זמן – בֵּין הָעַרְבָּיִם , המעבר מחול לקודש, במעבר שבין העבודה למנוחה, במעבר שבין ששת ימי החול, ליום שבת קודש, ומלמד את רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר, את מודל הסינתיזה והשילוב, של תורה ועבודה, של קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה. של שילוב הקודש והחול, בכל ימות השבוע, שכולם שואבים מרוחה וקדושתה של השבת. במפגש המיוחד של רשב״י ואלעזר בנו עם הזקן המחזיק בידו שני ענפי הדסים, בשעת בֵּין הָעַרְבָּיִם, בערב שבת ששמיים וארץ נושקים זה לזה, מתקיים מרחב חיים ,המשלב יחדיו את הקודש והחול, את הספרא ואת הסייפא, את קידוש השם ואת קדושת החיים.
ראויה פרשנותו של ר' יונתן אייבשיץ ( 1694 – 1764 ),לצרוב את זהותנו, כקהילת –"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ": "שהיו בבית שני אנשים שהיו שוכנים ביערים מתבודדים…והיו נזירים מכול ענייני העולם. אבל הפרושים ( החכמים) לא נחה דעתם בהם כלל וכלל. כי עובד ד' צריך להיות דבריו ועסקיו נוח לד' ולבריות, ולא להפריע נימוס יישוב העולם וחברת בני אדם והנהגת מדינה. ואילו היו כולם נזירים כאלה, לא נתקיים נימוס וסדר הטבע, ויכלה העולם ויאבד קשר האומה"( תפארת יונתן, על התורה, אוסטרהא תקפ"ה .פרשת קדושים).
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
