"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
הקטורת נוכחת בפרשותינו המחוברות – אחרי מות קדושים, וכך גם בפרשות אחרות בספר ויקרא ומשיאה את משואתה, באש, בתימרות עשן ובניחוח ריחה. ראויה הקטורת להתבוננות מעמיקה ולתשומת לבנו, במשמעותה ובמסר שהיא מבקשת להעביר לנו, במיוחד בימים אלו, עת אנו מציינים 590 ימים למלחמה, שפרצה לחיינו באבחת חרב, כאש זרה, בבוקר בשעה 6.29, בשבת שמחת תורה בשבעה באוקטובר. אנו מייחלים ומתפללים לשובם הביתה של החטופים, הנתונים במאפליה במנהרות החמאס העמלקי כבר 590 ימים.
כך פותחת פרשתנו שנאמרה בהקהל, המציגה את הקטורת לנגד עינינו, לאחר האסון שהתרחש ביום השמיני במרחב המשכן, באזור הקדוש והטהור, באירוע מות שני בני אהרון בהקריבם אש זרה:" וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ד', וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת … וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי ד', וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" ( ויקרא, טז', א' – יג' ).
הנצי"ב ( נפתלי צבי יהודה ברלין- 1816-1893 ) בפירושו – "העמק דבר", מאיר את החטא בהקרבת הקטורת של האש הזרה, של בני אהרון, בהקשר לאירוע דרמטי אחר של חטא אש זרה בקטורת, שהתרחש אצל מנהיגי המורדים של קהילת קורח ועדתו: " כאשר יבואר בפרשת קרח, שזה היה עיקר החטא של מאתים וחמישים האנשים … שמסרו עצמם למיתה על ידי תשוקה קדושה זו, להשיג אהבת ד' על ידי הקטורת, אף על גב שלא יהיה לרצון כפי דרך התורה…. יש להבין שמאתים וחמישים איש ( לוקחי המחתות) היו באמת גדולי ישראל בכל פרט וגם ביראת ד'….ויהיו אגודות אגודות בעבודתם, הוא נגד רצון ד' וכבודו יתברך".
אירוע קורח ועדתו, רווי במחלוקת שלא לשם שמים, בתשוקות ,בשסעים, בפלגנות ובמאבקים פנימיים בתוך העם. הקטורת נוכחת באירוע.
בנקודה זאת, הבה נתחבר לסיפור אחר ומרתק מספר הזוהר, המנכיח את הקטורת באירוע אסון של מגפה: " רבי אחא הלך לכפר טרשא. בא להיכנס לאכסניא שלו, התלחשו עליו בני המקום, אמרו, אדם גדול בא לכאן, נלך אליו. באו אצלו ,אמרו לו: וכי אינך חס עלינו שאנו נאבדים ומתים? אמר להם : מהו? על ידי מה? אמרו לו: כבר שבעה ימים שמגפת מוות בעיר, ובכל יום מתחזקת ולא נעצרת. אמר להם: נלך לבית הכנסת ונבקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא. בעוד שהיו הולכים, באו ואמרו, פלוני ופלוני מתו, ופלוני ופלוני נוטים למות. אמר להם רבי אחא: אין עת לעמוד ולהתפלל, שהשעה דחוקה. אלא, הפרישו מכם ארבעים אנשים מאותם שהם יותר זכאים. עשרה עשרה לארבעה חלקים ואני עמכם. עשרה יצאו לקצה העיר ועשרה לקצה העיר, וכן לארבע קצוות העיר ואימרו בכל כוח כוונת נפשכם פרשת קטורת שהקדוש ברוך הוא נתן למשה במדבר ופסוקי הקורבנות הסמוכים שם. עשו כך שלוש פעמים. עברו בכל העיר לארבע קצותיה והיו אומרים כן. לבסוף אמר להם : עתה נלך לאלו שנוטים למות, והפרישו מכם אנשים לבתיהם של אלה, ושוב תאמרו כך, וכאשר תסיימו תאמרו אלו הפסוקים במדבר יז',יא'-יד' : וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה, וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם: כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ד', הֵחֵל הַנָּגֶף. וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם; וַיִּתֵּן, אֶת הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר, עַל הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה. וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף, וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים, עַל-דְּבַר-קֹרַח ". וכן עשו, והמגפה נעצרה והתבטל מהם המוות " ( ספר הזוהר לפרשת וירא- מדרש הנעלם- ח"א, דף ק"א ע"א).
הנה לנו מנהיג רוחני בדמותו של רבי אחא שבמקרה נקלע לעיר בעת מגיפה ובראותו את האסון והאיום הקיומי, הוא עושה מעשה ומתגייס כמנהיג וכמתכלל לסייע ולהציל ולהילחם במגפה המתרחשת בכפר טרשא. הוא מבין מהר שפיקוח נפש – " לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ ", דוחה הכול, כולל תפילה במניין בבית הכנסת- "אין עת לעמוד ולהתפלל, שהשעה דחוקה". הוא מתחבר לאהרן הכהן בעצירתו את המגיפה בסיפור קורח ועדתו ומצווה את התושבים לומר את פרשת הקטורת וסגולותיה וכך נעצרת המגיפה. רבי אחא מבין שעת צרה ליעקב והאיום הקיומי הוא ממשי ובמציאות כזאת, עליו לצאת מהחממה, מביתו, מבית הכנסת ומבית המדרש, ולהתגייס למאמץ העליון במלחמת המצווה, מול אויב המגפה.
רבי אחא מבין, שהתגייסותו וכניסתו מתחת לאלונקה לעזרת העם, מתחברים לתמרור אזהרה בוהק, שהוא אבן יסוד במצווה בפרשתנו: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ד" ( ויקרא, יט', טז'). מלמדנו התלמוד: "מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או שחיה רעה גוררתו ועומדת לטורפו, או שליסטים באים עליו להורגו, מניין שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ד" ( מסכת סנהדרין, עג',עמ' א').
כך נדרש הרב אליעזר יהודה ולדנברג (1915-2006) לציווי –"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ד":" וכל זה כאשר מדובר בסכנה לאדם יחיד, אבל כשמדובר על סכנה לכלל, אזי אין עושים חשבונות כאלו, אלא יש לעשות הכול כדי לנצח את האויב, ולשם כך פעמים שנדרש מהיחיד להקריב את נפשו למען הצלת הכלל, וזוהי מצוות המלחמה להציל את ישראל מיד צורריו" (בצבא כהלכה פרק ט"ו, ציץ אליעזר יג', ק').
"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ד" – זאת קריאה קדושה בימים אלו – אל תעמוד, תזוז ותפעל.
בשנת 1998 נוסף חוק ברוח זו, לספר החוקים של מדינת ישראל.
הנה בציווי – "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ד", מהדהד שירו של מיכה שטרית: 'דברי איתי על כסף', בביצוע, 'החברים של נטאשה: "לא איכפת לי מכל הדם שנשפך – זה לא הדם שלי… ילדים, נשים, קשישים עולים באש לא איכפת לי… הם לא המשפחה שלי".
כך הקטורת בפרשתנו מנגישה אותנו למחלוקת ידועה בין הפרושים (החכמים) לבין הצדוקים, כיצד על הכוהן לנהוג בהקטרת הקטורת ביום הכיפורים. מחלוקת שנשנית בברייתא ונרמזת במשנה יומא א', ה'.
לשיטת הצדוקים, הכהן מכין את הקטורת המעלה עשן מחוץ למרחב קודש הקודשים, ורק אחר כך הוא נכנס עם הקטורת והעשן לקודש הקודשים, ואילו לשיטת הפרושים ,הכהן הגדול עוסק בהכנת הקטורת המעלה עשן, בתוך מרחב קודש הקודשים פנימה.
מהי מהות המחלוקת בין הצדוקים לבין הפרושים במעשה הכנת הקטורת והקטרתה ?
דומה שהמחלוקת נטועה, בסוגיה רחבה יותר, מאשר במשבצת פרוצדורלית טכנית, מוגדרת ומצומצמת בעבודת הקטורת במשכן. המחלוקת מציגה לנו אפוא שתי השקפות עולם, באשר לתפיסת הערכים של מרחבי חיים, שלכאורה הם שונים בחיינו – של חיי הקודש אל מול חיי החול , של חיי הרוח אל מול חיי החומר, של חיי התורה אל מול חיי העבודה. של עולם הספרא אל מול עולם הסייפא. האם ערכים אלו יכולים לשמש יחדיו במרחב חיים משולב אחד, או שמא רק בשני מרחבי חיים נפרדים? האם נגזר על מרחבי חיים אלו לדור בנפרד ובניתוק זה מזה, או שמא יכולים הם לשמש בכפיפה אחת, ולדור בסינרגיה תחת קורת גג אחת?
הצדוקים מציגים גישה בינארית, שיש לפעול בהפרדה מלאה של שני מרחבי חיים שונים, ולכן, את העבודה הפיזית של החומר במעשה הקטורת יש לעשותה במרחב שמחוץ למרחב קודש הקודשים. לדעתם, קודש וחול לא יכולים להתקיים ולשמש יחדיו במרחב חיים אחד. יתכן, שיש לכך עיגון בהשקפת הצדוקים אשר אינם מקבלים את התורה שבעל פה, והרי יודעים אנו עד כמה התורה שבעל פה בנתיבי המשנה, התלמוד, הראשונים והאחרונים בארון הספרים היהודי, מימשה את העיקרון "וחיית בם". לדעתם, חדש אסור מהתורה. לעומתם, הפרושים (החכמים),מציגים גישה משלבת, שבה קיימת היתכנות למרחב חיים אחד, המשלב בתוכו את הקודש וגם את החול, המשלב בתוכו את הרוח וגם את החומר, המשלב בתוכו את העבודה וגם את התורה, המשלב את הספרא והסייפא במרחב אחד-במקום הקדוש ביותר בקודש הקודשים, שאליו נכנס הכוהן ביום הכיפורים. על פי השקפת עולם השילוב, הפרושים מנחים את עבודת הכוהן הגדול בהקטרת הקטורת, שהכוהן ייקח בידיו את המחתה ועליה גחלים ויכנס לקודש הקודשים ושם במקום הקדוש ביותר וביום הקדוש ביותר, יבצע את העבודה של הכנת הקטורת, הוא ישרוף הגחלים על המחתה באש שעליה הקטורת ותהליך החולין של העבודה ( כמו בהכנת מנגל ) שיביא לניחוח ועשן הקטורת, יתרחש לא פחות ולא יותר, בתוך מרחב קודש הקודשים במשכן.
פרשתנו היא צו קריאה למרחב חיים משולב של קודש וחול, במעשה הקטורת והכנתה על גבי מגש הכסף במשכן האומה ואתגריו – "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'", בהדהוד דבריו של הסופר ש"י עגנון (1887-1970): "כשם שהאדם מורכב מחומר ומרוח, כך מעשיו מורכבים מחומר ורוח״ (״אורח נוטה ללון״).
אבל כאמור, קהילת – "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", חייבת להתנהל ללא מסכות, כפי שקוראת לנו פרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם… וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם"( ויקרא, יט',א'-ג') .
על מנת להיות ראויים להשתייך לקהילת- "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", עליכם להסיר המסכות ולהיות שקופים, ישרים , הגונים ואמיתיים, במעגלי חייכם. זאת הדרישה בראש ובראשונה ממנהיגי העם.
הטיפוס המפרך במעלה ההר לעבר היעד- "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", ראשיתו במקום הנמוך ביותר בתחתית ההר ,בחטא העגל- "וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות, לב',ד'),הנה בוקעת פרשתנו את מרחב המשכן הסגור וכוהניו וחושפת לעיני כל ישראל, את מרחב החיים הפתוח שמאתגר באתגר הניצב בפסגת ההר – "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם… וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם".
"וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ " – הנה תעלה משואת הקטורת, בדמותו של רבי אחא שאחז בקטורת. מנהיג שידע, שעת צרה ליעקב והאיום הוא קיומי ועליו לציית לתמרור הציווי – "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ובדמותם של הפרושים שהבינו המשמעות, של הקטרת הקטורת והכנתה בקודש הקודשים במשכן, בשילוב חיי תורה ודרך ארץ ובשילוב הספרא והסייפא. הנה תעלה משואת הקטורת ותסיר את המסכות המזויפות ותישא את קריאת קהילת קְדֹשִׁים תִּהְיוּ בפרשתנו:" "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם… וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם".
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלבב
