"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
היום השמיני אחרי היום השביעי, מטלטל אותנו כבר 576 ימים, מאז השעה 6.29, בבוקרו של היום השביעי באוקטובר. היום השמיני צורב את תודעתנו ומנכיח בעוצמה רבה את הזיכרון המטלטל, של היום השביעי באוקטובר. היום השביעי החל בשמחת תורה ונגדע באבחת חרב, באסון ובטבח נוראי.
כך חווינו את היום השמיני במלחמת חרבות ברזל, במעבר הבִּינָארִי מהיום השביעי ליום השמיני באוקטובר, במעבר דרמטי ממצב של הפתעה, הלם והשפלה, למצב של התעשתות, בתגובה קיצונית, טוטאלית ומוחלטת.
הנה ההתרחשות המטלטלת ביום השמיני בפרשתנו:״ וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא, ט', א' ).
רש״י מבהיר לנו את המיוחדות ביום זה: ״שמיני למילואים הוא ר״ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם״. אכן שמיני עצרת לפני שנה וחצי, היה שמיני למילואים בצו 8.
הדינמיקה בהתרחשות האירוע בפרשתנו, במרחב המשכן הקדוש, שרק זה עתה הוקם ונחנך, תחילתה בשמחה, ובהמשכה אנו עדים להופעתה של האש הזרה, ולחטאם של נדב ואביהו בני אהרון הכהן ועונשם הטרגי במיתה.
אנו עדים בראשיתה של הפרשה לשיא ההתרגשות והשמחה: ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד ד', אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ, אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא, ט', כג' – כד').
עד כאן השמחה לפני הטרגדיה… השקט לפני הסערה.
והנה בשיא מעמד השמחה והאופוריה שמחבר את כל העם לאגודה אחת, מתרחש ביום השמיני המעבר הבִּינָארִי בדמותו של אירוע דרמטי – breaking news , שהוא האנטי קליימקס למעמד שתואר עד כה: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ד', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ד' " (ויקרא, י', א'-ב' ).
דומה שחטאם ועונשם של שני בני אהרן, היה כה עוצמתי וחריג, שהוא מוזכר בעוד שלושה מקומות בתורה, מלבד בפרשתנו: ויקרא טז', א', במדבר ג', ד' ובמדבר כו', סא'.
מה היה חטאם של בני אהרן, שנגזר עליהם עונש כה חמור, של מוות בשריפה?
המדרש מספר לנו:״שלא חלקו כבוד לאהרן. שלא נטלו עצה ממשה. איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה״ (ספרא, ויקרא י׳, ו׳)."שחצים היו" (ויקרא רבה, כ', י').הם גם חטאו בטיפה המרה: "דתני רבי שמעון- לא מתו בניו של אהרן, אלא על שנכנסו שתוי יין לאוהל מועד" (ויקרא רבה, יב').
הנה לנו מעבר בִּינָארִי ביום השמיני, מחטא לעונש מידי, דרמטי וטוטאלי ללא פשרות – מוות בשריפה של נדב ואביהו.
סיבות רבות לחטא ולעונשו, אבל נתמקד רק בשלושה:
א. הם חטאו בחטא היוהרה (היבריס). כך לימדנו הפרשן ר' נפתלי הֶרְץ וַייזֶל( 1725-1805):"אבל היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהו להיות צנועים, כאמור( מיכה ו', ח') – והצנע לכת עם אלוקיך".
ב. הם היו מקובעים בקיבעון מחשבתי והתנהגותי ולא היו מוכנים ופתוחים להתייעץ ולשמוע דעה או עצה מאחרים. הם היו שבויים בקונספציה שרק בה האמינו.
ג. הם היו נתונים תחת השפעה של אלכוהול, המרמז כמטאפורה לאלו שמנותקים ונתונים בסוג של השפעת אלכוהול, שגורם לשיכרון הכוח וכתוצאה מכך, לוקים בליקוי מאורות ובעיוורון, המנתק אותם מתמונת המציאות שיש בה סימנים ברורים המזהירים מפני סיכונים ואיומים.
לצערנו, נשמע לנו מאד מוכר. בימים ההם בזמן הזה.
אנו נוכחים בפרשתנו בהתרחשותה של טרגדיה מתגלגלת בכמה מערכות, שמציגה לנו דינמיקה סוערת, בהתנהגותם של המבוגרים האחראים הראשיים בזירה – משה ואהרון. המייחד אותם הוא – לקיחת אחריות והודאה בטעות.
אנו מצפים מנושאי התפקידים המרכזיים ונושאי האחריות העליונה, במרחב התרחשות האסון, לקחת אחריות, ומצופה מהם לומר- אני אחראי, סליחה, טעיתי. שכן אחריות, מתחילה באות – א. שמשמעותה היא – אני. המילה אחריות, מסתיימת באות – ת'. שמשמעותה היא – אני אחראי מא' ועד ת'.
תלמד אותנו פרשתנו באירוע הדרמטי של בני אהרון במרחב המשכן הקדוש, כיצד זה קורה – אני אחראי, סליחה, טעיתי.
פרשתנו מציגה לנו מעבר דרמטי חד ביום השמיני, לתגובתם של משה ושל אהרן למות שני בניו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם, אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן" (ויקרא, י', ג'). הבה נעמיק בהתנהגות תגובתם של משה ואהרן, לחטא ולעונשם של נדב ואביהו, במרחב עבודת המשכן, בדגש לשתי כותרות מרעישות: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ… וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".
הפרשן ר' נפתלי הירץ ויזל בעל הבאור, מציג לנו את המשמעות העמוקה ל- "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" : "ולדעתי ניחם משה את אהרן, שלא יצטער לחשוב שהיו בניו חלילה חוטאים בסתר, ועל כן בערה בהם אש ד'. אלא מקרובי ד' היו, מן הקדושים אשר בארץ, ובעבור גדולתם נענשו. כי כן דרכו של הקדוש ברוך הוא, להיקדש בקרובים אליו". פרופ' נחמה ליבוביץ (1905-1997) מוסיפה על פרשנותו של בעל הבאור: "אין העמדה הגבוהה, אין היותך מורם מעם, שטר שחרור מן החובות המוטלים על כל העם, אלא שטר התחייבות מיוחדת ומחמירה הנוספת על חובות שאר בני אדם".
הנה הכותרת השנייה – "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", היינו מצפים לתגובה אנושית סוערת ומוחצנת של אהרן, אביהם של נדב ואביהו. אך אהרן מפגין איפוק ושליטה עצמית שנתפסת כבלתי אנושית ולא טבעית, בסיטואציה כה עוצמתית ומטלטלת. אהרן מתכנס בתוך עצמו, בולם את רגשותיו וגוזר על עצמו דממה ושתיקה. סוג של שתיקה רועמת – "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". דומה ששירם של פול סיימון וארתור גרופינקל The Sound Of Silence – מהדהד בתגובתו של אהרון למות בניו.
"וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" – שתיקה כהודאה, בטעות הנוראית שקרתה. אני אהרון הכהן , אחראי כוללני על מרחב עבודת הכוהנים במשכן ולמרות שבניי הכוהנים חטאו במשמרתם בקודש, אני הוא האחראי העל. בדרך שתיקתי, אני מודה בטעות כמבוגר אחראי. שהרי, שתיקה כהודאה היא.
עתה מציגה לנו פרשתנו את ההתרחשות במערכה הבאה ובדגש להודאה בטעות של משה:
"וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת, דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף; וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן, הַנּוֹתָרִם, לֵאמֹר. מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא, וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם, לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, לִפְנֵי ד'. הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ, אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה; אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה, הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ד', וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי, כָּאֵלֶּה; וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ד' וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו"( ויקרא, י', טו'-כ').
במערכה זאת בפרשתנו אנו עדים לתוכחתו של משה את בניו הנותרים של אהרון – אלעזר ואיתמר, גם הם נושאי תפקיד ושירות במשכן הקודש. הנה מתקיים דין ודברים בין משה לאחיו אהרון, שהרי שניהם הם נושאי המשרה הבכירים ביותר במרחב המשכן.
תשומת לבנו מופנית, לאפילוג של ההתרחשות במערכה זאת: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".
רש"י מפרש:" וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו"- הודה ולא בוש לומר, לא שמעתי". רש"י נסמך על דברי התלמוד:" הודה ולא בוש לומר – לא שמעתי, אלא אמר- שמעתי ושכחתי" (מסכת זבחים, קא', ע"א). המדרש מנגיש לנו נפלא, את גדולתו של המנהיג משה בלקיחת אחריות והודאתו בטעות : "הוציא ( משה) כרוז לכל המחנה ואמר- אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי בא ולימד אותי"( ויקרא רבה, יג', א'). ראו עד כמה חשובה הארתו להתרחשות בפרשתנו, של הפרשן בעל העמק דבר, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין, המלמדת אותנו פרק חשוב במנהיגות: "וטעם העברה זו, ללמד לחכמי הדור ולדורות. שלא יהא אדם גדול בוש ונרתע מלהודות טעות הודאה, שהרי משה רבנו גם כן טעה".
עד כמה מוכרים לנו , אותם האנשים, שהם אף פעם לא טועים ואף פעם לא יודו בטעותם. מנגנון ההגנה שלהם הוא – מיד התקפה, באומרם –אני טעיתי, לא, אתה טעית. בבקשה לימדו מגדולת מנהיגותם של משה ואהרון בפרשתנו – לקיחת אחריות ולומר טעיתי. זאת לא חולשה, זאת עוצמה.
כך מאיר אריאל ( 1942-1999) מאיר זאת בשירו – סליחה: "סליחה אם פגעתי, לא התכוונתי. אם טעיתי, זה בגלל שאני אנושי ".
מחקר שפורסם ב – Academy of Management Journal של Carla Miller et al (2011) – "The Role of Leader Humility in Team Learning and Performance", הראה שמנהיגים שמודים בטעויות, מעודדים סביבתם ללמוד יותר, ליצור אווירה בטוחה ולהגביר שיתוף פעולה.
הנה כי כן, לקיחת האחריות וההודאה בטעות המנהיגותית , לידתה הבראשיתית, כשנודע ליהודה שתמר כלתו הרה, הוא פסק שתישרף. אך כאשר הוצגו בפניו הסימנים שהשאיר אצלה (חותם, פתיל ומטה), הוא הכיר בטעותו והודה: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח',כו' ). מוסיף על כך המדרש: "אמר רבי חמא בר חנינא: גדולה תשובה שהודאה של יהודה הביאה ישועה לעולם, שממנו יצא דוד, שממנו משיח "( בראשית רבה פרשה פ"ד).
הנה מעשה אבות סימן לבנים, בדמותו ובהתנהגותו של דוד המלך לאחר חטא בת שבע. נתן הנביא מוכיח את דוד. כשדוד הבין שהוא החוטא, הוא הודה מיד: "חָטָאתִי לַד'" (שמואל ב', יב':יג').
כך גם בתלמוד: שמואל סבר דין מסוים, אך כששמע את דעת רב יוסף, הודה: "שמואל אמר: טעיתי. מודה אני לו " (בבא מציעא צז' , ע"א).
אנו נמצאים בימים אלו, בעשרת ימי תשועה, מפסח ליום העצמאות, בהם אנו מתייחדים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, עם ששה המיליון מבני עמנו וביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. בימים אלו, אנו נושאים תפילה ומייחלים לשובם המיידי הביתה, של 59 החטופים.
ימים קדושים אלו מהדהדים בתודעתנו ובליבנו וקוראים את קריאתם – לקיחת אחריות והודאה בטעות, היא עוצמה ולא חולשה.
ברכות ואיחולים ומזל טוב, ליום העצמאות ה-77 של מדינתנו האהובה.
רק ביחד ננצח – עם ישראל חי שבת שלום וחודש מבורך
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלבב
