"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט יכולות החמאס וסילוק נוכחות שלטונו, ולכלות את יכולות החיזבאללה ולגדיעת ראש הנחש באיראן.
אנו מתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזרת המפונים לבתיהם.
ישראל במלחמה – 373 ימים.
לפני שנה עמדנו בתפילת הלל ביום הראשון לחג הסוכות. אחזנו בידינו את ארבעת המינים – הלולב, האתרוג, ההדסים והערבות ונשאנו תפילה בקול רם – "אָנָּא ד' הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ד' הַצְלִיחָה נָּא". חשבנו אז שלקחי מלחמת יום הכיפורים שפקדה אותנו 50 שנה קודם לכן, הופקו, נלמדו ויושמו.
מי היה מאמין שכעבור 8 ימים, בשבת שמחת תורה בשעה 6.29 בבוקר, תשתרר עלינו באבחת חרבות ברזל, חשיכה, אפלה ומֵאַפְלָיָה ויתרגש עלינו אסון נורא ואיום שלא ידענו כמותו קודם, בעוצמתו ובעצימותו.
מאז אותו יום נורא ואיום, אנו רקמה אנושית אחת ולב פועם אחד, כל אימת –" הותר לפרסום" הנשמעת והמהדהדת בחללה של האומה.
אנו חברה, שיש בה ייצוגי דעות, השקפות, מעמד ושייכויות מגזריות ושבטיות שונים. פסיפס של צבעים בוהקים. אבל מאז אותו בוקר של שמחת תורה לפני שנה, אנו כרוכים בשותפות גורל במדינתנו האחת והיחידה, כמו ארבעת המינים בחג הסוכות, הכרוכים ביחד , בסוג של שותפות לייעוד וזהות קיומית, המסבירים – מדוע אנחנו כאן, נאחזים ולוחמים על הווילה בג'ונגל שמסביבנו.
ייצוגי ארבעת המינים ומאפייניהם, מבליטים את היחד בצד הייחוד. כך למדנו:
"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא, כ"ג, מ"ג).
הלולב – יש לו טעם וריח, מושבו במקום הגבוה.
האתרוג– יש לו טעם ולא ריח.
ההדס– יש לה ריח ולא טעם.
הערבה – אין לה, לא טעם ולא ריח ומושבה במקום הנמוך.
דומה שהערבה מקופחת ושקופה שאיננה בולטת בנוכחותה.
אבל לא כך הוא. דווקא הערבה הפשוטה והנמוכה בהיררכיה של הצומח, זוכה לעדנה, לבולטות ולייחודיות, במהלך ימי הסוכות ושיאה בחיבוטה ביום הושענא רבה.
למדנו במשנה במסכת סוכה: "מצות ערבה כיצד: מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא; יורדין לשם ומלקטין משם מורבייות של ערבה, ובאים וזוקפין אותן על צידי המזבח … תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרין, "אנא ה', הושיעה נא" (תהילים קיח,כה), "אנא ה', הושיעה נא"; רבי יהודה אומר: " אני והוא הושיעה נא, אני והוא הושיעה נא". אותו היום, מקיפין את המזבח שבע פעמים (סוכה, ד', ה').
שבע פעמים בהקפת מזבח ההקרבה מתכתב עם השבעה באוקטובר.
הנה אנו עדים במלחמת המצווה על קיומנו, בהארתם וגדולתם של החיילים גיבורי התהילה, שכמו הערבה במקדש, לוחמים בעבורנו את מלחמת הישועה- הושיעה נא.
הן העֲרָבָוֹת של המלחמה שמקיפות יום יום, שעה שעה, דקה דקה, את מזבח הקירבה וההקרבה של עמנו בציון – "מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ".
הם החיילים הפשוטים שכל – הותר לפרסום, חושף את גדולתם, עוצמתם, מידותיהם, ערכיהם וסגולותיהם.
הם חיילנו – עֲרָבָוֹת הסגולה של עמנו, שמקיימים הלכה למעשה, את שירת הרעות, ממשיכי דור תש"ח המשתקפים בשירו של חיים גורי ( 1923-2018 ): "כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט, אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ. כְּבָר שָׁנָה, וְנוֹתַרְנוּ מְעַט מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ. אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם: אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר –כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם, לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ. אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם, אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ".
הם גיבורי התהילה – עֲרָבָוֹת הָעַרְבוּת ההדדית, מעוררי ההשראה וההשתאות של – "כל ישראל עֲרֵבִים זה בזה".
כינו אותם עד השבעה באוקטובר – דור הטיקטוק. והם הוכיחו שהם דווקא דור הטיק טק בהתגייסותם, במוטיבציה, במוסר, במוראל, בנתינה ובהקרבה.
עֲרָבָוֹת חרבות ברזל, רוממו את הערבה הבוכייה, הצנועה , נטולת יוהרה ורהב, שמקום מושבה על מים, שהם מקור חיים קיומי. כך עֲרָבָוֹת חיילנו גיבורי התהילה, נושאים על כתפיהם את אלונקת קיומנו בארץ המובטחת.
עֲרָבָוֹת של קדושה וטוהר מעטרות את ראשם של חיילנו האלמונים גיבורי התהילה , ממשיכים של אותם לוחמים לחירות עמנו בארצנו, בהקיפם את מזבח הקירבה וההקרבה של מגש הכסף, כשלווית מילות חן מלוות אותם בשירו של אברהם יאיר שטרן מנהיג ומפקד הלח"י ( 1907-1942) :"חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ…וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת. כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים: מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת. בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים… בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים… לֹא גֻיַּסְנוּ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים, כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ. רְצוֹנֵנוּ: לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי-חוֹרִין…לְהָגֵן וְלִשְׁמֹר עֲדֵי עַד".
עֲרָבָוֹת גיבורינו בני האור, כמו אותה ערבה חובטת בהושענא רבה, אף הם חובטים בבני החושך בעוז ובענווה ומקריבים את גופם ונפשם על עצמאות עמנו בציון וירושלים, כשבפיהם מהדהדת שירת הבוקרים של יעקב אורלנד ( 1914-2002 ): "עֲרָבָה, עֲרָבָה אֵין קֵץ,עֵין הַבּוֹקְרִים תָּרָה… זֶמֶר הַבּוֹקְרִים יַעֲלֶה וְיִבְקַע… עֲרָבָה, עֲרָבָה, אַלְמוֹן, שְׁנוֹת אֲלָפִים קָמוּ… כִּי אַתָּה הַמָּעוֹז לַדּוֹר בֶּן מַרְדּוּת … זֶמֶר הַבּוֹקְרִים יַעֲלֶה וְיִבְקַע … עֲרָבָה, עֲרָבָה, עֲנִי! אַל יְכַסֵּךְ רֶדֶם! נְחַדֵּשׁ נָא, אַתְּ וַאֲנִי, אֶת יָמַיִךְ כְּקֶדֶם".
נעמוד ונצדיע לחיילנו – עֲרָבָוֹת סלע קיומנו, המגשימים את חזון הנביא ישעיהו: "יְשֻׂשׂ֥וּם מִדְבָּ֖ר וְצִיָּ֑ה וְתָגֵ֧ל עֲרָבָ֛ה וְתִפְרַ֖ח כַּחֲבַצָּֽלֶת"( ישעיהו לה', א') .
תַּעֲלֶה הָעֲרָבָה.
נזקוף ראשנו, באמונה, בתקווה וביחד רק ננצח
עם ישראל חי
חג סוכות שקט ורוגע
כתב: ד"ר זאב פרידמן מנכל עמותת מלבב
