"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים, כה').
ישראל במלחמה כבר 307 ימים – 10 חודשים. אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
פרשתנו הפותחת את ספר דברים – משנה תורה, היא גם שבת חזון, על שם ההפטרה של הנביא ישעיהו, החותמת את שלוש הפטרות הפורענות, אותן אנו קוראים בשבתות של יְמֵי בֵין הַמְצָרִים, בין יז' בתמוז לבין תשעה באב.
פרשתנו פותחת נאום ארוך של משה, המשתרע לאורך ספר דברים. הנה כאן לפנינו, לא משה המִדְבָּר, כמו באירוע מי מריבה: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם", אלא משה המְדַבֵּר בפתיחת נאומו בפרשתנו: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן…דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (דברים, א', א'-ה' ).
כך רש"י מאיר את משה המְדַבֵּר: "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל".
המשמעות היא, שמנהיג בעיקר בעת צרה, חייב לקיים הִדַּבְּרוּת בלתי פוסקת עם כל בני עמו, בגובה העיניים, בלב שומע, רגיש, מכבד המכיל את כאבם ומצוקותיהם.
נאומו של משה המְדַבֵּר בפרשתנו חושף לנגד עינינו, את משה המנהיג בבדידותו: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר, לֹא אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם… אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם" (דברים, א', ט'- יג').
המשמעות היא, שמנהיג בעתות מצוקה חייב שיהיו לידו – אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם, שמייצגים את כל מגזרי ושבטי העם. סוג של ממשלת חירום רחבה בעת מלחמה.
המילה – לְבַדִּי בה משתמש משה, מצביעה על – בדידותו של המנהיג.
שני מושגים הם, אך שונים זה מזה – לבדיות ובדידות.
לבדיות– מלשון לבד, מצביעה על מצב אובייקטיבי ופיזי. בדידות – מצביעה על מצב סובייקטיבי , פסיכולוגי ונפשי.
הרב י"ד סולובייצ'יק ( 1903-1993 ),מתאר את הניגוד שבין הלבדיות לבין הבדידות: " יכול אתה לעמוד במקום הומה אדם, ועדיין לחוש בודד ביותר, וכן היפוכו של דבר- עשוי אתה למצוא את עצמך בריחוק פיזי מן האנשים, מופרש מחברת בני אדם ועדיין לא לחוש בדידות".( הספר:"אדם וביתו" עמ' 34,מאוצר הרב, תשס"ב).
משה המנהיג איננו לבד על אי בודד, אך הוא חש את בדידותו של המנהיג שמאד מוכרת אז וגם היום. כך בדידותו של מנהיג האמור לשרת ולשמש כחוף מבטחים וכעוגן לעמו, עלולה להביא לנטישת עמו, כפי שמטאפורית משתקפת בשירו של נתן יונתן: "חופים הם לפעמים געגועים לנחל. ראיתי פעם חוף שנחל עזבו עם לב שבור של חול ואבן. והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול להישאר נטוש ובלי כוחות ממש כמו חוף".
המשמעות היא, שמנהיג חייב לקבל את אמון עמו בו, בהחלטותיו ובדרך ניהולו, בדגש למצבי חירום ובעת צרה.
משה בנאומו קורא לעמו:"אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם".
השימוש במילה– אֵיכָה, מתכתבת עם אחותה– אַיֶּכָּה. משה קורא לעם – אַיֶּכָּה? איפה הייתם שהייתי צריך אתכם איתי, בתמיכה, באמון, בנאמנות ובציות, לאורך המסע המדברי – מעבדות לחירות, מגורל השעבוד במצרים, בואכה לייעוד בארץ ישראל. אבל בקריאה נוספת, ניתן לפרש, שמשה בתחכים ( מונח חיובי ופחות מאיים, מהמונח המוכר – תחקיר), שהוא עושה בנאומו בספר דברים, בניתוח רטרוספקטיבי, הופך המשוואה ומציג את העם, שהוא זה הקורא למנהיגו–אַיֶּכָּה ? היכן אתה? אנו זקוקים לך, כְּלֵב שומע, להרגיש את מצוקותינו וחרדותינו.
משה בנאום הבדידות בפרשתנו מציג את האירוע הטראומטי של חטא המרגלים – מנהיגי השבטים:" וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ … וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט" ( במדבר, א', כג'- כז').
הנה החיבור של חטא המרגלים לתשעה באב הסמוכה לשבת פרשתנו: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר יד', א'). באותה שעה אמר הקב"ה: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות" (סנהדרין קד, ב). שאם לא יתקנו את חטא המרגלים, יחרב בית המקדש ויגלו ישראל מארצם, ויתאבלו על כך לדורות בתשעה באב (מסכת תענית כו', עמ' ב'; מדרש תנחומא פרשת שלח).
הנביא ירמיהו מנכיח את מוטיב הבדידות, במגילת איכה שנכתבה על ידו ואותה נקרא בתשעה באב:" אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד… טוֹב לַגֶּבֶר, כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו…יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו".
כך באירועי חורבן הבית בתשעה באב, מזדקרת דמותו המיוחדת של רבן יוחנן בן זכאי, שמייצג את תסמונת – בדידותו של מנהיג רוחני, שכנראה רואה נכוחה את המציאות המסוכנת שמהווה איום קיומי להמשכיות הזהות היהודית. הוא גוזר בהתאם, את סדרי העדיפויות, לא באופן בינארי ולא בערכים מוחלטים, של הכול או לא כלום. רבן יוחנן בן זכאי מקבל החלטה אסטרטגית, נוכח ניתוח המציאות המורכבת, של סיכויים אל מול סיכונים. בבקשותיו מהקיסר הרומאי אספסינוס, הוא מעדיף את "יבנה וחכמיה" על פני ירושלים. ביודעו התוצאה הצפויה, בשריפת בית המקדש וחורבן הבית, אל מול בנייה וגם אם היא זמנית, של קהילת יבנה וחכמיה, לשם שמירת ההמשכיות וקיום התורה בארץ ישראל והמשכיות המשילות של הנשיאות בהנהגת רבן גמליאל.
אך הוא מבקש בסדרי עדיפויותיו מהקיסר, גם טיפול דחוף ברבי צדוק החולה, שנמצא בסיכון חיים ויש להצילו. רבן יוחנן בן זכאי בבדידותו המנהיגותית אל מול הקנאים דורשי המרד, איננו מפחד ואיננו לוקה בתסמונת של – מה יאמרו ? ומה יגידו?. באומץ מנהיגות המחובר למציאות, הוא חוזה את העתיד ומבין מה נכון לעשות בעת הזאת, נוכח מציאות מורכבת ומשתנה בעת צרה. הוא איננו שבוי בידי הקיצוניים הקנאים. רק מנהיג כזה גם בבדידותו, יהפוך את הטראומה של החורבן, לתקומה רוחנית שיש לה המשכיות לדורות, שעיצבה את זהות עמנו בארץ ישראל.
כך גם מזדקרת לה, בדידותו המנהיגותית של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו, שגם הוא איננו מפחד להשמיע את דברי נבואתו בהקשר לפולחן במקדש בירושלים, ללא מורא ופחד– מפני מה יגידו ומה יאמרו:"חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם… בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי… לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ד', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי…חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא…גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ… לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט … שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים".
עד כמה מתכתבים – אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר הנביא ישעיהו: ."בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי… חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא", עם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משה בפרשתנו: "אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם"
הנה כי כן, בדידותו של מנהיג, אוחזת גם במנהיג הפועלים בארץ ישראל –בֶּרל (בּאֵרי) כַּצנֶלסוֹן 1887- 1944) בזיקה לדברי תוכחתו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו: "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִֽי. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָֽן. הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ד' נִֽאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל " (ישעיהו, א', א'-ד').
כך במאמרו-"מקורות לא אכזב", בעיתון דבר מיום יד' באב תרצ"ד,1934, בהקשר ליום תשעה באב וחשיבותו: "דור מחדש ויוצר, איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות….עוד בראשית ימי הגדוד העברי ביקשתי לייחד בתוך הגדוד את זכר יום האבל הלאומי( תשעה באב),שלא יהיו בו תרגילים והליכות של חול. התקוממו כנגדי כמה חברים שראו בזה הוכחות ל"גלותיות" שלי. דרשו להפוך יום זה להילולה וחינגה כי 'כבר נגאלנו' ".
כך גם באותה שנה במאמר אחר בעיתון דבר מיום י' באב תרצ"ד 1934, כותב כצנלסון: "ואנחנו, הדור אשר שתה את קובעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות- האם הדור הזה יתחנך לייעודו, על ידי שיכחת יום אבל עמו?".
ברל כצנלסון תובע את עלבונו של זיכרון תשעה באב ומשמעותו, ומתייצב באומץ לב אל מול צאן מרעיתו, בימינו נקרא לזה – הבייס שלו, ללא מורא ופחד – מפני מה יאמרו ? ומה יגידו? ,גם כאשר נפשו מתייסרת, באֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בתוככי ליבו – "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי".
שבת חזון תובעת ממנהיג להיות -בעל חזון, מבוגר אחראי, להתחבר למשמעות האמיתית, של דברי המלך שלמה החכם באדם, שאמר בצעירותו: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין טוֹב לְרָע" (מלכים א', ג') ולעת זקנתו אמר: "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" ( משלי, כט',יח').
בתקווה, באמונה וביחד – ננצח
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלבב
