"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם. היום 280 ימים למלחמת המצווה.
נכון שלא מוגזם לומר, שפערים, מתחים, קנאות, סכסוכים ושנאות שבתוכנו, פותרים רק בדיבור ובהִדַּבְּרוּת במרחב פרונטאלי ולא בניתוק או בברוגז. זה נכון – במשפחה, בחבורה, בקהילה, כך זה נכון בחברה ובאומה.
הקנאה היא מנוע מחולל בעל עוצמה, המנביטה זרעי מחלוקות שאינן לשם שמים, היוצרת מרחב חיים של מתחים, שנאות, ריבים וסכסוכים בין אחים ואחיות. זה יכול להיות בין אחים ואחיות ביולוגיים, אך גם בקרב אחים ואחיות בקהילה ובחברה.
חשבנו בשבעה באוקטובר שהנה תם קץ סכסוכי האחים והאחיות בקרב עמנו ומדינתנו, אך לצערנו בחלוף תשעה חודשים, אנו חוזרים אט אט, למציאות החברתית, השסועה והמפולגת שאותה חווינו בששה באוקטובר.
כך חווינו בשבת שעברה מחלוקת שאיננה לשם שמים בפרשת קרח ועדתו. גם שם ניצני המחלוקת בקנאה במשפחה, שמתרחבת לשבטים ועם. בדרך כלל הקנאה וצרות העין נוכחים באופן גלוי ובדרך כלל באופן סמוי, במי שדומה לך ונמצא במשבצת גילאית וחברתית כמו שלך. כך למשל, לא בטוח שתקנא במלך אנגליה. הקנאה היא אם כל חטאת.
הנה כי כן, הקנאה בעולמנו עוד מימי בראשית, כשקין מקנא באחיו הבל ועשו מקנא ביעקב, ואֶחָיו של יוסף מקנאים בו. אבל למרות התוצאות הלא נעימות, הרי יעקב ועשו נפגשים במעלה דרך הניתוק והסכסוך, במרחב של הידברות, כך גם יוסף יוזם מרחב הידברות עם אֶחָיו, שהדיבור והדיאלוג נוכחים בו.
דומה שמפגש ההידברות והדיבור, הוא התרופה לריפוי סכסוכים וניתוקים בין אחים ואחיות.
פרשתנו מעלה על נס את חשיבותו של מרחב ההידברות, באירועים משבריים, כמו במשבר המים הגדול:" וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם.וְלֹא הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם, עִם מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ד'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ד', אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת.וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד ד', אֲלֵיהֶם"(במדבר, כ', א'-ו').
כאן מזדקר לנגד עינינו המתח האימננטי שבין המִדְבָּר למְדַבֵּר. אנו חווים כשל מנהיגות, ששורשו בניתוק ובהעדר דיבור והִדַּבְּרוּת ,בין משה ואהרן לבין מנהיגי השבטים ומפגיני משבר המים.
במרחב המִדְבָּר אפשר לברוח ולהתנתק, מה שאין כן במרחב המְדַבֵּר, שם אי אפשר להתנתק.
פרשתנו מלמדתנו שהאתגר שהוצב בפני משה ואהרן, מתמקד בסלע. דומה שהסלע שימש כמטאפורה להצגת חשיבות הדיבור ונגד אלימות. שכן, אנו יודעים שאלימות היא:" אל – מילות". כשלא משתמשים במילים, אז מתרחשת אלימות ומכות, שסופה מי ישורנה. אלימות שיכולה להיות אקטיבית, אך גם פסיבית וכבושה – אל – מילים,לא מדברים, לא נפגשים ולא מנהלים שיג ושיח.
הקב"ה מציב בפרשתנו את הסלע כאתגר מנהיגותי למשה ולאהרון- דַּבְּרוּ אל הסלע ואל תכו אותו. את החושך של משבר המים, מגרשים באור של דיבור וחיבור ולא בניתוק במקלות ובמכות.
הנה הדינמיקה בפרשתנו: " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ד', כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ד'; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם" (במדבר, כ', ז'- יג' ).
משה עדיין מקובע במרחב של – המִדְבָּר ולא במרחב של – המְדַבֵּר. משה מעצים עוד יותר את אי ההידברות וחוסר הדיאלוג עם העם. משה לא שולט בכעסו ואינו מקיים דיבורו בנחת. משה צועק אל העם. צעקות זה לא תחליף לדיבור. אפשר להאזין לאינטונציה בקולו של משה:" וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" (במדבר, כ', י').
למרות שבאירוע הקרוי- מי מריבה, מבחן התוצאה כביכול הושג, שכן יצאו בסוף מים מן הסלע: "וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם", אבל, המבחן התהליכי והאתגרי של המעבר ממִדְבָּר למְדַבֵּר נחל כישלון צורב. כוונתו של הקב"ה בהנחייתו, לדבר אל הסלע כשידו של משה אוחזת במטה, הייתה להציג את חשיבות המְדַבֵּר ולא את המִדְבָּר.
פרשתנו מלמדתנו- כיצד על מנהיגי ומשרתי ציבור לנהוג בסכסוכים ובמשברים בין בני אדם, בדיבור ולא בהכאה. בחיבור ולא בניתוק.
מנהיגות מחוברת ולא מנותקת, חייבת גם היא ,בהתבוננות פנימית בתוכה. אל לה להכות בסלע הפנימי האישי שלה ולנהוג בו בנוקשות, באטימות ובנחרצות. אלא, עליה לנהוג בדיבוב אישי , בשובה ונחת בהתבוננותה בסלע הפנימי שלה. בסבלנות ובסובלנות. כי זאת יש לדעת- רק בהתמדה, בנחישות ,באמונה ובנחת- בסוף המים שוחקים את קשיחותו של הסלע.
הנה כי כן, הסלע הוא עוגן מרכזי ובעל משמעות בפרשתנו: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע… וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם". המציאות הפנתה עורף מסלע שמדברים אליו , לעבר סלע- שמכים אותו.
הסלע התקשורתי נוכח בעצימות במחוזות חיינו.הפסקנו לדבר. כך גם הפסקנו להקשיב. אנו מקיימים תקשורת דומה למרחב הסלע בפרשתנו, בדמות המכשיר הסלולארי החכם שבידינו. הסלע הסלולארי החכם, משמש לנו לא אחת כמקום מסתור ומחבוא. נח לנו להיחבא מאחורי הסלע הוירטואלי שדורש רק הקשות /הכשות במקלדת. בכך אנו נמנעים מעימותים וקונפליקטים גלויים, ובורחים ממרחב פרונטאלי של דיבור גלוי ושקוף בינינו.
כך מתנגן באוזנינו שיר העם המסורתי והרוחני – האמריקני אפריקני, של לס בקסטר מ1950 ושל נינה סימון מ1962, אודות אדם חוטא שבורח מאלוקים ומנסה להתחבא מאחורי הסלע :
Oh, sinner man, where you gonna run to? We got to run to the rock Please hide me, I run to the rock All on that day. But the rock cried out, I can't hide you, the rock cried out All on that day .I said rock What's the matter with you? Don't you see I need you?
הדיבור קורא למתנתק – אייכה. עם כל הקושי, צא ממחבואך, התגבר על עכבותיך והתייצב למפגש הידברות פרונטאלי עם אחיך או אחותך, שאיתם אתה היום בסכסוך ובנתק דיבור, אבל תן הזדמנות וסיכוי למחר טוב יותר.
פרשתנו קוראת לנו – כן לדיבור, עם אחים ואחיות. גם אם קיים נתק, סכסוך, איבה ושנאה, יש לנסות את נתיב הדיבור וההִדַּבְּרוּת . נכון שלא תמיד זה מצליח, כפי שמתארת זאת פרשתנו, אבל תמיד יש לנסות ולהשתדל: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ, אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם: כֹּה אָמַר, אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל…נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר, גְּבֻלֶךָ". מפרש רש"י- "אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל – מה ראה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו- אחים אנחנו בני אברהם".
הנה התיקון של המנהיגות הישראלית באירוע האח – אדום. היא נוקטת במְדַבֵּר ולא במִדְבָּר. היא לא מאיימת ומכה על סלע הנוקשות של אדום. היא בוחרת בדיבור ובהִדַּבְּרוּת .
האוריינטציה של המְדַבֵּר, נוחלת כישלון צורב. שנאתו של אדום לישראל, רק מתעצמת. לא עוזרים הדיבורים הרגשיים על היותנו משפחה – בנים לאותו אבא .
אך למגינת לבנו הדיבור כאן לא עזר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם, לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב, אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה, וְאִם-מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי, וְנָתַתִּי מִכְרָם; רַק אֵין-דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. וַיֹּאמֶר, לֹא תַעֲבֹר; וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ, בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. וַיְמָאֵן אֱדוֹם, נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר, בִּגְבֻלוֹ " (במדבר, כ').
הנה בא האפילוג המאיר פנים בפרשתנו, הקורא – כן לדיבור ולא לניתוק, בדמותה של שירת הבאר :" אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן" (במדבר, כא', יז' – כ').
אז מה המיוחד בבאר המים הזאת, שזכתה שישירו עליה שירה?
מבהיר לנו רש"י: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים " – "זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים – משה ואהרון".
"וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה" – " כרוה נדיבי העם, כל נשיא ונשיא כשהיו חונים, נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט".
כאשר מנהיגי העם והשבטים, מתחברים ולא מתנתקים מהעם, כשהם אומרים – כן לדיבור ולהִדַּבְּרוּת, באמירת- "אחרי" ומשמשים דוגמא לכולם, כשהם בעצמם חופרים את התשתית העמוקה והאיתנה של הבאר הלאומית ומורים לעם, מהו חוסן לאומי צבאי, כלכלי, מוסרי ורוחני ,רק אז נוצר קו פרשת המים החדש. רק אז קיים סיכוי, למעבר אמיתי ואפקטיבי, מניתוק לחיבור, ממִדְבָּר למְדַבֵּר.
בפרשת בלק אותה נקרא בשבת הבאה נלמד, שבכל אחד ,יש בתוכו את בלעם המקלל וגם את בלעם המברך. רק בידינו לבחור, אם נהיה בדיבור המקלל או בדיבור המברך.
באמונה, בתקווה, בהידברות ובדיבור ביחד – ננצח
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
