"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים, כה').
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 231 יום, אין צודקת ממנה. אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
השנה במיוחד, בעקבות השבעה באוקטובר, במלחמת המצווה הנמשכת, נודעת משמעות מיוחדת לפרשתנו.
הנה פרשתנו עוסקת בקדושתה של ארץ ישראל, המעניקה משמעות יתירה לקשר שלנו לאדמת הארץ, בהקשר לחזון החברתי החותר לצדק חברתי וחלוקתי , בעניין מצוות השמיטה והיובל.
המספר הטיפולוגי – שבע, בוהק בפרשתנו, בהארת קדושתה של הארץ וחיבורנו אל אדמתה: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַד'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת, לַד' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" …וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם… וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת"( ויקרא כה').
כך גם בהפטרה לפרשתנו אנו נפעמים נוכח חוסנו האמוני והנפשי של הנביא ירמיהו, הקונה בשבעה שקלים קרקע (נדל"ן) בארץ ישראל, עת היא נתונה בימים קשים של ערב חורבן וגלות: "וָאֶקְנֶה, אֶת הַשָּׂדֶה, מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי, אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת; וָאֶשְׁקְלָה לּוֹ, אֶת הַכֶּסֶף, שִׁבְעָה שְׁקָלִים, וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף (ירמיהו, לב',ט').
ירמיהו מלמדנו מהי תקווה ואמונה של עם הנצח שאיננו מפחד מדרך ארוכה ,הרואה את קרני האור בתוך החשיכה המשתלטת.
החיבור לשבע, לאדמתנו ולמדינתו והיאחזות בה, למען הדורות הבאים, מחייב את התגייסות כולם למאמץ ולאתגר צו השעה.
כך פרשתנו מתחברת לסוגייה עכשווית בימינו- נשיאת האלונקה הלאומית בימי מבחן ואתגרים, על ידי כולם ללא יוצא מן הכלל.
הנה פרשתנו מנכיחה את בני שבט לוי: "וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי, עָרֵי אֲחֻזָּתָם, גְּאֻלַּת עוֹלָם, תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם, וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל:כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם, הִוא אֲחֻזָּתָם, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם, לֹא יִמָּכֵר: כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא, לָהֶם"( ויקרא, כה', לב'- לד').
ראוי להאיר בזרקור את בני שבט לוי, שהיו משרתי הציבור בתחומי עשייה רבים.
מעורבותם בנשיאת האלונקה הקולקטיבית של העם באתגרי השעה, נוכחים בתחומים רבים.
כך מלמדנו במאמריו הרב אליעזר מלמד ראש ישיבת הר ברכה: "בניגוד לטענה שבני שבט לוי היו לומדים תורה ולא משתתפים במלחמות ישראל, התורה וחז"ל מציינים שורה של תפקידים ציבוריים שהיו מוטלים על הלוויים והכהנים. הלוויים שימשו בתפקידי שיטור נגד פושעים וחיילים עריקים, ובשעת הצורך גם הצטרפו לסיירות המובחרות ביותר במלחמה עצמה. לימוד התורה שלהם היה ברובו בדרך של הוראה לכלל ישראל ולא לימוד לעצמם…בני שבט לוי הוקדשו לענייני הציבור ולכך היו מסורים. בימי שגרה תפקידם היה לצאת אל העם וללמד תורה, להורות הלכה, ולשמש כשוטרים לכל ענייני החוק והסדר בעניינים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. ובימי מלחמה, תפקידם היה לחזק את רוח הלוחמים כדוגמת הרבנות הצבאית וחיל החינוך, ולשמש כמשטרה צבאית שאכפה את חוקי הגיוס על כל העם, והענישה בחומרה את העריקים ואת הבורחים משדה הקרב. הם הגנו על ארון הקודש שיצא עם הלוחמים, ועל הפיקוד הבכיר שהיה סמוך לו, בבחינת "לגיון של מלך" (סיירת מטכ"ל). ומי שנותר בלא תפקיד היה מהראשונים שיוצאים לקרב עם שאר החיילים, כראוי למשרתי הציבור מהדרגה העליונה...כדי שהכהנים והלוויים יוכלו למלא את תפקידם קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא יהיו פרוסים בכל גבול ישראל, וכל שבט ושבט יקצה להם ערים למגורים בנחלתו (במדבר לה, א-ח). וכן עשו בני ישראל (יהושע כא, ג).
לאחר שהתחילה המלחמה, עמדו השוטרים כזקיפים גיבורים כדי להקים את מי שנפל בקרב ולהעניש בחומרה יתרה את הבורחים מהמערכה. וכדברי המשנה: "וכשילין (קרדומות) של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור (לברוח), הרשות בידו (של השוטר) לקפח (לחתוך) את שוקיו, שתחילת ניסה נפילה" (סוטה ח, ו). כלומר, אם ייתנו לחיילים שמפחדים לברוח, לבסוף ייפלו כל ישראל ביד האויב. כתב רש"י: "ומצאתי בגמרא ירושלמית (מובא בשים אחרים), שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להילחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר ההר למוסרה… ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות" (רש"י לבמדבר כו, יג).
וכך מצינו שכאשר באו להמליך את דוד, מספר חלוצי הצבא "מן בני הלוי ארבעת אלפים ושש מאות", ומהכהנים "שלושת אלפים ושבע מאות". כאשר מיהודה באו 6,800, משמעון 7,100 ומאפרים 20,800 (דברים הימים א' יב, כה-כח).
פירש מרן הרב קוק זצ"ל שהם פזורים בכל גבול ישראל, ולכן אינם נלחמים לכבוש את נחלתם השבטית אלא נלחמים במלחמות של כלל ישראל. כלומר "כשכל ישראל יוצאין למלחמה, מחויבים גם הם לצאת. ומלחמה של כלל ישראל זאת היא גם כן עבודת ה', שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה' הוא שייך לה יותר משאר כל העם". והוסיף הרמב"ם שכל מי שרוצה להיות כשבט לוי יכול להקדיש עצמו, אבל אין הכוונה שהוא נפטר בכך מהשירות הצבאי אלא להפך, הוא נעשה יותר מסור לשירות העם והצבא.
תפקיד הלוויים והכהנים להיות משרתי הציבור, מלמדי תורה ושופטים ושוטרים למען כלל ישראל. בתפקידם היו צריכים לפעול בגבורה נגד פושעים ואלימים, כמו גם נגד חיילים עריקים. לשם כך רבים מהם היו צריכים להיות מאומנים כלוחמים, ולכן בשעת מלחמה התגייסו למערכה כלוחמי הסיירות הקרביות ביותר. כפי שהיה בימי חשמונאים, כאשר ביקשו היוונים להעביר את ישראל על דתם, והכהנים והלוויים נקראו לעמוד וללחום בגבורה על משמר העם והארץ, ובית דין של חשמונאים הורו שמצווה להילחם גם בשבת, והחזירו את מלכות ישראל למקומה ליותר ממאתיים שנה, ולכן עד היום אנחנו חוגגים את חנוכה (עיינו רמב"ן,במדבר ח', ב').
כידוע, עצם הרעיון של שילוב תורה ולחימה הלוא הוא עתיק יומין מימי יהושע בן נון עליו השלום… (ראו סנהדרין מד, ב; והשווה למגילה ג, א ותוס' 'וילן', ירושלמי חגיגה פ"ב, תוספות בבלי חגיגה טז, ב 'אב', עירובין סג בתוס' 'מיד'). משתמע כי כבר בימי יהושע וכיבוש ארץ ישראל הראשון, שילבו הלוחמים תלמוד תורה עם מלחמת מצווה". (המקור: הרב אליעזר מלמד, רביבים, הר ברכה,28.3.24 ).
לא מקרה הוא, שפרשתנו ממקמת את סיפור בני שבט לוי, בסמיכות לציווי בפרשתנו: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ … וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ"( ויקרא, כה', לה'-לו').
הנה המקור לאמרה הצבאית – הכי אחי.
הנה כי כן, פרשתנו השבת הסמוכה ללג' בעומר, מחברת אותנו לאתוס הנשיאה בנטל האלונקה והמעורבות של כולם בימי מלחמה .
כך נלמד שהאירוע הדרמטי של מות 24,000 תלמידי רבי עקיבא בימי ספירת העומר, בין פסח לשבועות, המטיל עלינו מנהגי אבלות בימים אלו, דורש עיון והעמקה.
הדעה הרווחת היא שהם מתו במגיפה במחלת אסכרה( דיפתריה), כיוון שלא נהגו כבוד זה בזה ועיניהם הייתה צרה אלו באלו (מסכת יבמות, סב' עמ' ב').
אך מנגד קיימת פרשנות אחרת, שתלמידי ר' עקיבא שגדלו על ערך מורם ורבם הנערץ, שחינכם לאהבת הָרֵעַ – " ואהבת לרעך כמוך", השתתפו בקרב במצוותו ובהשראתו, וחברו לבר כוכבא, במלחמת המרד כנגד הרומאים, ומותם היה בקרב. כך למדנו שבאותה עת הנשים נמנעו מעשיית מלאכה משקיעת החמה ועד עלות השחר, כיוון שבזמן זה הובאו תלמידי ר' עקיבא לקבורה ( אוצר הגאונים, יבמות, שכ"ח).
ראוי גם להעמיק בימים אלו של ספירת העומר, במהות מחלוקת הפוסקים למהות התקופה ולמשמעותה. המחלוקת מייצגת שתי גישות שונות. הגישה הראשונה רואה את ימי הספירה, כמקשה אחת ,דהיינו, כל הימים רצף אחד ואם אדם שכח לספור יום אחד, הרי קטע את הרצף והשלמות ואיננו יכול יותר לספור בברכה את היום הבא. הגישה השנייה רואה כל יום מימי הספירה כיום יחידני העומד בפני עצמו ואז אם שכח לספור יום מסוים, הרי יכול להמשיך ביום שלאחריו, לספור בברכה.
פסיקת ההלכה היא, על פי הגישה הראשונה וכך אנו נוהגים, וממילא אם שכח לספור יום אחד, הרי אינו יכול לספור בברכה ביום שלמחרת .
אשר על כן, יש לראות את תקופת ימי ספירת העומר ,כרצף אחד וכמקשה אחת – "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה".
המשמעות היא, קריאה להתחברות לאחריות הכוללת ולראות את התמונה השלמה.
כדברי השיר: "כי כולנו רקמה אנושית אחת".
אתמול נפל בקרב בעזה, הקצין החרדי מכפר חב"ד, סרן ישראל יודקין הי"ד, מגדוד "נצח יהודה", שכל משפחתו לוחמת. כך אמר בכאב, אחיו רב סרן ( במיל') דובי יודקין: "אנחנו משפחה חרדית מכפר חב"ד, שדמנו הותר עוד לפני 7 באוקטובר, כמשתמטים וכלא משרתים. בסוף כולנו לוקחים חלק בלחימה, וגם בכאב ובשכול עכשיו עם נפילתו של אחי, ישראל… עם ישראל הוא עם אחד, כולם מתחת לאלונקה"( ידיעות אחרונות,23.5.24).
במלחמת המצווה הקדושה שבה אנו נתונים – כולנו לויים לוחמים ומשרתי האומה.
רק באמונה, בתקווה וביחד ננצח – עם ישראל חי .
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלבב
