"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס" ( בראשית, ו', יא'). תרגום אונקלוס: "וְאִתְחַבַּלַת אַרְעָא, קֳדָם ד'; וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא, חָטוֹפִין " ( מחבלים בארץ לפני ד' ותימלא הארץ בחטופים ).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
ליבנו עם החטופות והחטופים. אנו מתפללים ומייחלים לשובם במהרה לביתם ולמשפחותיהם.
עולם הזיקנה נחווה במלוא עצימותו במלחמה, שאותו לא ידענו קודם.
מי היה מאמין שעשרים זקנות וזקנים חטופים, נמצאים כבר 217 ימים, במַאְפֵּלְיָה של מנהרות אפלה, חושך וצלמוות.
זְקַן החטופים הוא שלמה מנצור בן ה – 86, הנגר של קיבוץ כיסופים.
כך מספרת בתו של החטוף חיים פרי בן ה-79:"הצלב האדום אפילו לא ביקר אותם כדי לוודא מה מצבם, הם זקוקים לתרופות מצילות חיים"
אנו גם חווים תופעה חדשה בעולם הזיקנה בימי המלחמה, אבלם של סבא וסבתא, ביגונם הכבד באובדן נכדם או נכדתם.
הרב יובל שרלו מראשי רבני צהר התייחס למעמד אבלם של סבא וסבתא: "מקום מיוחד לכואבים יש לסבא ולסבתא, שנכדיהם נפלו או נפטרו. זכינו בדורות האחרונים לאריכות ימים, לקשרים עמוקים שבין נכדות ונכדים ובין סבים וסבתות, והכאב שלהם הוא עצום, גם על נכדיהם, וגם על ילדיהם האבלים. פורמלית, כאמור, הם לא עומדים במעגל האבלות המרכזי. אולם משפחתית הם נמצאים שם, במעמד מאוד מיוחד. פעמים רבות, דווקא הם לא זוכים לנחמה, והם בודדים יותר, גם בשל העובדה שחבריהם שלהם אינם באים, וגם בשל העובדה שקשה להם לעקוב אחר המתרחש, בין מסיבות פיזיות ובין מסיבות תרבותיות. זו קריאה גדולה לתשומת לב גם אליהם. אין איסור הלכתי שהם יכללו עצמם במעגל האבלות, ומותר להם לנהוג מנהגי אבלות. טוב יעשו המשפחות עצמן אם יתנו את הדעת לצירופם. על אחת כמה וכמה, המנחמים הבאים קרואים להפנות את עצמם גם אליהם, לשמוע מהם את הקשר ואז הזיקה העמוקה, לפתוח פתח לביטוי כאבם הגדול, ולקשור את עצמם למעגל האבלות הגדול .אוי לנו שאנו בדור שבו יש מצבים שסבים וסבתות קוברים נכדות ונכדים. יכולתנו לרכך במעט את הכאב היא חלק מהריפוי שאנו זקוקים לו בעת הזו, כלפי כולם" ( תשובתו של הרב שרלו לפנייתו של ג'וני למברגר – פורסם בקבוצת הווטצאפ של חוג הגרונטולוגים הוותיקים 14.12.23 ).
שבת פרשת קדושים, הוכרזה על ידי השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך ( 1960 – 2015 ) כשבת – וְהָדַרְתָּ, בכל בתי הכנסת ותנועות הנוער, בסימנה של מצווה מכוננת בפרשתנו:"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד' "(ויקרא, יט', לב' ).
כך קרא אורי אורבך ז"ל : " ראוי שהבשורה של וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן תצא מבתי הכנסת, מתוך קהילות של תורה. וכך לא רק מצווה נקיים, אלא מפני שיבה, תקום חברה מתוקנת וטובה יותר".
השבת מאירה את פניה לכבודם של הזקנים.
כך דורשת זאת פרשתנו:" מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי, ד' אֱלֹהֵיכֶם " (ויקרא, יט', ג', לב').
רש"י ( 1040-1105 ) מציג לנו את הפרקטיקה:" וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, איזהו הדור? לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו. יכול יעצום עיניו כמי שלא ראהו, לכך נאמר ויראת מאלוקיך, שהרי דבר זה מסור לליבו של עושהו…וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלוקיך".
המבחן איננו רק במה אתה עושה, אלא לא פחות מכך- איך את עושה? איך את מעניק כבוד והדר להוריך ולזקניך.
עלינו לומר לא – ליחס מנוכר של המה בלבד ולומר כן– ליחס אנושי של האיך, כלפי הורינו וזקנינו.
פרשת קדושים פותחת בקריאה:" וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ,קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם".
הנה כי כן, מצוות הענקת כבוד והדר לזקנים –"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד' ",מתכתבת עם ציווים נוספים השכנים לה, הממוקמים בסמיכות לה בפרשתנו. דומה שאין זה מקרה.
הנה השכנה הראשונה: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ…וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד' " (ויקרא, יט',יא'- יד').
החרש הרי לא שומע שמקללים אותו , אז לכאורה מה כל כך נורא ודרמטי בדבר ?
הרמב"ם( 1138-1204) בניתוח פסיכולוגי מוסרי, מאיר את עינינו אודות החובה המוטלת עלינו כלפי עצמנו:" והיה עולה בדעתנו שכוונת התורה שאסרה קללת אדם מישראל היא: אם הוא שומע את זה מחמת הבושה והצער המגיעים לו ( שרק אז היא אסורה). אבל קללת החרש , כיון שאינו שומע ואינו מצטער בכך, הרי אין חטא בדבר. לפיכך השמיענו שהוא אסור, והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס" (ספר המצוות, מצווה שיז).
הנה כי כן, יוצאת הקריאה בשבת – וְהָדַרְתָּ , לנהוג בטוהר המידות וברגישות מלאה, בדיבורנו כלפי האדם הזקן שהתחרש ששמיעתו בגדה בו, כאילו הוא שומע.
הנה השכנה השנייה:"וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ד'".
כך נמצא במסכת מועד קטן, ה', ע"א:"רמז לציון קברות מן התורה מניין ? אביי אמר מהכא : ולפני עיוור לא תיתן מכשול". פרופ' נחמה ליבוביץ' ( 1905- 1997 )מפרשת: "לפני עיוור לא תיתן מכשול?- הלוא לא פתיתי, לא גיריתי, לא דברתי על לב מישהו, לא נתתי עצות ולא סייעתי ידי עושי מעשה. בביתי ישבתי ולא ראיתי איש- מה לכם כי תלינו עלי? התורה מלמדת אותנו כי גם בשב ואל תעשה, גם תוך פסיביות גמורה, גם בהתרחקות מחיי חברה ומפעילות בחברה, גם תוך הסתגרות גמורה בד' אמות שלך, של חייך הפרטיים, אינך יכול לגול מעל עצמך את האחריות לנעשה בחברה, לעוול, לחמס, לרוע. כי בזה שלא מחית, שלא הרמת כשופר קולך, שלא ציינת קברים ומקומות תורפה, בזה כבר האחריות לרע שנעשה רובצת עליך ועברת על "וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל "
נשמע מוכר מאז השבעה באוקטובר?
הנה כי כן, יוצאת הקריאה בשבת – וְהָדַרְתָּ , להקפיד על מניעת מכשול מאדם זקן שראייתו בגדה בו. עלינו למקד יותר ויותר את ראייתנו שלנו , למנוע סיכון מהאדם הזקן שחי בקרבתנו.
והנה השכנה השלישית: פרשתנו קוראת לנו לעשיית צדק חברתי לכל מי שנברא בצלם אלוקים, גם לגר התושב ולאדם הזר שחי עמנו. עלינו לא רק לעשות עמו צדק חברתי ולא לפגוע בזכויותיו ובאיכות חייו, אלא עלינו לאהוב אותו כמונו: " וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ.כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי, ד' אֱלֹהֵיכֶם" ( ויקרא, יט', לג- לד).
מרחב הקסנופוביה– שנאת הזר, מייצר תפאורה של סטריאוטיפים, סטיגמות, שעומדות בסתירה לערכים של קהילת קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. תורתנו הקדושה מזכירה ב 36 מקומות את החובה היהודית כיצד לנהוג "בגר ותושב" שבקרבנו: "תניא – ר' אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלושים ושישה מקומות ואמרי לה בארבעים ושישה מקומות בגר? מפני שסורו רע. מאי דכתיב "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים". תניא – ר' נתן אומר, מום שבך אל תאמר לחברך" ( בבלי, בבא מציעא נ"ט ע"ב).
הבה נעלה בדעתו, כיצד היה נראה עולם הזקנים והנכים הסיעודיים, ללא המטפלים הזרים .
אנו לא אחת נוכחים במעמד של הספדים בלוויות, כשאחד הילדים נושא בשפה האנגלית, מילות הכרת הטוב והתודה לעובד הזר שטיפל במסירות באביו או באימו הזקנים והעניק להם סוג של איכות חיים בתוחלת חיים.
הנה כי כן, יוצאת הקריאה בשבת – וְהָדַרְתָּ , לא לאחוז במוסר כפול . עלינו להעניק יחס, כבוד ואהבה ,לאדם הזר שבקרבנו, המטפל במסירות בהורינו הזקנים.
כך לשבת וְהָדַרְתָּ, כרוך שובל כחול לבן של יום העצמאות, אותו נחגוג בשבוע הבא, למרות העצב בו אנו נתונים ובו נרים כוסית ליום הולדתה ה76 של מדינתו האהובה.
גם מדינתנו בגילה הכרונולוגי היא בגיל הזיקנה. למדינתנו אין תאריך תפוגה ועליה נשמור, רק בשירת התקווה שהיא אחדות סלע קיומנו, כמו בשירו של – אהרון בס:
"לא מצוין על אריזת החיים שלך תאריך תפוגה וכול עוד שזה כך, אתה בהחלט לא מקולקל, אפילו לא קרוב. את טעם החיים שלך אתה יוצר בכול ערבוב בכול תבלין שאתה נעזר בו להטעים קצת יותר. והתבשיל? יוצא נהדר, כול עוד אתה זוכר להשתמש במרכיב העיקרי שלו- התקווה".
רק ביחד ועם תקווה ננצח – עם ישראל חי -תחי מדינת ישראל
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
