"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"(דברים, כה').
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 210 יום, אין צודקת ממנה. אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
בשנים שאינן מעוברות, פרשות אחרי מות וקדושים, מחוברות הן. הזיקה האִימָנֶנְטִית בין שתי פרשות אלו, צורבת את התודעה הקולקטיבית שלנו באתוס הלאומי של מדינתנו, המהדהד בשירו האלמותי של נתן אלתרמן(1910-1970) – מגש הכסף, משנת1947:”וְהַשְּׁנַיִם, שׁוֹקְטִים, יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים”.
השנה, מגש הכסף יזהיר את זוהרו כזוהר הרקיע, על הנשמות הטהורות והקדושות, של ימי מלחמת המצווה, שפרצו לחיינו באבחת חרבות ברזל, בשבת של השבעה באוקטובר. אלו הימים שבהם תתייחד האומה בחיל וברעדה, בימים של אחרי מות קדושים, בנתיב הזיכרון הקולקטיבי של יום השואה והגבורה>יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה > יום העצמאות ויום ירושלים.
מדינת ישראל שתציין השנה 76 להולדתה, היא מופת מימוש חזון הנביאים של נס הגאולה וקיבוץ הגלויות, בשילוב תרבויות ועדות שונים, למשמעות התקומה והקוממיות במדינה ריבונית, בשילוב שמים וארץ של יהדות ודמוקרטיה, ושל שילוב הקודש והחול במוסר מלחמת המצווה.
פרשתנו מנכיחה את ניחוחה המיוחד, במעשה הקטורת, בשילוב הקודש והחול, בהצגת נוהל עבודת הכהן הגדול בהקטרת הקטורת בבית המקדש, בקודש הקודשים ביום הכיפורים:" וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ד', וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת … וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי ד', וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" ( ויקרא, טז', א'- יג' ).
אנו עדים למחלוקת ידועה בין הפרושים (החכמים) לבין הצדוקים, כיצד על הכוהן לנהוג בהקטרת הקטורת ביום הכיפורים. מחלוקת שנשנית בברייתא ונרמזת במשנה יומא א', ה' : הצדוקים היו אומרים: הקטורת שהכהן הגדול מקטירה בקודש הקודשים צריך לתקנה מבחוץ, בהיכל. לפי שהם דרשו את המקרא: "כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת", בענן – כלומר בעשן הקטורת, יבוא הכהן הגדול לקודש הקודשים ואז אראה על הכפורת. הפרושים היו אומרים, הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים בכף מלאה קטורת ובמלוא המחתה גחלי אש, ושם הוא נותן את הקטורת על המחתה, כמו שנאמר:" וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'", לאחר שנאמר בפסוק שלפניו: "וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת".
לפנינו הבדל גדול בהנחיית הצדוקים בניגוד להנחיית הפרושים, כיצד על הכוהן הגדול לנהוג בהקטרת הקטורת. לשיטת הצדוקים, הכהן מכין את הקטורת המעלה עשן מחוץ למרחב קודש הקודשים, ורק אחר כך הוא נכנס עם הקטורת והעשן לקודש הקודשים, ואילו לשיטת הפרושים ,הכהן הגדול עוסק בהכנת הקטורת המעלה עשן, בתוך מרחב קודש הקודשים פנימה.
מהי מהות המחלוקת בין הצדוקים לבין הפרושים במעשה הכנת הקטורת והקטרתה ?
דומה שהמחלוקת נטועה, בסוגיה רחבה יותר, מאשר במשבצת פרוצדורלית טכנית, מוגדרת ומצומצמת בעבודת הקטורת במשכן. המחלוקת מציגה לנו אפוא שתי השקפות עולם, באשר לתפיסת הערכים של מרחבי חיים, שלכאורה הם שונים בחיינו – של חיי הקודש אל מול חיי החול , של חיי הרוח אל מול חיי החומר, של חיי התורה אל מול חיי העבודה. של עולם הספרא אל מול עולם הסייפא. האם ערכים אלו יכולים לשמש יחדיו במרחב חיים משולב אחד, או שמא רק בשני מרחבי חיים נפרדים? האם נגזר על מרחבי חיים אלו לדור בנפרד ובניתוק זה מזה, או שמא יכולים הם לשמש בכפיפה אחת, ולדור בסינרגיה תחת קורת גג אחת?
הצדוקים מציגים גישה בינארית, שיש לפעול בהפרדה מלאה של שני מרחבי חיים שונים, ולכן, את העבודה הפיזית של החומר במעשה הקטורת יש לעשותה במרחב שמחוץ למרחב קודש הקודשים. לדעתם, קודש וחול לא יכולים להתקיים ולשמש יחדיו במרחב חיים אחד. יתכן, שיש לכך עיגון בהשקפת הצדוקים אשר אינם מקבלים את התורה שבעל פה, והרי יודעים אנו עד כמה התורה שבעל פה בנתיבי המשנה, התלמוד, הראשונים והאחרונים בארון הספרים היהודי, מימשה את העיקרון "וחיית בם". לדעתם, חדש אסור מהתורה. לעומתם, הפרושים (החכמים),מציגים גישה משלבת, שבה קיימת היתכנות למרחב חיים אחד, המשלב בתוכו את הקודש וגם את החול, המשלב בתוכו את הרוח וגם את החומר, המשלב בתוכו את העבודה וגם את התורה,המשלב את הספרא והסייפא במרחב אחד-במקום הקדוש ביותר בקודש הקודשים, שאליו נכנס הכוהן ביום הכיפורים. על פי השקפת עולם השילוב, הפרושים מנחים את עבודת הכוהן הגדול בהקטרת הקטורת, שהכוהן ייקח בידיו את המחתה ועליה גחלים ויכנס לקודש הקודשים ושם במקום הקדוש ביותר וביום הקדוש ביותר, יבצע את העבודה של הכנת הקטורת, הוא ישרוף הגחלים על המחתה באש שעליה הקטורת ותהליך החולין של העבודה ( כמו בהכנת מנגל ) שיביא לניחוח ועשן הקטורת, יתרחש לא פחות ולא יותר, בתוך מרחב קודש הקודשים במשכן.
ניתן לקבוע, שהשקפת הצדוקים היא מצומצמת, דיכוטומית, בינארית וסגרגטיבית ואילו השקפת הפרושים החכמים היא מכילה, רחבה, אינטגרטיבית, סינרגטית ומשלבת.
כך חווינו את היום השמיני במלחמת המצווה, במעבר מהיום השבעה ליום השמונה באוקטובר. המעבר הדרמטי ממצב של הפתעה, הלם והשפלה, למצב של התעשתות, בתגובה קיצונית, טוטאלית ומוחלטת.
כך קראנו:״ וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא, ט', א' ).
רש״י מבהיר לנו את המיוחדות ביום זה: ״שמיני למילואים הוא ר״ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם״. אכן שמיני עצרת השנה, היה שמיני למילואים בצו שמונה, שהביא להתגייסות בשיעורי התייצבות מרשימים של צבא העם, לקריאה – הנני, בחזית הצבאית והאזרחית כאחד. מלחמת המצווה הנמשכת, קוראת לכולם ללא יוצא מן הכלל, לקיים את מעשה הקטרת הקטורת הלכה למעשה, להיכנס מתחת לאלונקה המשלבת את הקודש והחול בקודש הקודשים, כמאמר הנביא – "הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ"( ירמיהו, ל', ז').
כך בימים אלו של מלחמת המצווה, בואכה ליום השואה והגבורה שיחול בשבוע הבא לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל גיבורי התהילה הקדושים והטהורים, ניזכר בדבריו של הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך ( 1910-1995) ראש ישיבת קול תורה, כשתלמיד אחד בישיבה באמצע הזמן רצה ללכת לקברות צדיקים בצפון, הרב שלמה זלמן אויערבך אמר לו שזה ביטול תורה ואם חשקה נפשו ללכת לקברות צדיקים שילך להר הרצל (שזה מול הישיבה) ושם יש חיילים שמסרו נפשם על קידוש השם שאין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם ותפילתו בוודאי תתקבל.
פרשתנו היא צו קריאה למרחב חיים משולב של קודש וחול, במעשה הקטורת והכנתה על גבי מגש הכסף במשכן האומה ואתגריו – "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'", בהדהוד דבריו של הסופר ש"י עגנון (1887-1970): "כשם שהאדם מורכב מחומר ומרוח, כך מעשיו מורכבים מחומר ורוח״ (״אורח נוטה ללון״).
רק ביחד ננצח – עם ישראל חי
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
