"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 205 יום, אין צודקת ממנה. מטרות המלחמה מאד ברורות – מיטוט שלטון החמאס, השבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
ימי חג הפסח השנה אינם קלים לנו, הם מהולים בעצב מציאות המלחמה הנמשכת והשלכותיה. דמים בדמים נגעו. כולנו רקמה אנושית אחת. הרגש והסולידריות מקשים עלינו לאחוז בברכת חג שמח. אנו מייחלים לטוב ונושאים תפילה ותקווה לימים של אור ושמחה.
שביעי של פסח מנכיח לנו את אירוע הניצחון על האויב המצרי ונס קריעת ים סוף, כשבאוזנינו מהדהדת שירת הים, שירת ההמונים הקולולם הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל.
לאחרונה חווינו בהתרגשות את התכנסות שירת ההמונים הקולולם, באמפיתיאטרון קיסריה, בתפילה לשובם של החטופות והחטופים לביתם, בביצוע השיר הַבַּיְתָה, של אהוד מנור ( 1941- 2005) :"הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, בָּאָה עֵת לַחְזֹר מִן הֶהָרִים מִשְּׂדוֹת זָרִים הַיּוֹם דּוֹעֵך וְאֵין סִימָן הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, טֶרֶם רדת אוֹר לֵילוֹת קָרִים, לֵילוֹת מָרִים קְרֵבִים עַכְשָׁו לְכָאן עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר, מִתְפַּלֵּל לִשְׁלוֹמְכֶם שבויה באזיקי פְּחָדִים".
המוזיקה והשירה נמצאות במרכז ההוויה התרבותית, בכל תרבויות העולם. גם הפילוסופים הקדמוניים התייחסו אליהן ביראת כבוד וכללו את המוזיקה בין שבע החוכמות החשובות .
לצליל ולמוזיקה יש כוח השפעה על הנפש ויכולת להטות אותה מקצה לקצה. החוויה המוזיקלית יוצרת באדם, תחושה של רוממות רוח, שגב והוד.
השירה והמוזיקה, הן הביטוי של הנשמה, אנו אומרים בתפילה בפסוקי דזמרה: "הַלְלוּיָהּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּיָה בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה.כֹּל הַנְּשָׁמָה, תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ".
המוסיקה בדורנו הפכה לעולם תוכן מדעי ולכלי טיפולי שמוכר כיום כתרפיה במוזיקה, בה נעשה שימוש בכלי נגינה וביצירות מוזיקליות, כשפה טיפולית אוניברסלית המעבירה רגשות וניתן באמצעותה לטפל בקשיים רגשיים.
כך בוקעת לה במלוא עוצמתה, השירה המוזיקלית אותה נקרא בשביעי של פסח: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַד', וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַד' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" (שמות, טו', א'-ב').
"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה" – כאן נוצרה לראשונה האוקטבה של 8 התווים המוזיקליים, בגימטרייה של המילה אָז=8, דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי, דו. אוקטבה המתכתבת בימים אלו עם היום השמונה באוקטובר, שֶׁסִּמֵּן ראשיתו של מפנה, מהאסון שפקד אותנו בשבעה באוקטובר.
הנה רק משה מסיים את שירת ההודיה לקב"ה על הים, ואז מופיעות נשות ישראל במלוא הדרן, ובראשן מרים:"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם:שִׁירוּ לַד' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם"( שמות, טו', כ'-כא').
כוחה והשפעתה של המוזיקה והשירה על ידי נשות ישראל בהנהגת מרים הנביאה, מעצימה את החוסן של העם בהשראתה של מַנְהִיגוּת אמונית ונפשית.
כך מפרש רש"י:"בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת"- מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים".
שוב מופיעות הנשים, בזמן הנכון ובמקום הנכון ועושות מעשה שמביא עמו את משק כנפי ההיסטוריה, של השפעה על המציאות, של שינוי מגמה וכיוון: "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים"( סוטה, י'א, עמ' ב').
השימוש בשירה ובכלים מוזיקליים ממלאים תפקיד חשוב בטיפול ובשיקום איכות החיים ובתפקוד הנורמטיבי ה– well being, של אנשים וקהילות שחוו אירועים טראומטיים ועלולים להתדרדר לפוסט טראומה ולהפוך להיות הלומי אירועים טראומטיים אותם חוו באופן קשה .
דומה, שהטראומה של הרצח הבראשיתי, של הבל על ידי אחיו קין והשפעתה על הסביבה האנושית, לא שככה והולידה את הצורך, לברוא את עולם הנגינה, שבכוחה לבנות אנושות טובה יותר, על מנת – לעדן, להרגיע, לרסן ולחבר את כל החלקים השונים, לפאזל אנושי והרמוני אחד.
כך נולד עולם המוזיקה וכליו כבר בספר בראשית, בדמותו של יובל המוזיקאי הראשון בהיסטוריה, נראה שהוא הפעיל את כליו המוזיקליים, לעשות טוב יותר בקרב האנשים בסביבתו ולמצוא את האיזון המתאים בין כלים שכל מטרתם להשחית ולהרוג ובין כלים מוזיקליים שבכוחן להרגיע ולהפגין שליטה עצמית על יצרים ותאוות אנושיים מסוגו של קין: "וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים, שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה. וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל. הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל. הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" (בראשית, ד', כ'- כג').
הנה כי כן, התרפיה במוזיקה של מרים ונשות ישראל, כוחן רב לסייע לבני ישראל הנתונים עדיין בפוסט טראומה כתוצאה מהתמונות אותן חוו לא מכבר, של עבדות מצרים ושל פרעה בראש חייליו רודף אחריהם והם ניצבים כמו הלומי קרב, חסרי אונים ונרפים מול ים סוף שעלול לסגור עליהם.
אחד העקרונות הטיפוליים בהלומי קרב בתרפיה מוזיקלית, היא להימנע משימוש בכלי נגינה מתכתיים שמזכירה להם נשק וכלי מלחמה ושלא יעוררו פוסט טראומה, באלו שחוו את החוויה הקשה. יתכן שזאת הסיבה שמרים משתמשת בתוף שאף נושא את שמה- תוף מרים, שעשוי מעץ ונטול מתכת. אותם תופים העשויים מעץ, שמרים והנשים צפו פני עתיד וכבר דאגו לקחת איתן את התופים ביציאתן ממצרים. כך גם דומה שיובל הבראשיתי משתמש בכלי נגינה נטולי מתכת – כִּנּוֹר וְעוּגָב כאנטי תיזה לכלי המשחית המתכתיים של קין, המעצימים את הפוסט טראומה של האנשים שחוו את שפיכות הדמים בסביבתו.
התרפיה במוזיקה ובשירה, מסייעת רבות לשימור הזיכרון שנותר לאנשים עם דמנציה ואלצהיימר. הנה כי כן, חשיבות רבה נודעת לשימור הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל, להבניית קהילת הזיכרון לדורות , שראשיתה באירוע המלחמה בעמלק והציווי בסיומה: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ:כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, ד' נִסִּי. וַיֹּאמֶר, כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַד' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". (שמות, יז',יד').
הנה בימי חרבות ברזל, נאמץ לליבנו את התפילה והתקווה בשירתו של דוד המלך, בהפטרה אותה נקרא בשביעי של פסח:"וַיְדַבֵּ֤ר דָּוִד֙ לַֽד' אֶת דִּבְרֵ֖י הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּיוֹם֩ הִצִּ֨יל ד' אֹת֛וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹיְבָ֖יו …אֶרְדְּפָ֥ה אֹיְבַ֖י וָאַשְׁמִידֵ֑ם וְלֹ֥א אָשׁ֖וּב עַד כַּלּוֹתָֽם, וָאֲכַלֵּ֥ם וָאֶמְחָצֵ֖ם וְלֹ֣א יְקוּמ֑וּן וַֽיִּפְּל֖וּ תַּ֥חַת רַגְלָֽי,וַתַּזְרֵ֥נִי חַ֖יִל לַמִּלְחָמָ֑ה תַּכְרִ֥יעַ קָמַ֖י תַּחְתֵּֽנִי"( שמואל ב', כב').
רק ביחד ננצח – עם ישראל חי
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
