לעילוי נשמתו הטהורה והזכה של גיסי היקר והאהוב דוד מאיר ז"ל, לשלושים לפטירתו
"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"(דברים, כה').
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 175 יום, אין צודקת ממנה. מטרות המלחמה מאד ברורות – מיטוט שלטון החמאס, השבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
האסון שפקד אותנו בשבת שמחת תורה ב 7.10, חשף לנגד עינינו תמונת ליקוי מאורות ועיוורון קולוסאלי, שהפתיע אותנו באבחת חרבות ברזל. אנו יודעים להתעשת,לקום מהר מיְוֵן מְצוּלָה, ולהפגין עוצמה צבאית של חיילנו ומפקדינו, גיבורי התהילה, המקריבים את נפשם וגופם על מזבח הקודש של האומה והמדינה. אבל חולשתנו היא ביכולתנו הנמוכה להחזיק שגרה, של כוננות ובטיחות בחיי היום יום, על מנת למנוע אסון.
התמכרנו לקונספציה שגויה, של פרשנות מוטעית של הכוונות והיכולות של אויבינו הנתעבים, קונספציה שהנחילה לנו, קיבעון מחשבתי, יהירות וביטחון מופרז, שגרמו לנו, לזלזל בהחזקת השגרה הביטחונית, שהיא כה נדרשת למניעת אסון. פשוט, הפקרנו את אחריותנו ונרדמנו בשגרה, מבלי יכולת להחזיקה כראוי.
הנה תלמד אותנו פרשתנו, את פישרה ומשמעותה של הַחְזָקַת שִגְרָה, מאירוע תרומת הדשן:״ וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה, עַל הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט, אֶת בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא, ו׳, א-ו ).
הנה לפנינו מופע של שִגְרָה, של התעסקות הכוהן בבית המקדש, בהרמת הדשן (האפר) על גבי המזבח בבגדים יפים, ולמחרת בפעולתו להוצאת הדשן (האפר) כשהוא מחליף את בגדיו בבגדים אחרים. האם לכל הפרוט הזה, סוג של טיפול שגרתי ואפור בפינוי אשפה, יש איזה מסר של פשר ומשמעות ?
ר' שמשון רפאל הירש( 1808-1888) מתבונן בפעולת הכוהן ובהחלפת בגדיו בתרומת הדשן, בהתבוננות מעמיקה שיש בה מסר לחיים, וכך הוא מפרש:״כשם שעבודה של שחר מתחילה בתרומת הדשן כרמיזה לעבודת היום הקודם…כך לעומתה, הוצאת הדשן מכוונת להורות, כי בכל יום ויום המתחדש, גם התחייבותנו מתחדשת…תהי נא מידי יום ויום חובתנו, לקיום המצוות כחדשה בעינינו וכאילו מעולם עוד לא קיימנוה בעבר, אין אנו פטורים מלחזור ולקיימה בכל יום ויום, מתוך אותה שמחה, כאילו יום ראשון לפעולה הוא לו זה״.
דומה שמצוות תרומת הדשן שבה עוסק הכוהן, ביום האחד ולמחרתו, תוך כדי שהוא לא עושה זאת באותם בגדים, באה ללמדנו תובנה חשובה לחיינו – כיצד מחזיקים שִׁגְרָה יום יומית. עצם החלפת הבגדים בסוג עבודה של פינוי הדשן, הופך את הפעולה השגרתית- להרמת הדשן, לסוג של אירוע מיוחד, מרגש ומתחדש במרחב חיי השגרה.
המילה שִׁגְרָה שאולה מהמילה הארמית שִׁגְרָא. בתלמוד היא מופיעה בצירוף "שיגרא דתמרי" (כתובות פ', ע"א), שפירושו הפסולת שהושלכה לאחר סחיטת התמרים (לצורך הכנת נוזל כמו סילאן או שֵׁכַר תמרים).מאד מתכתב עם הדשן שאף הוא סוג של פסולת.
כך הפכה המילה שִׁגְרָה, למקבילה למילה הלועזית רוּטִינָה. מקורה של המילה הלועזית במילה הצרפתית routine (הקיימת גם באנגלית), שנגזרה מהמילה route (דרך). התנהלות קבועה בדרך קבועה.
כיצד ניתן להחזיק שִגְרָה? כיצד ניתן ליצור בשגרת חיינו האפורה, ממד של התחדשות, התרגשות, שמחה וברק בעיניים, גם אם אנו עוסקים, יום יום, בפעילות שגרתית לכאורה משעממת, באותו עיסוק ובאופן דומה. שכן, העיסוק באותה עבודה ובאותו סדר פעולות דומים, עלולים חלילה לגרום לנו סוג של שעמום ופיהוק – "די, שוב אותו דבר". אנו לא פעם מכריזים: ״תחי השגרה״. אבל האתגר הניצב לפנינו הוא, כיצד להחזיק שגרה באופן אפקטיבי, כיצד להפוך את שגרת חיינו, למתחדשת ומרגשת. עלינו לעבוד על עצמנו, להתחדש כל יום מחדש, ולעשות את הדברים מידי יום, עם סוג של ברק בעיניים, גם אם העיסוק הוא מעולם תוכן דומה,more of the same. עלינו לעשותו ,לא "כמצוות אנשים מלומדה", אלא מתוך התבוננות וחיפוש יום יומי של פשר ומשמעות חדשים לשגרת חיינו. עלינו לבחון את עצמנו מחדש, מידי יום. עלינו להתבונן בשגרת חיינו ולעשות לעצמנו מעין תחכים אישי, בכל יום מחדש, תוך כדי כך שאיננו קופאים על שמרינו, כיצד להעניק לשגרת חיינו – טעם חדש. דומה לאותו תבלין חדש, שעושה את כל ההבדל, שאותו אנו מוסיפים לאותו מאכל שגרתי קבוע.אז נכון כששואלים אותנו: ״מה נשמע?״ ואנו, לא אחת עונים:״ברוך ד', אין חדש״ וזה מקנה לנו תחושה של יציבות ,שלווה ותודה לקב״ה. אבל גם אם לא קורים דברים חדשים במרחב השגרה, news good news no,עלינו לפעול בתוכנו, בהסתכלות הפנימית, לחוש בתוכנו את המשמעות, ההתחדשות וההתרגשות, וגם לעשות את פעולותינו הדומות, היום יומיות, בחידוש ובשינוי, כמו אותו תוסף תבלין לאוכל.
אבל כאן נוסף ממד חדש שהוא כה אקטואלי לאסון שפקד אותנו ב7.10, והוא –האחריות האנושית המתחייבת בהחזקת השגרה, בפרט כשמדובר בביצוע פעולות שגרתיות יומיות 7/24 ,של כוננות, בקרה, ערנות, ויד על הדופק למניעת אסון.
אז כיצד ניתן לחוש התחדשות, התרגשות ומשמעות בהחזקת שגרה, שנתפסת לכאורה כמשעממת, אפורה ויבשה? כיצד נחוש את תחושת החלפת הבגדים כמו הכוהן בפינוי הדשן, גם בעיסוקים שגרתיים בחיינו, מסוג תרומת הדשן?
העיתונאי האמריקאי מייסון קארי (Currey), מסייע לנו בשגרת חיינו בספר שהוציא בשנת 2013- "Daily Ritual: How Artists Work" – "פולחנים של יומיום: איך גדולי המוחות מפנים זמן, מוצאים השראה ויושבים לעבוד", איך אפשר ללמוד על הרגלי החיים בשגרה של משכימי הקום – כמו על מחבר רבי המכר ג'ון גרישם, שקם בחמש בבוקר, או על כלת פרס נובל לספרות טוני מוריסון, שמקפידה לכתוב בכל יום, עוד לפני עלות השחר. בטהובן שקם בכל יום עם שחר והכין לעצמו קפה. בהכנת כל כוס קפה,הוא ספר 60 פולי קפה תוך כדי מילוים בכוס. ואז היה מתיישב אצל שולחנו ומחבר מוזיקה עד שתיים או שלוש אחה"צ. אחר כך היה יוצא להליכה ארוכה ואיתו עיפרון וכמה גיליונות תווים, כדי להעלות על הכתב כל רעיון שיעלה במוחו בדרך. מידי ערב אחרי הארוחה היה שותה בירה מעשן מקטרת ועולה על יצועו לא יאוחר מעשר. כך גם עמנואל קנט הפילוסוף, שהיה קם, שותה קפה, כותב מרצה אוכל, יוצא להליכה וכל דבר בזמנו ובמועדו. כאשר שכניו ראו אותו יוצא מביתו במעילו האפור ובמקל ההליכה, ידעו שהשעה שלוש וחצי בדיוק.
הרב פרופ' זקס( 1948-2020 ) במאמרו:"השראה והשקעה" לפרשת תצווה ( מעניינת הקבלת המילה תצווה למילה צו בפרשתנו) כותב:"שהאנשים המשנים את העולם, בין אם בקטנות ונסתרות אם בגדולות ונצורות, הם אלה ההופכים חוויות שיא לשגרת יום יום. אלה היודעים שהפרטים חשובים, אלה שיצרו משמעת של עבודה קשה ושל התמדה. גאונות היא אחוז אחד השראה ו 99 אחוז השקעה. האנשים המשנים את העולם, בין אם בקטנות ונסתרות ובין אם בגדולות ונצורות, הם אלה ההופכים חוויות שיא לשגרות יומיום. אלה היודעים שהפרטים חשובים, אלה שיצרו משמעת של עבודה קשה ושל התמדה".
ישנו מדרש ידוע המובא במבוא לפירוש הכותב על "עין יעקב", קובץ קטעי האגדתא בתלמוד הבבלי, שם מתנהל דיון של תנאים, מהם אותם הפסוקים שאפשר לתת להם גולת כותרת Highlights : "כלל גדול בתורה". בן עזאי בוחר בפסוק:" שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד" (דברים, ו', ד'). בן ננס בוחר בפסוק:"ואהבת לרעך כמוך"( ויקרא, יח', יט'). בן פזי בוחר את הפסוק: "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (שמות, כט',לט),אלו הן קורבנות התמיד וכיום בהיעדר הקורבנות, הן התפילות היום יומיות – שחרית, מנחה וערבית. זאת בעצם שגרת היום יום. ואכן נקבע שההלכה כמו בן פזי. הנה לנו דוגמא נוספת לפשר והמשמעות של עבודת הקורבנות ולהחזקת השגרה, בדרך של התמדה, עקביות ומשמעת, ללא פשרות.
הנה ביטוי נוסף להחזקת השגרה ומשמעותה בכוח התמדתה, בדבריו של רבי עקיבא:" מים שחקו סלע"(אבות דרבי נתן, א', ו') ובאמרתו של וינסטון צ'רצ'יל ( 1874-1965):" אין הטיפה חוצבת בכוח עוצמתה, אלא, בכוח התמדתה"
הרב יוסף דב סולבייצ'יק ( 1903 – 1993) כותב במסתו "איש ההלכה":" היהדות מבקשת להפוך אותנו לאמנים יוצרים, שיצירתם הגדולה ביותר היא חייהם, ולשם כך נדרשים הרגלים של יומיום: שחרית, מנחה וערבית, האוכל שאנו אוכלים, צורת ההתנהגות שלנו בעבודה ובבית"
בחיי עבודתנו אנו נתונים לא אחת לשגרה של יום יום. אנו יכולים להיות מאושרים ושמחים, אם נעצים את התחדשותנו במתן משמעות של ממש, לעשייתנו. החיים האמיתיים הם בשגרת יומנו.
הכהן העוסק בעבודת השגרה של תרומת הדשן, הנושא תפילה שלא יכשל בעבודתו, אך גם תפילה להתחדשות בהחזקת השגרה, מתחברת לשירה של לאה גולדברג( 1911-1970 ):"תפילה": "למד את שפתותי ברכה ושיר הלל, בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום, לבל יהיה עלי יומי הרגל". כך גם מתחברת לשירו של יגאל בשן ( 1950-2018) – תחי השִׁגְרָה (2014):"לחבק את השגרה כשהיא באה/ לחבק אותה חזק / לא לתת לה לעזוב/ יש בקול שלה גוונים כמו בגיטרה/ כל אקורד שבא איתה עושה לנו רק טוב .לחיי אותה שיגרה שמתנגנת/ לחיי אותם שירים שעדיין נכתבים/ לחיי אותה שיגרה שממכרת/ לחיי הרגעים שמתפייסים עם החיים".
הנה נבואתו של הנביא יחזקאל בהפטרת השבת פרשת פרה, מהדהדת בקול גדול, בלקח שעלינו ללמוד, ולהטמיע, בהחזקת השגרה והכוננות למניעת אסון עתידי, אם חפצי חיים אנחנו:" וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם". עלינו לקחת את גורלנו בידינו ובעזרת ד' נזכה לרוח הנחמה של הנביא, למיטוט אויבינו, להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולחזרתם של המפונים לבתיהם:" וְהוֹשַׁבְתִּי, אֶת-הֶעָרִים, וְנִבְנוּ, הֶחֳרָבוֹת.וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה, תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה, לְעֵינֵי כָּל-עוֹבֵר. וְאָמְרוּ, הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה, הָיְתָה, כְּגַן-עֵדֶן; וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת, בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם, כִּי אֲנִי ד' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה: אֲנִי ד', דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי" .
ביחד ננצח – עם ישראל חי
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלב"ב
