"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 154 יום, 22 שבתות, אין צודקת ממנה.
מטרות המלחמה מאד ברורות – מיטוט שלטון החמאס והשבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם. בחזית הצבאית מידי יום ביומו אנו נפעמים, מגבורתם של חיילנו ומפקדינו, גיבורי התהילה, המקריבים את נפשם וגופם על מזבח הקודש של האומה והמדינה. אנו עדים לסיפורי גבורה הרואיים של חברות ורעות ללא גבולות. מלחמתם היא מלחמה, שיש בה קדושה וטהרה. ההון האנושי הנפלא בחזית העורף, של ההתנדבות והפילנתרופיה, בימים אלו של מלחמת המצווה, מתגלה במלוא סגולתו, אורו, הדרו ועוצמתו, בהקמת מקדש ההתנדבות, הנתינה והתרומה.
בשבתות מלחמת המצווה העטופות בקדושה ובטוהרה והמאחדות את כולם, אנו נושאים תפילה במקדשי מעט, ליושב מרומים, לשמור על חיילנו הגיבורים ולהשיב החטופים לביתם .
כך פותחת פרשתנו בהארתה את מרכזיותה של השבת המאחדת:"וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־ כָּל־ עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר צִוָּ֥ה ד' לַֽעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃ שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִֽהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַֽד' כָּל הָֽעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת׃ לֹֽא תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת" (שמות, לה', א'-ג').
מפרש רש"י: "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת".
היחד במקדש- בשבת המאחדת , משתקפים ב – "וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת כָּל עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל", כמו במצוות הַקְהֵל, בשנת השמיטה השביעית : "וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אלֹוקיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹוקֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" ( דברים, לא', ט'-יג').
נכון שעבודת המשכן לא דוחה שבת, אבל מלחמת המצווה כן דוחה שבת.
כך למדנו: " שמצווה לצאת למלחמת הגנה כנגד אויבי ישראל… כדי להציל את ישראל מיד אויביהם, מצווה על כל יחיד לחרף את נפשו" ( הראי"ה קוק,משפט כהן קמג; צי"א ). שאם באו אויבים לבזוז אפילו תבן וקש בלבד מעיירות שסמוכות לגבול, " יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת" (עירובין, מה', א') אם באו אויבים לתקוף את ישראל, מצווה לצאת נגדם למלחמה, תוך סיכון נפשות וחילול שבת. וכך פסק הרמב"ם (הלכות שבת ב', כג'): "ומצווה על כל ישראל … לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת, ואסור להם להתמהמה למוצאי שבת…".
הרב אברהם יהושע הֶשל (1907 –1972) היה מהוגיה החשובים של יהדות ארצות הברית , פרופסור לאתיקה ולמיסטיקה בבית המדרש לרבנים באמריקה, חוקר מחשבת ישראל ופילוסוף. בספרו – השבת ומשמעותה לאדם בן זמננו ( 1951),הוא מאיר את ייחודיותה של השבת כמאחדת והזיקה למקדש, וכך הוא כותב:" היום השביעי הוא כארמון בתוך הזמן, ובממלכת הזמן ימצא כל אדם את מקומו. אין המדובר בתאריך בלוח השנה, אלא באווירה רוחנית ייחודית… המילה קדוש אחד המושגים החשובים ביותר בתורה, המייצגים את סודו והודו של האלוקים, מופיעה לראשונה בסוף מעשה בראשית…ולא נקבע שום מקום מן המקומות להיות קדוש, אלא מה נאמר שם? ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו ( בראשית, ב', ג')…לאחר זמן, לפני שניתנה תורה לעם הנבחר, נדרש מעם זה להיות- ממלכת כהנים וגוי קדוש, ורק לאחר שנכשל העם הזה ודרש אלוקים אשר יראום בעיני בשר ונטמאו בעגל, אז ניתן להם- לבל ילכו אחרי התוהו… ורבות הודגש במדרשים, שלא ניתן להם הצו לבנות את המשכן, אלא לאחר שנכשלו בעגל, ושלא ניתן להם אלא מפני שדרוש היה להם מתוך חולשתם".
כך גם נוכחת השבת וזיקתה לבריאת העולם – זכר למעשה בראשית, באקורד הסיום של הקמת המשכן שנקרא אי"ה בשבת הבאה:" וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה…וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶת מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ" (שמות, לט', לב'-מג'). וַיְכַל מֹשֶׁה, אֶת הַמְּלָאכָה" (שמות, מ', לג'). מתכתב לו במילות המפתח עם סיומה של מלאכת בריאת העולם במעשה בראשית:" וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית, ב', א'-ג').
גם הסופר משה יוסף גליקסון ( 1878-1939) במאמרו על השבת, מציג את משמעותה החברתית של השבת המאחדת: "מקום כבוד נתייחד לשבת בעשרת הדיברות…מצוות השבת עומדת בשורה הראשונה בין החובות האנושיות המוסריות היסודיות…השבת היא שכלולה של היצירה וכתרה, סמל והבעה לעיקר הגדול של יצירה, או פעולה ותנועה של ההכרחי שלה- המנוחה…אתה מוצא כבר כאן את המסקנה האנושית הסוציאלית מן העיקר הדתי הראשוני– ויום השביעי שבת לד' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כאן מתבטא כל אופייה המקורי של יצירה נעלה זו, המזיגה הנפלאה של היסוד הדתי הקוסמי והיסוד האנושי הסוציאלי, האמונה הדתית והדרישה המוסרית ממוזגות כאן לאחדות עליונה. היסוד המוסרי הסוציאלי שבשבת בולט. מצוות השבת אינה מנומקת כאן בששת ימי היצירה, אלא במוטיב הסוציאלי הברור-למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' אלוהיך משם, ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צווך ד' אלוהיך לעשות את יום השבת. כאן נעשתה השבת, סמל וערובה לשוויון בני האדם- למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, עדות חיה ונצחית לתורתה המוסרית היסודית של היהדות. השבת היא סמל הטוב המוסרי, המשפט והצדקה" (ספר השבת, הוצאת דביר, תרצ"ח עמ' 521).
השבת המאחדת וזיקתה למקדש המאחד, מקבלת משמעות יתר בפיוט של רבי שלמה הלוי אלקבץ ( 1505-1584) אותו אנו שרים בתפילת קבלת השבת- לכה דודי, ומהדהד ביתר שאת בימי מלחמת המצווה: "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא וְהוּא יַחֲמול עָלַיִךְ חֶמְלָּהּ " .
פיוט זה מחבר אותי לחוויה אישית שבה נפלה בחלקי הזכות להשתתף בשנת 2004 במשלחת מטעם משרד החוץ, לאיתור נעדרים ישראלים וזיהויים באסון הצונאמי. המשלחת בהרכבה האנושי הייתה פסיפס מאחד של שבטי ישראל – דתיים, חילוניים, אשכנזים מזרחיים. ישבנו לזמן קצר בליל שבת ,אנשי המשלחת ומשפחות הנעדרים וחשנו את הארתו ועוצמתו של הפיוט- לכה דודי. שם באבו כביר של קראבי תאילנד, התחברנו לקדושתה של השבת המאחדת. התחברנו למשמעות העמוקה של משמעות הצו המוסרי של – כל ישראל ערבים זה לזה, התחברנו למשמעות הצמיחה מהטראומה –"קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה" , בעזרת הידע והניסיון הרב שאיפשר לפעול במקצועיות וביעילות. שם התחברנו גם למשמעות החמלה– "וְהוּא יַחֲמול עָלַיִךְ חֶמְלָּהּ". אותה אנרגיה של חמלה שפיעמה בחברי המשלחת לפעול 7/24 עד להשלמתה של המשימה הקדושה שלשמה נשלחנו. שם בארץ נכר ,חשנו במלוא העוצמה את משמעותה של השבת הקדושה והמאחדת הנוכחת בפרשתנו במעשה הקמת המשכן – המקדש, עת פעלנו בחרדת קודש במקדש הסיני בו היו מונחות הגופות של חללי רעידת האדמה של הצונאמי.
השבת בכוחה המאחד את הניגודים, מוארת בשיר – "שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי, נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים … נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי, בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים. הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת. הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק "אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת".
מילות השיר נכתבו בשנת 1944 על ידי פניה ברגשטיין ( 1908-1950), שעלתה לארץ מפולין והצטרפה לחלוצים שהקימו את קיבוץ גבת. השיר נכתב בהשפעת ועידת הקיבוץ המאוחד שהתקיימה בינואר של אותה שנה, בה השתתפה פניה כנציגת קיבוץ גבת. בוועידה זו התוודעה פניה, בעקבות עדויות של ניצולים, למאורעות הקשים המתרחשים באירופה. בשיר מתארת פניה את געגועיה העזים להוריה שנשארו באירופה וכן את געגועיה להווי המסורתי שספגה בביתה בגולה, לניגוני וזמירות השבת, טרם ידעה מה עלה בגורלם של הוריה בתקופת השואה.
השבת בכוחה המאחד את הניגודים -הברוש והאזוב, מוארת גם בשירו של יהושע רבינוב ( 1904 – 2000 ) מקיבוץ גבת שאותו כתב ב1944 : "יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר, וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ… נָשְׁקָה הַשַּׁבָּת לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַבְּרוֹשׁ, לָאֵזוֹב שֶׁבַּסֶּלַע נָשָׁקָה. וַיְהִי הַדַּרְדַּר לְשַׁרְבִיט שֶׁל מַלְכוּת עַל רָמוֹת דְּמָמָה מְרוֹנֶנֶת".
השבת היא גם פרשת שקלים שבה נקרא על מצוות מחצית השקל : "זֶה יִתְּנוּ, כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. עֶשְׂרִים גֵּרָה, הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַד'… כֹּל, הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה יִתֵּן, תְּרוּמַת ד' "(שמות, ל', יא'-יד').
האלשיך הקדוש (1508-1593 ) מעמיק ביסוד מצוות מחצית השקל , שרק שני יהודים הם שקל ואילו יהודי אחד הוא מחצית השקל. בנתינת מחצית השקל, מתקיימת מעורבות אקטיבית, שכולם מחויבים בה.
המקדש והשבת הם השראת האחדות לכולנו , המתנגנת באוזנינו בפיוט לשבת – יָהּ אֶכְסֹף, אותו חיבר רבי אהרון הגדול מקרלין ( 1736 – 1772 ) : יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת הַמַּתְאֶמֶּת וּמִתְאַחֶדֶת בִּסְגֻלָּתֶךָ. מְשֹׁךְ נֹעַם יִרְאָתְךָ לְעַם מְבַקְשֵׁי רְצוֹנֶךָ. קַדְּשֵׁם בִּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּתוֹרָתֶךָ. פְּתַח לָהֶם נֹעַם וְרָצוֹן לִפְתּוֹחַ שַׁעֲרֵי רְצוֹנֶךָ הָיָה הֹוֶה שְׁמוֹר שׁוֹמְרֵי וּמְצַפִּים שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ, כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשָׁם תַּעֲרֹג לְקַבֵּל נֹעַם שַׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּשֵׁם קָדְשֶׁךָ ".
ביחד ננצח – עם ישראל חי
שבת שלום
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
