"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 132 יום, אין צודקת ממנה. מטרות המלחמה מאד ברורות – מיטוט שלטון החמאס והשבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם. בחזית הצבאית מידי יום ביומו אנו נפעמים, מגבורתם של חיילנו ומפקדינו, גיבורי התהילה, המקריבים את נפשם וגופם על מזבח הקודש של האומה והמדינה. אנו עדים לסיפורי גבורה הרואיים של חברות ורעות ללא גבולות. מלחמתם היא מלחמה, שיש בה קדושה וטהרה.
כך גם ב- 7.10 בחזית העורף, החברה האזרחית עברה אתחול מחדש. כל המחלוקות, המחיצות והגדרות, עד ה-6.10 , נפלו באבחת חרבות ברזל. החברה האזרחית על עדותיה, מגזריה ושבטיה ,נכנסה מתחת לאלונקה, כאיש אחד בלב אחד. ההון האנושי הנפלא והמרגש של ההתנדבות והפילנתרופיה, בימים אלו של מלחמת המצווה, מתגלה במלוא סגולתו, אורו, הדרו ועוצמתו, בהקמת מקדש ההתנדבות, הנתינה והתרומה.
מקורו של המושג – חברה אזרחית, הוא עתיק יומין, ובסיסו כבר ביוון העתיקה. אריסטו היה הראשון להתייחס למושג.
אבל בפרשתנו מתרחשת לראשונה בהיסטוריה, לידתה של "החברה האזרחית" במדבר, שמאפייניה הם: השותפות, הסולידריות, הערבות ההדדית, הנתינה, ההתנדבות והפילנתרופיה ,באמצעות פרויקט הקמת המשכן ובחסותו. הנתינה היא בכסף אך גם בשווה כסף. הנתינה היא בצדקה אך גם בחסד – במעשים טובים לזולתך: " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן. וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם". ( שמות, כה', א'-ח' ). לראשונה, עוברת האחריות מהקב"ה, לאחריות של בני ישראל, כיחידים, כבעלי משפחות וכחברה של אומה ועם. הנה מגיע שלב נעלה בפרשתנו, בו הקב"ה מציב אתגר גדול לעם העבדים של אתמול, לבנות לו מקדש שבו הוא ישכון. זה האתגר, שבו שמים וארץ מתחברים. בפרשתנו אנו פוגשים את קו פרשת המים, אותו קו המעבר, מחברת עבדים תלותית פסיבית של יחידים, זה על יד זה, של אתמול, לעבר יצירת חברת מופת של בני חורין, חברה אזרחית של קולקטיב, של זה עם זה, של סולידריות וערבות הדדית, שישפיע על המחר.
מהטמה גנדי ( 1869-1948 ) אמר, שהדרך הטובה ביותר למצוא את עצמך, היא לאבד את עצמך, בשירותם של אנשים אחרים. נתינה מזמנך בהתנדבות מעניקה לך זמן בחזרה.
במחקר משותף לאוניברסיטת פנסילבניה ולאוניברסיטת הארווארד בארה"ב (2012 ) נמצא, כי תרומת זמן בהתנדבות למען אחרים, משנה את תפיסת הזמן של האדם וגורמת לו להרגיש פנוי יותר. המחקר מצביע שתרומת מעט הזמן שיש לנו לפעילות התנדבותית- עשויה למעשה להגדיל את תחושתנו לגבי יכולתנו להשיג שעות פנאי משמעותיות. התוצאה היא שרמות המתח והלחץ יורדות וחוסננו האישי מתחזק.
המסקנה היא ברורה וחד משמעית : "I Give I Take" .אם אתה נותן, אתה גם מקבל ובגדול.
מה יש במעשה ההתנדבות והפילנתרופיה, בהתהוות החברה האזרחית המדברית בפרשתנו, שגורם לשכינה לשרות בתוך המחנה, בקרב הקהילה ?
הנה התשובה בשמה של הפרשה- תְּרוּמָה. " וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי " .
עד פרשתנו, הקשר של הקב"ה לבני ישראל, היה חד סטרי. הקב"ה נותן ואילו העם מקבל. פרשתנו מחוללת מהפך: הקב"ה נותן הזדמנות לבני ישראל להחזיר לו משהו. ההיגיון שבהקמת המשכן שוכנת במתנתו הגדולה ביותר של ד' לעם ישראל- בהענקת היכולת לתת לו בחזרה.
היותנו במרחב חיים של משמעות ,של "חברה אזרחית", בדרך של נתינה, התנדבות פילנתרופיה, היא התובנה העמוקה של חיבור השכינה לעם ישראל במפעל החברתי הגדול במדבר, בהקמת המשכן. ככה עושים את השינוי מחברת עבדים לחברה אזרחית. ככה בונים עם של בני חורין במרחב של משמעות. החיבור של השכינה לעם ישראל באמצעות הנתינה, מחייבת פרופיל מוסרי ומידות ערכיות של החברה האזרחית של עם ישראל, העוסק לראשונה בהתנדבות ובפילנתרופיה.
רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל ( 1437-1508 ) בפרשנותו לפרשתנו, מציג את המקדש על תכולתו , חומריו וכליו השונים, כבבואה של אחדות החברה , האמורה לייצג סולידריות וערבות הדדית על טיפוסיה, מעמדותיה, גווניה וצבעיה, שרק שילוב ידיים של כווולם, ייצר חברה אנושית איכותית שתביא אחדות:" כת החכמים וכת הפועלים עובדי האדמה ובעלי האומנויות, כת אנשי הצבא אנשי המלחמה וכת השרים אדוני הארץ המושלים בה שהעושר והכבוד לפניהם. והיה לזה לרמוז וללמד לבני אדם שאין השלמות האנושי בהיות האדם מן החכמים ולא מעובדי האדמה ולא מן הגיבורים אשר בארץ המה ולא מן השרים, זהב להם הממלאים בתיהם כסף".
הנה כי כן, המקדש היהודי אינו שייך למעמד מסוים, אלא שייך לחברת הנתינה היהודית והדמוקרטית כולה, המציגה את האתוס ההתנדבותי במיטבו. פרשתנו מציבה לנו המתווה לכך: " וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה… וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות, כה', א' – ח' ).
נשאלת השאלה, מדוע – ״בתוכם״ ולא ״בתוכו״?
התשובה היא, שהקב״ה איננו זקוק למרחבים פיזיים, כדי לשכון ולהתנחל בהם. הקב״ה איננו שוכן במבנה פיזי, אלא בעם כולו. רבי משה אלשיך שחי בצפת במאה ה-16,מעניק משמעות עמוקה ל – "וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם ״ וכך הוא מפרש :״ כי הנה שמעתי לומדים מכאן, כי עיקר השראת שכינה באדם הוא, ולא בבית …ואני אבוא אחריהם ומילאתי את דבריהם…שהם בעצמם יהיו משכן ומדור אל השכינה…כי היכל ד' המה … כי נפשותם הם המשכן האמיתי ״.
הקב״ה ישכון רק בהיכלי בשר ודם, המייצגים- מידות, ערכים, רגישות, אנושיות וחמלה .
המלבי״ם , רבי משה לייבוש, שחי ברוסיה ופרוסיה במאה ה 19,מוסיף בפירושו : ״ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש מחדרי ליבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לה׳ ומעוז לשכינת עוזו״.
יש כאן מסר חשוב לדרך ולאופן התנהגות החברה האזרחית במעשה ההתנדבות והפילנתרופיה, שעליה לנבוע ממעמקי הלב הרחב, ברגישות הלב ובתשומת הלב .
עלינו לעשות זאת בדרכו של יאנוש קורצ'אק: " ללא תרעומת, מכל הלב. זה חשוב. בינתיים תעניק משלך באורך רוח, עד אשר (חייבים להאמין) יחלוק האדם בשמחה את מה שיש לו".
עלינו לעשות זאת בדרכו של משה מונטיפיורי: "ופה מתן בסתר ושמה נדבה, פה צביטה בלחי או ליטוף של אהבה ולכל היהודים שמחה וגאווה וכל הכבוד לשר " (חיים חפר).
פרשת תרומה היא התרוממות של עצמנו. רום – הוא השורש של תרומה. עלינו תמיד לשאוף למעלה. לידתן של ההתנדבות והפילנתרופיה בפרשתנו משלימות שלב גבוה מאד בתכנית האלוקית, שמטרתה לחולל שינוי מהותי בעם ישראל- מעבדות לחירות.
גם בימים אלו מותר לשאול, כמו בשירו של יענקלה רוטבליט ובלחנו של יזהר אשדות: "כי אחרי ככלות הקול והתמונה, מישהו יכול לשאול בלי כוונה, מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו".
רק ביחד ננצח שכולנו תחת האלונקה– באתגרי חיינו בחזית ובעורף – עם ישראל חי
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלב"ב
