"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 120 יום, אין צודקת ממנה.
מטרות המלחמה מאד ברורות – מיטוט שלטון החמאס והשבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם.
מידי יום ביומו אנו נפעמים, מגבורתם של חיילנו ומפקדינו, גיבורי התהילה, המקריבים את נפשם וגופם על מזבח הקודש של האומה והמדינה. מלחמתם היא מלחמה, שיש בה קדושה וטהרה, המקפלת בתוכה, עולם של ערכי מוסר וטוהר הנשק.
אנו עדים לסיפורי גבורה הרואיים של חברות ורעות ללא גבולות, ושל הקפדה יתירה על דיני המלחמה. של מניעת פגיעה ככל שניתן באזרחים בלתי מעורבים. אנו מצדיעים בהתרגשות לצבא המוּסָרִיּוֹת הנַעֲלֶה במלחמת המצווה.
הנה כי כן, מוסריותו של צבאנו באה לידי ביטוי, בהקפדתו על הודעה מראש לאוכלוסייה בעזה להתפנות טרם התמרון ובהכשרת מרחבי פינוי ואספקת מענים לצרכים קיומיים- מזון, שתיה ותרופות. כך גם תמונה של חייל שתומך בזקן פלסטינאי בעזה. הדוגמאות הן רבות.
האם יש בעולם צבא יותר מוסרי מצה"ל? התשובה היא ברורה כשמש, אך לצערנו, לא לכולם.
האם לא ראוי שבית הדין לצדק בהאג יחבק את חיילי צה"ל על מוסריותם בשדה המערכה. שהרי, האג באנגלית HUG= חיבוק בעברית ?
כך דברי ימי עמנו בארץ אבותינו, מצביעים על סיפורי גבורה בצד רגישות לערכי מוסר .
הנה סיפור הגבורה של לוחמי הל"ה, בדרכם להושיט עזרה לאנשי גוש עציון הנצורים, בה' בשבט תש"ח 16.1.48. בדרכם הם פוגשים רועה ערבי מאחד הכפרים, חסים על חייו ומשחררים אותו. ההערכה היא שהוא זה שמסר המידע אודותיהם לפורעים הערבים באזור. הל"ה ניהלו מלחמת גבורה אל מול בני העוולה שטבחו והתעללו בגופותיהם.
כך במנהרת הזמן, ההיסטוריה חוזרת על עצמה בשנת 1956, בהספדו של הרמטכ"ל משה דיין(1915-1981) על קברו של רועי רוטברג הי"ד, חבר קיבוץ נחל עוז בן 21 ששימש כמא"ז (מפקד אזור – רכז ביטחון), ונרצח על ידי מסתננים פלסטינים מרצועת עזה, שגררו אותו אל מעבר לגבול והתעללו בגופתו: "מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו. רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".
אור הרגישות והמוסריות בליבנו לכל מי שנברא בצלם אלוקים, תובע מעמנו מחיר בחיי חיילנו. מציאות חיינו בארצנו היחידה, מחייבת אותנו להיות צבא חזק המשיב מלחמה שערה, אך גם צבא שמפגין בראש זקוף ובגאווה את היותנו – אור לגויים בצדקת המלחמה ובמוסריותה.
חוקי המוסר באורחות חיינו נחצבים לראשונה בהר סיני, במעמד האחדות בקבלת עשרת הדיברות: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר"( שמות, יט' ,ב') מפרש רש"י(1040-1105)-"כאיש אחד בלב אחד". הרגישות המוסרית שלנו צרובה בזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי שלנו, כבר בדיבר הראשון: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. אָנֹכִי ד' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות, כ', א').
חוקי המוסר ניצבים ב-ג"ן (53 בגימטרייה) של מצוות , המפורטות בפתחה של פרשתנו: "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם" (שמות, כא', א').
הקודקס המוסרי והאתי שלנו, מעוגן ומפורט בדיני המוסר ונצרב בתודעתנו ובפרקטיקה הערכית כבר בפתיחתה של פרשתנו: "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם, כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם".
לבנת הבסיס והמוצא , היא עבדות מצרים.
הנה כי כן, ההתמכרות לעבדות העמוקה במצרים והגמילה ממנה , מחייבת לא רק לצאת ממנה, אלא להוציאה מתוכנו. ההתמכרות לעבדות, גורמת לאדם לאבד את כבודו וחירותו. העבדות גורמת לחיי הפקר , לאיבוד שליטה על החיים, להעדר גבולות, לשלילת החופש והעצמאות, לשלילת הזהות והאחריות העצמית על החיים ועל הזמן.
מהו הDNA של ההתמכרות לעבדות מצרים ? כאשר עם ישראל במסע השינוי מעבדות לחירות במדבר, מתלונן: " זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם" ( במדבר , יא', ה'), מסביר המדרש : "מאי חינם? – חינם מן המצוות"(ספרי פיסקא פז', יא', ה'):
מוסיפה על כך פרופ' נחמה ליבוביץ (1905-1997 ): " עיניהם יוצאות אל אותו חופש מדרישות לתרבות ומתביעות לריסון עצמי, שבו היו חיים העבדים במצרים -עבדא בהפקירא ניחא ליה" (לעבד נוח לחיות בחיי הפקר) ( גיטין, יג', ע"א). ככל שיהיה העבד נתון לשלטון חושיו, כן, יוטב לאדון, ישתכר העבד, יכה בחבריו, יעסוק בזנות, יתהולל, יוציא את מרצו שעוד נשאר לו משיעבודו, ולא יחשוב על כבוד האדם הנברא בצלם המתחלל יום יום בידי נוגשיו ומעניו. אין האדון מלמדו מוסר ודעת, וכבהמת עבודה לו העבד, והעבד- טוב לו בכך".
חשוב להידרש בהקשר לכך, שהדו"ח האחרון שפירסם ארגון: Global slavery index בשנת 2016 ,מציין שבעולם ישנם כ 46 מיליון בני אדם עבדים, בסוגי עבדות שונים.
אשר על כן, האתגר הגדול של משה ואהרון, ביציאת בני ישראל ממצרים, לא הייתה רק כמהלך טכני, של יציאה מהמקום הנמוך ביותר בעולם, אלא האתגר הגדול היה , בהוצאת מצרים וכל מה שהיא מסמלת, מבני ישראל.
בספרו של הווארד פאסט(1914-2003)- " אחי גיבורי התהילה" משנת תש"ח 1948, מסופר על סנטור רומאי שנשלח לארץ כדי לברר האם ראויה יהודה להיות בת ברית של רומי. הסנטור מבטא בתשובתו את הבוז והזלזול שהוא רוחש ליהודים על שיש להם חוקים תפלים וחסרי טעם כגון המצווה לשבות ביום השביעי ולשחרר עבדים אחר שש שנות עבדות, ובכלל, על מיעוט העבדים המצויים בה. כשברומא יש עשרים ושלשה עבדים על כל אזרח בן חורין, יש ביהודה עבד אחד על כל עשרים ושלשה אזרחים. והוא מספר על משפט שנכח בו, כששמעון החשמונאי שפט נער עבד שברח מאדונו על שזה הכהו והתעמר בו. במקום לסרוק את בשרו של הנער במסרקות של ברזל ולתלות את עורו בכיכר העיר, מזהיר שמעון את אדונו שלא יעז לרצוע את הנער עד היובל. כששואל הסנטור את שמעון לפשר מעשיו המשונים, עונה לו שמעון:" אתה על החופש שאלתני, הרומאי- ואמנם מכובד בעינינו החופש, כי עבדים היינו לפרעה במצרים". כשהסנטור הרומאי שואל יהודים משכבות עם שונות, למה לא ינהגו "כבני תרבות"( במרכאות כפולות), למה לא יחזיקו בעבדים, למה ישחררו אותם, למה לא ינהגו בהם ביד תקיפה, ישמע מפי כולם, ככהן כהדיוט, כחכם ירושלמי כאיכר בכפרו, תשובה אחת קצרה והוא הפסוק הזר והמופלא-" עבדים היינו לפרעה במצרים". מסקנתו של הסנטור הרומאי: היהודים אין לתת אמון בהם לעולם, ולא יגשר גשר של הבנה ביניהם לבין המערב, כל המושכלות אצלנו על – "חירות האדם וכבודו" זרים להם, היהודים בעצם הווייתם סכנה הם לרומא, שכן הם מערערים על עיקר העיקרים של תרבות המערב, על בית עבדים חפשי. אפילו הם מועטים אפילו הם מסתפקים בארצם הזעירה, חלילה לנו מהסיח דעתנו מסכנתם, צר העולם מהכיל את רומא ואת יהודה גם יחד".(מתוך: נחמה ליבוביץ 'עיונים בספר שמות, עמ' 13).
האתגרים הניצבים בפנינו מאז אבחת חרבות ברזל – לנצח במלחמה, לסלק את שלטון החמאס, להחזיר החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם ולהחזיר המפונים לביתם. כך גם הקמת משילות אזרחית בעזה, נטולת חינוך לשנאה ולרצח. תופעת לוואי למיטוט החמאס, יביא גם לשחרור האזרחים העזתיים הבלתי מעורבים שמפחדים להשמיע את קולם , מעבדותם ושעבודם לחמאס. שכן – "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו" (דברים, כג', טז'). לא די להם רק ביציאתם ובשחרורם מהחמאס, אלא ביציאת החמאס מתוכם.
לאחר שיושגו בעזרת ד' אתגרים אלו, יטופל גם המשפט החוקתי במדינתנו האחת והיחידה . "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", ברוח פרשנותו של רש"י:"כל מקום שנאמר-אֵלֶּה, פסל את הראשונים וְאֵלֶּה מוסיף על הראשונים. מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני… כשולחן ערוך ומוכן לאכול לפני האדם".
הבה נקווה שאחרי המלחמה בסימן הניצחון והאחדות, יותנע תהליך מושכל ברוח ההון האנושי והחברתי במלחמה – בחזית ובעורף, וברוח פרשתנו, של חקיקת חוק יסוד השפיטה והחקיקה, בהסכמה רחבה ובאחדות.
כי רק ביחד ננצח – באתגרי חיינו- בחזית ובעורף.
שבת שלום וחודש מבורך
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
