לפי המסורת, שלמה המלך החכם באדם, כתב שלושה ספרים בפרקי חייו השונים. בגיל צעיר הוא כתב את שיר השירים, בגיל הביניים והמבוגר את משלי ובגיל הזקנה את קהלת. דומה שקיימת זיקה בין תקופות החיים המובחנות של שלמה, לבין ייחודיות עולם התוכן של כל אחד מהספרים.
ספר "קהלת" הדיאלקטי, שאותו נקרא השבת, נראה במבט ראשון כספר פסימי, דכאוני ומייאש. אך ככל שנעמיק בו, נמצא בו גם ,מורה דרך של אופטימיות, העצמה, עידוד ומשמעות לחיים– "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם" (קהלת א', א' ). שלמה המלך בערוב ימיו כותב את ספר קהלת, מעין סיכום אישי שלו על החיים ומנחיל לנו מורשה וצידה לדרך.
דומה שהפסיכולוג היהודי אֶריק הוֹמבּוּרגֶר אֶריקסון, ( 1902-1994 ), שפיתח את תאוריית שמונה השלבים הפסיכו חברתיים בהתפתחות האדם, כיוון את השלב האחרון – למעמד קֹהֶלֶת ומורשתו, שלב הבגרות המאוחרת – אחדות האני מול הייאוש. זהו שלב הזיקנה. בשלב זה לפי אריקסון, עורך האדם סיכום של חייו, בו הוא בוחן את הצלחותיו אל מול כישלונותיו. האדם בוחן את המטרות אותן הציב לעצמו מילדות דרך הבגרות ועד למצבו הנוכחי. כאשר הסיכום הוא חיובי מגיע האדם ל- 'אחדות האני' – האדם המבוגר מקבל בהשלמה ובסיפוק את מפעל חייו, חש שחייו היו בעלי ערך ובעלי משמעות לגביו; כשהוא נינוח ומרוצה הוא מסוגל אף להתמודד ביתר קלות עם עובדת מותו ההולך וקרב. המעלה הנרכשת כאן היא התבונה – היכולת לתחושת השלמות של האני. במקרה של כישלון, חש האדם ייאוש – מחד הוא מרגיש כי החמיץ את חייו ומאידך הידיעה על כך שהוא בתקופת ערוב ימיו, שאינה מאפשרת לו לנסות ולתקן את המעוות. ההשלמה עם המוות במקרה הזה היא קשה ואינה אפשרית.
הנה כי כן, לא מקרה הוא שאנו קוראים דווקא בסוכות, את ספר "קהלת"- ספר התובנות לחיים.
אנו שוהים בזמן קהלת, במרחב של ארעיות בסוכה, אל מול הבית הקבוע שלנו. זה הזמן המתאים להתבוננות על החיים, דווקא מהמקום הארעי והזמני. לאפקט הארעיות ישנה משמעות יתירה ומיוחדת בימים אלו שאנו חווים.
קהלת מלמדנו את חשיבות העיתוי, בזיקה להחלטות לפעולות וההתנהגויות השונות שלנו, הנגזרות ממאפיין התקופה המובחנת: " לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם… עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק…עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם." (קהלת, ג', א'-ח').
החוכמה , אומר לנו החכם באדם, היא לדעת כיצד לנהוג נכון במציאות משתנה.
יש זמן מובחן, שבו נאלץ לעשות את מה שנדרש מאיתנו בימים אלו במיוחד -לחבק, לדבר ולאהוב.
הסדר הנכון בימים אלו קורא לנו – קודם לדבר ואחר כך – לחבק ואולי בסוף גם בתקווה – לאהוב.
דומה שזה התהליך הלא פשוט שנדרש בימים סוערים אלו.
עלינו להתאים את פעולותינו ומעשינו, למיוחדות שבכל עיתוי. קהלת קורא לנו להפנים את המשוואה: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב" ( קהלת, א', יח').
אנחנו לא פעם גוזרים את פעולותינו, כתוצאה מרגש או ריגוש ומשכנעים עצמנו שכך נכון לנהוג , גם במחיר סיכוננו.
החוכמה והדעת, לא אחת עלולות להתנגש עם הרגש. אבל זאת לדעת, אומר לנו קהלת – נוכחות החוכמה והדעת המדריכה אותנו כיצד לנהוג נכון, עלולה לגרום לנו כעס וכאב, אבל בסופו של תהליך, נכיר בתועלת ובעובדה שהכול נעשה לטובתנו ולא לרעתנו.
לכן, קודם כל יש לדבר ישירות באופן פרונטאלי – לא על ידי מתווכים, לא במיילים ולא בווטצאפים.
פשוט לדבר.
כידוע השם קהלת– מצביע על הגותו של קהלת, שנמסרה לעם בהתקהלות- קהלת. נכון, במציאות חיינו כיום, זה נדרש ורצוי, כמצוות הקהל וברוב עם הדרת מלך.
יש כללים גם כיצד לנהל את השיג והשיח בהתקהלות.
אכן כן, עלינו להתקהל ביחד, על מגזרינו ושבטינו , למרות האווירה הטעונה, האמוציות והפערים, בסימן של אחדות ולא אחידות – שפוט לדבר, כדי לשמור על חלקת אלוקים הקטנה שלנו , שעליה חלמו אבות אבותינו בגולה – אלפיים שנה – "וַתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיוֹן בְּרַחֲמִים".
"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א' ב' ).
במילון – רב מילים מקוון וגם באקדמיה ללשון העברית מצאנו, שהָבֶל – הוא האֵד הָעוֹלֶה מִן הַפֶּה אַגַּב נְשִׁימָה. הצירוף הֶבֶל פֶּה, פירושו האוויר היוצא מהפה בשעת נשימה, אֵד חם העולה מן הפה. בשפה מליצית המילה ' הֶבֶל ' משמשת במובן דיבור, כפי שמופיע בכתבי חז"ל: "אין העולם מתקיים אלא בשביל הֶבֶל תינוקות של בית רבן" (שבת קיט ע"ב). דברים אלה מייחסים חשיבות רבה להבל הפה של תלמידי בית הספר .
הנה לפנינו כורח הנשימה והדיבור שהם יסוד חיותנו עלי אדמות – "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ".
כך למדנו באירוע הרצח הבראשיתי במשפחה: " וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ " (בראשית, ד', ח'-יא').
האם אין כאן קריאה של הקב"ה , לאחריות אישית של איש לאחיו, של איש לרעהו – אל תעמוד על דם רעך ? ונשמרתם מאד לנפשותיכם ? האם אין כאן קריאה לאחריות אישית , לשמירת קדושת החיים של אחינו ורענו- הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?
כן, אתה מחויב בצו הֶבֶל , למנוע סיכון חיים של אחיך ורעך.
האם אין כאן קריאה בימים אלו, של אחינו ששפכו דמם למען קיומנו בחלקת הווילה בג'ונגל המזרח תיכוני- "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה", קריאה לכולנו – להתבונן ולהפנים את צו הֶבֶל – כי אחים אנחנו. כי כל ישראל ערבין זה בזה מחייבת אותנו בשמירת הערבות ההדדית, כי כל אחד מאיתנו ובמיוחד מנהיגינו על כל הקשת הפוליטית, מחויבים בשמירה, כי – שֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.
קהלת מלמדנו תובנה נוספת , לא להיות יותר מדי צדיק ומקפיד בדקדקנות יתר בצדיקותך- ייקוב הדין את ההר ולנהוג בנוקשות בלתי מתפשרת, במציאות מורכבת ומסוכנת: ״אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר ״(קהלת, ז', טז').
קהלת קורא לנו, לדעת למתן ולהגביל את נהגי צדיקותינו, דווקנותנו והקפדותינו, בתקופה שאנו עומדים על פי תהום.
כך המילה הֶבֶל נוכחת בסיפור התלמודי: "ואמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בראשית המאה השלישית) ,בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, מה לילוד אישה בינינו?" אמר להן: "לקבל תורה בא." אמרו לפניו: "חמודה גנוזה, שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מָה אֱנֹוש כִּי תִזְכְּרֶּנּוּ ובֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶּנּו? אמר לו הקב"ה למשה: "החזר להן תשובה." אמר לפניו: "ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהֶבֶל שבפיהם." אמר לו: "אֱחֹוז בכיסא כבודי וחזור להן תשובה …" אמר לפניו: "ריבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? לא תחמוד, לא תגנוב, לא תרצח , קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?" מיד הודו לו )המלאכים(לקב"ה הודו – מלשון הודאה על האמת… מיד כל אחד ואחד ,כל מלאך ומלאך ( נעשה לו) למשה רבנו אוהב, ומסר לו דבר. שנאמר: "עָלִיתָּ לַמָרֹום שָׁבִיתָ שֶבִי, לָקַחְתָּ מַתָּנֹות בָָּאדָם" (תהלים סח). בשכר שקראוך "אדם"…," ואומר: “ויַּעֲמֹד בֵּין- אף מלאך המוות מסר לו דבר, שנאמר: "וַיּתֵּן אֶת הַקְּטרֶת ויַעמד ביןּ הַמֵתִיםּ ובֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַגֵּפָה" (במדבר יז'), בעקבות מחלוקת קורח ועדתו)בבלי, שבת פח', ע"ב(.
הנה לפנינו קריאת ההֶבֶל של האחריות האישית – אמת מארץ תצמח, המסורה לאדם בנתיב ההבל, של סולידריות וערבות הדדית , השוללת מחלוקת העלולה לסכן חיי אדם- "וַיּתֵּן אֶת הַקְּטרֶת ויַעמד ביןּ הַמֵתִיםּ ובֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַגֵּפָה".
אכן כן, רק בידינו לעצור המגפה החברתית המאיימת עלינו.
קהלת קורא תיגר כנגד אותם האנשים, שלא לוקחים בכלל סיכונים ואינם לוקחים אחריות אישית בעוז ובענווה: ״שֹׁמֵר רוּחַ, לֹא יִזְרָע; וְרֹאֶה בֶעָבִים, לֹא יִקְצוֹר" (קהלת, יא', ד'). אותם אנשים קטני אמונה, שהם האנטי תיזה לשיר ״מי שמאמין לא מפחד״. גם כאן מלמדנו קהלת את התובנה של המידתיות הראויה, בלקיחת סיכון מחושב הנתון לאדם, בלקיחת אחריות לגורלנו, אך גם בהצטיידות אישית של משאבי חוסן אמוני ונפשי. תקופתו של שלמה המלך, היא תקופה חקלאית שהעיסוק בחקלאות היה מנת חלקם של הרוב. הדוגמא שלו היא "מורה נבוכים" לחקלאי , שקם בבוקר ומבעד לחלון בביתו, הוא רואה את הרוח המנשבת ואת העבים בשמיים, שאולי מעידים על בוא גשם חזק. החקלאי נתון בדילמה- לצאת לשדה או לא ? אולי זה לא היום המתאים לצאת לשדה , לזרוע או לקצור? אולי אדחה זאת ליום מתאים יותר? קהלת מורה לחקלאי, כן לצאת לשדהו, גם בנתונים הקיימים, לזרוע או לקצור. שכן, אם יהסס מפאת תמונת הרוח והעבים. יתכן, שלא יזרע או לא יקצור. כמובן, שדוגמא זאת רלוונטית גם לחיינו, בעיסוקינו השונים והמגוונים בני זמננו. מוכרת לנו האימרה: " מסכים שזה מה שצריך לעשות, אבל, לא עכשיו, זה לא הזמן המתאים…אולי רק אחרי החגים…". דומה שקהלת מציב לנו שילוט דרכים שעליו כתוב : " האחריות מוטלת רק עליכם".
דומה שקריאתו זאת של קהלת מתכתבת עם הסופר לב טולסטוי ( 1828-1910) בספרו חוג הקריאה ( 1906) , שבו הוא מספר אודות איש אחד היושב בביתו ולפתע מבחין שבחוץ מתחיל לרדת גשם. לאט לאט הופך הגשם למטר זלעפות ולסערה של ממש – ברקים ורעמים, רוחות חזקות, מבול איום ונורא. לתדהמתו מבחין האיש שהגג דולף והמים זורמים לביתו פנימה. מה הוא עושה? למרות הסערה העזה הוא יוצא מפתח ביתו, נושא את עניו השמימה ומתחיל לכוון את תנועת העננים וגם לנשוף קצת על הרוח שתסתלק. קולו צועק לשמיים: הי ענן, זוז קצת שמאלה, שלא תהיה מעל הבית שלי. ואתה ענן זוז קצת, אבל ימינה… כול הבל כרוך בסבל מרגיש כמו לופ שלא נגמר מאז קין והבל המון מלל ואין תכלית הבור ריק ואין תחתית… בדיוק כשחשבת שניצחת איבדת ריכוז והתהפכת איבדת אמון והתפכחת. עכשיו אתה מודע אז הסתבכת… נכון אתה חווה עכשיו את הכאב שלא חווית עוד כמוהו. הלוואי תזכור, גם העולם כולו נולד מתוהו ובוהו ".
רק בידינו למנוע חזרה לעולם של תוהו ובוהו.
שבת שלום וחג שמח
