משה בנאומו בפרשתנו קורא לעם ישראל, להעניק חשיבות עליונה ותשומת לב , לשמירת איתנות מערכת היחסים בין שבטי האחים ובין איש לרעהו הנקרא – אָחִיךָ. גם אם הוא לא אחיך הביולוגי. שהרי- "כל ישראל ערבים זה בזה". משה מכוון בנאומו למנוע מלחמת אחים ושבטים בעם ישראל.
דומה שהיצירה המוזיקלית הנפלאה – שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת , מתנגנת כלווית חן בנאומו של משה: "אבי חלם והתפלל לחיות בארץ ישראל היום ילדי אותי שואל מה הסיפור של ישראל…אני מכאן, אני שייך וְכָל חבר שלי כמו אח ,את הפועמת בִּלְבָבִי אני מזרח-מערבי. כאן זה בית כאן זה לב ואותך אני לא עוזב, אבותינו- שורשים וַאֲנַחְנוּ הפרחים, המנגינות שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת ". (מילים: דורון מדלי, לחן: עידן רייכל ).
הנה כי כן, משה בנאומו בפרשתנו מתמקד בחשיבות מרקם היחסים בין אַחִים וַאֲחָיוֹת ומציין 12 פעם, את השם- אָחִיךָ:
"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ… וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ,לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם. הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ…כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה…לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא…לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל…וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ…כִּי יִמָּצֵא אִישׁ, גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִתְעַמֶּר בּוֹ, וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ…לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ, אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ " (דברים, כב',כג',כד').
אָחִיךָ – הוא לא רק האח שאותו אתה אוהב, אלא הוא גם אָחִיךָ, שאותו אתה שונא.
כך מוצגת לנו הדילמה:" כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ". (שמות, כג', ה').
התלמוד מציג הדילמה שאליה נקלע האדם: " אוהב לפרוק ושונא לטעון". אדם עומד מול שני חמורים, הראשון של אוהבו במצב שזקוק לפריקה, השני של שונאו במצב שזקוק להקימו. הרי ידוע שעדיפות ראשונה, היא קודם לסייע בפריקת החמור. אבל כאן העדיפות ניתנה דווקא לחמור של השונא.
מדוע? עונה התלמוד: " כדי לכוף את יצרו" ( מסכת בבא מציעא לב' עמ' ב').
הכלל, כדברי הרמב"ם ( 1138-1204), הוא לעשות למען אדם במצוקה את מה שהיינו עושים למען עצמנו לו נקלענו למצבו – "כל שאילו הייתה שלו, היה טוען ופורק – הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חברו". אבל, ממשיך הרמב"ם, טוב אף יותר לזנוח שיקולים של כבוד, לנהוג מידת חסידות ולעשות – "לפנים משורת הדין: אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חברו רובצת תחת משא של תבן או קנים וכיוצא בהן, פורק וטוען עימו"(הלכות רוצח ושמירת הנפש יג', סעיף ד').
אז איך מתגברים על שנאה לאח או אחות – מקרב עמך ?
משה מציב לנו אתגר טיפולי. עלינו לכוף את יצרנו, להתעלות על עצמנו, לפעול כנגד הנטייה הטבעית והאנושית שלנו. בואו נתחיל בסוג של התערבות מעשית בסיוע לאחינו אותו אנו שונאים, בכך שיוכל להטעין את חמורו. אולי גם כאן ההשפעה תהא, כדברי ספר החינוך ( רבי אהרן הלוי מברצלונה, המאה ה13 ) :" אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
משה מכוון לצעדים לא פשוטים של פיוס בין אחים השונאים והמסוכסכים זה את זה, בהנמכת להבות האיבה והשנאה. זה לא פשוט, אבל תתחיל בצעד הראשון, בחמור שונאך– "עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ". לא פשוט, אבל אפשרי.
משה בנאומו בפרשתנו מציג לנו אתגר טיפולי נוסף , בדמותו של – מודל המעקה : "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ " (דברים, כב', ח').
הנה לפנינו מנגנון הגנה , המסייע לשליטה עצמית ,לכבישת התאוות ולהצבת גבולות.
אנו ניצבים מידי פעם אל מול ניסיונות ואתגרים, האם המעקה הפנימי שלנו, שעל גג ראשנו, יסייע בידינו, או שהמעקה איננו בתוכנו ואנו עלולים להתדרדר במדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.
כך משה קורא בנאומו בפרשתנו: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא". משה היה בקיא היטב, ביסודות הסכסוך והשנאה בין האחים- יעקב ועשו.
מדוע אדום הוא אחיך? כדי להראות שגם עם אח שונא, יש תקווה לשלום.
משה מציג לנו אתגר טיפולי נוסף לצמצום השנאה והסכסוך בין אחים ועקירתם.
משה מכוון בנאומו למנגנון הזיכרון:" הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד, וְלַעֲשׂוֹת: כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ד' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם…וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת הַדָּבָר, הַזֶּה" (דברים, כד', ח'-ט', כב').
משה חש על בשרו ניסיון של אחותו להדיר את ציפורה אשתו. לשון הרע שדיברה מרים בגנות גיסתה, הביאה עליה את הצרעת, מקורה בהוצאת שם רע. אנו מכירים היטב את הארס וההרס שבלשון הרע.
משה מכוון בנאומו גם לזיכרון המר של העבדות שבה כל עבד לעצמו ולא לזולתו. מציאות של חוסר זהות ואחריות של מרקם משפחתי וחברתי. אך זהות בן החורין של דור ב' אליו פונה משה בנאומו, היא האנטי תיזה לזהות העבד בארץ מצרים. הזהות החדשה לקראת הכניסה לארץ, מחייבת שמירת אחריות וערבות הדדית בין אחים לאחיות. זה התבלין הייחודי שכל ישראל ערבים זה בזה – כאיש אחד בלב אחד.
כל זה מתחבר להגדרה של הסוציולוגים – "הון חברתי", הון שאינו כסף וזהב, כי אם משאבים של אמון בתוך החברה. בעל הון חברתי הוא זה היודע כי הוא מוקף באנשים שאכפת להם ממנו. שישיבו לו אבדות, שיזעיקו עזרה אם הם מזהים פריצה לביתו או למכוניתו, שישימו עין על ילדיו ויזהירו במקרה סכנה, ושיתרמו, באופן כללי, לשכנות הטובה – שהיא ממרכיביה העיקריים של חברה טובה.
כך השיר המפורסם של להקת הרוק ההוליס (באנגלית: The Hollies) מהעיר מנצ'סטר שפעלה בתחילת שנות ה-60, קורא לאחריות האחאית : "והעומס לא מכביד אותי בכלל, הוא לא כבד, הוא אחי הוא אחי" He Ain't Heavy He's My Brother"".
אנו עדים בימים סוערים וגועשים הפוקדים אותנו במדינתנו, לחלוקה דיכוטומית שהיא האנטי תיזה של השיר- שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת. שתי קבוצות דיכוטומיות מתויגות במנעד של כינויים, כמו למשל- ימין ושמאל. נח מאד לייצר שיח חברתי וציבורי רדוד ושטחי שעוסק במיתוגיות ובאריזה, מבלי לנסות לייצר שיג ושיח תרבותי ומכבד, לגופו של נושא. קל מאד לייצר סוג של "מלחמת אזרחים" וירטואלית במדיה החברתית ולהעמיק את הפער, במקום לנסות לצמצמו.
לצערנו החלוקה הבינרית הלא בריאה בין שֵׁבֶט ( שבטים) אַחִים וַאֲחָיוֹת, גלשה אף למחוזות של שנאה רווית השמצות מימין ומשמאל כאחד, תוך התעלמות מצו מפורש:"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא " (ויקרא, יט', יז' ).
האם גזירת גורל היא שימין ושמאל אינם יכולים להיפגש לכוס קפה ולדון לעומקן של סוגיות סדר היום הציבורי ואולי להיווכח שלאחר קיום דיאלוג תרבותי של הקשבה של איש לרעהו, יתברר שלמעשה הבדלי התוכן אינם כה גדולים כפי שהם מצטיירים בתודעה התקשורתית והפוליטית?
הנה כי כן, נאומו של משה בפרשתנו, מתחבר לנבואת הנחמה של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו:" כִּֽי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִֽׁיבוּ … כִּֽי־מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵֽעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּֽךְ"( (ישעיהו נד',ג',ט' ).
מה ענין יָמִין וּשְׂמֹאול למֵי נֹחַ?
הסיפור ראשיתו בבראשית בכריתת הברית של הקב"ה עם האנושות, לאחר האפוקליפסה של המבול:"וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ…אֶת קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן… וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר" ( בראשית,ט',יא'-טו').
הקשת היא מרחב פלורליסטי, המכיל שונוּת של צבעים על מאפייניהם ותכונותיהם. הקשת מאופיינת בהצבת גבולות בין צבע לצבע. אין מהילה או ערבוב של צבע אחד במשנהו. צבעי הקשת חיים בסוג של הרמוניה, שלום, כבוד וערבות הדדיים. אין חציית גבול או התרסתו של צבע אחד כלפי חברו. ההרמוניה בין צבעי הקשת מייצרת סימפוניה של צבעים שמשרים אור ותקווה – אחדות ולא אחידות, היחד בצד הייחודיות.
הקשת בצורתה היא כמו הפאראבולה של גאוס בסטטיסטיקה,(מתמטיקאי פיזיקאי ואסטרונום גרמני 1777-1855). אם נבחן ביושר ולעומק את הפאראבולה הפוליטית. ניווכח שמתקיים עיקרון ה80:80. שפירושו – 80% מהעם מסכימים על 80% מהנושאים על סדר היום הלאומי.
הקשת בראשי התיבות של אותיותיה, קוראת לנו לקיים בינינו את אלו השלושה: קבלה ,שותפות תקווה. אלו השלושה מבטיחים את הערבות ההדדית והסולידריות של צבעי הקשת השונים, לייצר מרחבים של קבלת האחד את השני, של שותפות ותקווה. שלושה יסודות אלו, הם אבן השתייה לקיומה של ברית הקשת בענן– משֵׁבֶט, לשֵׁבֶת אַחִים וַאֲחָיוֹת.
כך גם לימדנו המשורר יהודה עמיחי (1924-2000) בשירו: " פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד. את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון: "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים ?קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. אבל הוא זז, הוא זז. אמרתי בליבי, הגאולה תבוא רק אם יגידו להם, אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית, לא חשוב, אבל לידה קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו".
אז בינינו, מה החשיבות של ימין או שמאל, אל מול הצורך הקיומי שלנו לשמור על מדינתנו האחת והיחידה, המחבר את כולנו לרקמה אנושית אחת – לקנות פירות וירקות לביתנו ?
נאומו של משה בפרשתנו מתחבר גם לנאומו של מנחם בגין ( 1913-1992 ) באלטלנה: "לא תהא מלחמת אחים, אל תרימו יד על אח, גם היום לא. אסור שיהודי יילחם ביהודי, ואסור כי נשק עברי יפעל נגד לוחמים עברים…תחי המולדת העברית, יחיו גיבורי ישראל, חיילי ישראל, לעדי עד …לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער".
הנה האתגר הלאומי המונח לפתחנו בימי מבחן אלו – "וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ ", רק שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת, גם אם אחיך לא קרוב אליך.
אין לנו ברירה, אלא לתבוע ממנהיגינו מימין ומשמאל, הנה צו השעה – עליכם לכוף את יצרכם ולהגיע שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת, לדיבור משותף ולהסכמה רחבה של – שֵׁבֶת אחים ואחיות.
כן, לשבת ולדבר רק ביחד ועכשיו.
שבת שלום
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
