דיסוציאציה (Dissociative symptoms) (היפרדות או ניתוק) מתארת קשת מצבים בין ריחוק עד לניתוק המודע מרגשות, תחושות, זיכרונות ומסגרות מחשבתיות. דיסוציאציה יכולה לתאר פגיעה זמנית, קלה או חמורה, בקשר המודע של האדם אל המציאות הפיזית. אדם בעל בוחן מציאות תקין הוא אדם שמחובר למציאות, מקושר לסביבה המציאותית שלו, ותופס באופן מדויק את המציאות. יכולות בסיסיות אלו עומדות בבסיס בוחן המציאות התקין, הכולל תפקודים בסיסיים של האגו, כיכולת לבחון ולהעריך את הסביבה ואת גבולותיה. כמו כן, בוחן המציאות כולל את היכולת להבחין בין העולם הפנימי לחיצוני ולשפוט באופן מדויק את היחסים בין האדם לסביבה בה הוא נמצא. (ויקיפדיה 2019, אתר "בטיפולנט",פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל, 2016).
אם בקרב בני אדם הלוקים בסימפטום זה, ההשלכות לתפקוד עלולות לסכן את הפרט, הרי בקרב מנהיגות שלוקה בסימפטום זה, התוצאות הינן חמורות עוד יותר ועלולות לסכן את הכלל.
כך אירוע עגל הזהב ושבירת הלוחות מתואר בנאומו של משה בפרשתנו :
"בַּעֲלֹתִי הָהָרָה, לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַת ד', עִמָּכֶם; וָאֵשֵׁב בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי, וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי. וַיִּתֵּן ד' אֵלַי, אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים, בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים…וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים, לָיְלָה; נָתַן ד' אֵלַי, אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית. וַיֹּאמֶר ד' אֵלַי, קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר, מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם, מַסֵּכָה… וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן הָהָר, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית, עַל שְׁתֵּי יָדָי. וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לד' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶתְכֶם. וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם (דברים ט', ט' – יז').
"בָּעֵת הַהִוא אָמַר ד' אֵלַי, פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַעֲלֵה אֵלַי, הָהָרָה; וְעָשִׂיתָ לְּךָ, אֲרוֹן עֵץ. וְאֶכְתֹּב, עַל הַלֻּחֹת, אֶת הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ; וְשַׂמְתָּם, בָּאָרוֹן. וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים, וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וָאַעַל הָהָרָה, וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי. וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן, אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, בְּיוֹם הַקָּהָל; וַיִּתְּנֵם ד', אֵלָי. וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן הָהָר, וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת, בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, וַיִּהְיוּ שָׁם, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ד' ". (דברים , י', א' – ה').
הנה סימפטום הדיסוציאציה והניתוק וכנגדו סימפטום בוחן המציאות והחיבור, כפי שנוכחים בנאומו של משה בפרשתנו בתרשים הזרימה של האירועים באופן הבא:
- משה עולה להר ושוהה שם 40 יום ולילה: "בַּעֲלֹתִי הָהָרָה…וָאֵשֵׁב בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה. לכאורה משה מייצג את סימפטום הדיסוציאציה – ניתוק מהעם ומהמציאות, כאשר למטה בתחתית ההר מתרחשת דרמה בדמות עגל הזהב.
- ד' מצווה את משה לרדת מההר למטה: "וַיֹּאמֶר ד' אֵלַי, קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה". משה בסימפטום של בוחן מציאות ולא בדיסוציאציה.
3.משה בבוחן מציאות ,יורד ומתחבר למציאות העגומה: "וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן הָהָר… וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית, עַל שְׁתֵּי יָדָי… וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לד' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה".
- משה משליך הלוחות ומשברם – "וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם ". זאת התוצאה של הסימפטום הראשוני – הניתוק הדיסוציאציה, בה היה משה נתון על ההר מאד מרוחק וגבוה.
- משה עולה שוב להר עם הלוחות השניים, אותם יצר למטה בקרקע המציאות בחיבור עם העם,בשיתופו ובהנגשתו לתהליך– "בָּעֵת הַהִוא אָמַר ד' אֵלַי, פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַעֲלֵה אֵלַי, הָהָרָה". משה בסימפטום של בוחן מציאות, כשהוא עולה בשנית להר.
- משה יורד מההר עם הלוחות השניים השלמים ומניחם בתוך הארון אותו בנה.
התוצאה הסופית היא – הלוחות הראשונים השבורים המייצגים את סימפטום הדיסוציאציה, מונחים ביחד בארון עם הלוחות השניים השלמים, המייצגים את סימפטום בוחן המציאות.
כך למדנו :"לוחות שבורים מונחים בארון, בצד לוחות שלמים" ( ברכות, ח', ב' ).
הנה תמונת העֵדוּת, לתהליך השינוי שעבר משה, מדיסוציאציה וניתוק מהמציאות בה נתון העם, אל בוחן מציאות וחיבור אל העם.
הבה נעמיק בדיוננו ונרחיק עדותנו, לדוגמא מובהקת, המאפיינת העדר סימפטום הדיסוציאציה בגילוי אחריות, בוחן מציאות וחיבור אל העם בהווה ובעתיד של מנהיגות, בדמותו של מנהיג פרשני– הרשב"ם רבי שמואל בן מאיר,(1080- 1160),מבעלי התוספות נכדו של רש"י, שהיה הפרשן הראשון ששילב בפירושיו התפלמסות עם הנוצרים באותה תקופה בה הוא חי, וזאת בהקשר לנאומו הטראומטי של משה בפרשתנו, אודות עגל הזהב ושבירת הלוחות.
אבל קודם הבה נשאל שאלה מעניינת ומרתקת – האם הלוחות נשברו באופן אקטיבי, כתוצאה מפעולת השלכתן היזומה על ידי משה, או שהלוחות נשברו באופן פסיבי כיון שנשמטו מידיו של משה ?
שאלה זאת איננה שאלה טכנית גרידא, אלא היא מהותית למאבק התיאולוגי הנטוש לאורך דורות בין היהדות לנצרות.
הנה בדיוק בשאלה זאת, אנו מגיעים לאפקט בוחן המציאות של הרשב"ם שכאמור, שילב בפירושיו התפלמסות עם הנוצרים באותה תקופה בה הוא חי. את מעשה שבירת הלוחות, הרשב"ם מפרש זאת בהיבט התיאולוגי פוליטי, כתשישות כוחו של משה, באופן פסיבי, ולא כשבירה אקטיבית של משה את הלוחות בחמת זעם, כתגובה לחטא העגל:" כשראה את העגל תשש כוחו ולא היה בו כוח להשליכם רחוק ממנו קצת, שלא יזיק את רגליו בנופלם כדרך כול משליכי משוי, כשאין בהם כוח לשאת " .
אך ברור לכולם מקריאת הטקסטים והפשט בתורה, באירוע שבירת הלוחות עוד בספר שמות בפרשת "כי תשא" ובפרשתנו, כי שבירת הלוחות על ידי משה, לא התרחשה בגלל תשישות כוחו של משה, אלא כמעשה פרואקטיבי, כפי שמשה מתאר זאת בפרשתנו : "וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם"( דברים, ט', יח').
אם כן מועצמת השאלה, מה גרם לרשב"ם להתרחק בפירושו ממה שנראה בעליל מהפשט בטקסט בפרשתנו כאמת לאמיתה, כפעולה אקטיבית יזומה בכוונת מכוון של משה, לשבור את הלוחות ולנקוט בפירוש שמציג את הסיטואציה של שבירת הלוחות כפעולה פסיבית של משה. כלומר, שתש כוחו של משה, שראה אירוע טראומטי של חטא העגל ואז מרפיונו, נפלו הלוחות ונשברו?
פרופ' אלעזר טויטו ( 1929-2010 ),בא לסייע לנו בשאלתנו, בהקשר למחקריו באוניברסיטת בר אילן, לדרך פרשנותו של הרשב"ם, בהיבט התיאולוגי פוליטי, בזיקה להשפעה הסביבתית והמציאות של התקופה בה הפרשן חי.
בניתוח מאלף טויטו מסביר:" כי מטרת הפירוש בה בחר הרשב"ם, בשבירת הלוחות, היא לחזק את רוחם של ישראל מול פרשנות הנוצרים, שראו בחטא העגל ובעונשו, מִפְנֶה ביחס הבורא אל עמו. לדעת הנוצרים, בחטא העגל הופרה ברית סיני ונזרעו הזרעים לתהליך שבסופו, בחורבן בית שני, מאס ה' ב"ישראל הישן", "הברית הישנה" וכרת ברית חדשה עם "ישראל החדש" "הברית החדשה" – הנצרות. הלוחות הם מסמך הברית שכרת ה' עם עמו ושבירתם היא, לדעתם, הפרת ה' את בריתו עם ישראל. הפירוש שפירש הרשב"ם מטרתו, ליטול את העוקץ מהפרשנות הנוצרית, פרשנות שהגיונה היה עלול לגרום לערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו". (ד"ר יצחק ספיר, מאמר לזכרו של פרופ' אלעזר טויטו ז"ל, ספרים, שבת משפטים, מקור ראשון, כד' שבט תשע"ה).
הנה לנו דוגמא מאלפת לגדולתו של מנהיג רוחני ופרשן, בדמותו של הרשב"ם שחי בימים האפלים של התיאוריה התיאולוגית של הכנסייה הנוצרית- "תיאוריית החילוף והגינוי".
פרשן שהיה מנהיג ובעל השפעה שלא הסתגר במגדל שן והיה מחובר למציאות התקופה ולעמו ,שידע לנתח מציאות מיוחדת בת זמנו, ולגלות אחריות כלפי העם היהודי באותה עת בה הוא חי וגם לעתידו, שבאומץ ידע לשנות ולפרש את הטקסט בפרשתנו באירוע שבירת הלוחות , כדרך פעולה פסיבית של משה שתש כוחו, וזאת כדי למנוע העצמתה של תיאוריית החילוף והגינוי כלפי היהודים, ולמנוע ערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו.
אנו ניצבים נפעמים מול ארון הקודש היהודי שבו מונחים יחדיו הלוחות הראשונים השבורים ,המייצגים את סימפטום הדיסוציאציה, ביחד עם הלוחות השניים השלמים- המייצגים את סימפטום בוחן המציאות, כאשר הרשב"ם המנהיג הפרשני, המייצג את סימפטום בוחן המציאות, וגמישות מחשבתית (אג'יליות) , מאיר את ייחודו של ארון הספרים היהודי, בפרשנותו הנועזת והאמיצה, אל מול מציאות מורכבת ומאתגרת.
הנה מורשתה של מנהיגות בדמותו של הרשב"ם וכך היא אומרת – בתנאים מסוימים ומיוחדים, במציאות סבוכה , מורכבת , מסוכנת ומאיימת, עליך כמנהיג להיות חכם ומחובר למציאות תקופתך ולעמך, בניהול סיכונים מושכל ולא לדבוק בגישה דווקנית, בלהיות צודק ורק בחקר האמת, שלא אחת מנתקת אותך מעמך.
אכן, ארון הספרים היהודי הוא תבנית זהותו של עם ישראל במרחבי הזמן והמקום לאורך כל הדורות. כך "נשא ארון את נושאיו"( סוטה, לה', ע"א), במנעד השקפות , פרשנויות ונקודות ראות שונות. ארון הספרים הוא ייצוגו של בית מדרשו של העם היהודי, המשקף את האתוס – "אין בית מדרש שאין בו מחלוקת"…"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" ( עירובין, יג', ע"ב).
בארון הספרים נוכחים פרשנינו הקדושים, על מדפי הארון, בייצוגי הפרשנויות, בהקשר לנכסים הרוחניים של עמנו, בנתיבי הסוגיות, התקופות והאירועים השונים במהלך הדורות.
כך למדנו: "וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות לד', א'). מניין לנו שהסכים הקדוש ברוך הוא לשבירת הלוחות בידי משה? והתשובה לכך: "דכתיב – 'אשר שברת', ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששברת" (בבלי, שבת, פז' עמ' א').
נאומו של משה בפרשתנו ראוי לברכת – יִשַּׁר כּוֹחַ.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
