הבה נכיר תסמונת ושמה: מי – מה יאמרו ? מה יגידו ? בלועזית היא קרויה –ME, המייצגת קביעת סדרי עדיפויות קלוקלים– קודם כל אני חושב על עצמי, מה טוב לי ורק אחר כך אני חושב על הכלל ומה טוב לו.
התסמונת הזאת עלולה להיות הרת אסון במיוחד, כשנגועים בה מנהיגים על סוגיהם השונים, מאז ומעולם.
פרשת דברים הפותחת את ספר משנה תורה, היא גם שבת חזון, על שם ההפטרה של הנביא ישעיהו, החותמת את שלוש הפטרות הפורענויות שאנו קוראים בשבתות של ימי בין המצרים, בין יז' בתמוז לבין תשעה באב.
הנה כי כן, התסמונת מי ME – מה יאמרו ? ומה יגידו? משתקפת בפרשתנו, בהפטרתנו ובתשעה באב.
פרשתנו הפותחת את ספר דברים, מציגה את השינוי המהותי – ממִדְבָּר למְדַבֵּר . משה המְדַבֵּר פותח ברצף נאומים לאורך פרשות הספר:" אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב "( דברים, א', א').
הנה לפנינו דמותו של מנהיג במיטבה – משה המְדַבֵּר ולא משה המִדְבָּר– המכה על הסלע. משה המנהיג מבין שרק הידברות עם כל ישראל – "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל", היא האנטי תיזה לתסמונת הקלוקלת – מי ME.
כך מפרש רש"י ( 1040-1105) – "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל". הנה מנהיגות רגישה ומקרבת את כולם ולא מרחיקה.
משה בנאומו בפרשתנו, מתמקד בשלושה אירועים מכוננים בעלי זיכרון היסטורי קולקטיבי:
- חטא המרגלים 2. עצת יתרו 3. שניים וחצי השבטים.
מדוע בחר משה להתמקד בנאומו בפרשתנו, דווקא באלו השלושה ?
דומה שמשה בפרשתנו ולאורך ספר דברים, מתרחק ממרכזיותו של המקדש והפרקטיקה הפולחנית בו, בכל הקשור לעבודת הכוהנים ומתמקד דווקא כמנהיג בנושאים הקשורים לביצורה ואיתנותה של ארץ ישראל ומרכזיותה , בהקשר לזהות הערכית, המוסרית והחברתית של המנהיגות ועם עם ישראל, בכל הקשור לייעודו – לגאולת המשילות וריבונותו בארץ ישראל.
כך נמצא לאורך ספר דברים יריעה גדולה של קודקס מצוות חברתיות ,שבין אדם לחברו.
הנה כי כן, בבית המקדש הראשון, שעמד על תילו 410 שנים, שימשו 18 כוהנים גדולים, ואילו בבית המקדש השני שעמד על תילו תקופה דומה- 420 שנה, שימשו בו כ- 300 כוהנים גדולים.
כך מספר לנו התלמוד במסכת יומא ( יח', ע"א )אודות מרתא בת בייתוס מעשירות ירושלים, ששילמה מעושרה בכסף למלך ינאי, שימנה את ארוסה יהושע בן גמלא, לכוהן גדול. הנה מינוי רם ונישא שעובר בשקט וללא כל ביקורת.
דומה שבאירוע ההיסטורי של חטא המרגלים בנאומו של משה בפרשתנו, מזדקרת מנהיגותם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שקיבלו החלטה אסטרטגית אחרת, שהיה בה רוח אחרת של חוסן אמוני ונפשי של תקווה וסיכוי, למרות כל הסיכונים, של כניסה לארץ בלתי מוכרת. יהושע וכלב אינם נגועים בתסמונת מי ME – מה יאמרו ? ומה יגידו? הם רק חושבים באחריות על טובת הכלל ורואים את התמונה הגדולה וצופים פני עתיד.
כך גם באירוע ההיסטורי של הייעוץ הארגוני של יתרו בנאומו של משה בפרשתנו, בו משה מציג מצוקה מנהיגותית וניהולית: "אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם". (דברים, א', יב'). משה איננו נגוע בתסמונת מי ME– מה יאמרו ? ומה יגידו?, נוכח החצנת חולשתו שלא מתביישת לקבל סיוע. משה מקבל החלטה אסטרטגית לקבל את עצת יתרו וליישמה באופן שיטתי. משה מוכן לוותר על כוח אישי ולחלוק אותו גם עם אחרים.
גם באירוע ההיסטורי של שניים וחצי השבטים, בנאומו של משה בפרשתנו, משה איננו מייחס חשיבות – מה יאמרו ? ומה יגידו?, נוכח העובדה שהוא מתפשר ומסכים ששבטים אלו ינחלו נחלה בעבר הירדן המזרחי. אבל מציב סטנדרט של נשיאה של כולם בנטל המלחמתי – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה "( במדבר, לב',ו').
כך בסמיכותה של פרשתנו– שבת חזון, לשבוע שבו יחול – יום תשעה באב, משתקפת לה התסמונת של מי ME – מה יגידו ומה יאמרו, באירועי חורבן הבית,בכשל המנהיגות הרוחנית והתורנית באותם הימים של ערב חורבן הבית. הנה לשם המחשה, יוצגו שלושה סיפורים שמתוארים במסכת גיטין, נה'- נו': על "קמצא ובר קמצא", על "תרנגול ותרנגולת" ועל "יתד של עגלה". בסיפורים אלו, מוצגת המנהיגות הרוחנית והתורנית, בכשלי החלטותיה האסטרטגיות, כתוצאה מהקיבעון המחשבתי והנוקשות- מה יאמרו ? ומה יגידו?.
ספרם של מיכאל הרסגור ואהוד פוקס ( 2010):"רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים- החלטות בתנאי משבר", שופך אור על החלטות אסטרטגיות טובות ורעות של מנהיגים, וכך הם כותבים: "השאלות הפשוטות שאדם צריך לשאול את עצמו לפני שהוא מקבל החלטה חשובה הן: מה אתה חושב שיצא (בעתיד) לך ולאומתך מכך? מה הסיכוי שזה יקרה? ומה יקרה, חלילה, אם לא?. אם שאלת את עצמך את כל השאלות הללו, אם ענית עליהן בכנות, ואם בחרת בתשובה שלפי הנתונים שבידך תוליד את הסבירות הגבוהה ביותר לתרחיש חיובי ביותר מבחינתך, וגם תצמצם את הסבירות לתרחישים המסוכנים – כנראה קיבלת את ההחלטה הנכונה". ואני אוסיף -כנראה אינך לוקה בתסמונת מי ME – מה יאמרו ומה יגידו.
בסיפור החורבן של – "קמצא ובר קמצא", המייצג במלוא כיעורו את שנאת החינם שאפיינה את המנהיגות היהודית והחברה האזרחית של עם ישראל, ברגע הכי מביש וטרגי, שהגביר "המנהיג" עורך הסעודה, ומבייש לעיני כל, את בר קמצא שהיה שונאו שהגיע בטעות לסעודה במקום קמצא שהיה אוהבו. כאשר עולה הדילמה האם להיענות לקיסר להקריב הקורבן שהטילו בו מום, עומד לו מנהיג תורני רוחני, בשם זכריה בן אבקילס ואומר: "יקוב הדין את ההר", לא נעשה ולא נאפשר, לא נפעיל שיקול דעת אחראי בסיטואציה מורכבת אל מול איומי הקיסר הרומאי, אולי נקבל הוראת שעה חריגה, אך לא. מדוע ?- בגלל תסמונת – מי ME – מה יאמרו ? ומה יגידו?
זה מה שהיה חשוב למנהיגות היהודית באותה סעודה – מה יאמרו ? ומה יגידו?, אף אחד ממנהיגי הישוב היהודי בירושלים באותם הימים, לא קם ומחה כנגד העלבון שנגרם לבר קמצא וכנגד דעתו של זכריה בן אבקילס. הם היו שפוטים של בעלי ההון והטייקונים באותם ימי ערב חורבן ירושלים.
גם בסיפור החורבן של – "תרנגול ותרנגולת", ניצבת המנהיגות היהודית ,בנוקשות מדהימה, איננה מוכנה להפעיל שיקול דעת של ניהול סיכונים, העלולים לפגוע בחייהם של היהודים. המנהיגות "במצעד האיוולת" אומרת, שאל לנו לשנות ממנהג ישראל, לשמח חתן וכלה בחתונתם, בריקוד עם תרנגול ותרנגולת. לא משנה שהלגיון הרומאי חומד בתרנגול ובתרנגולת, בסיור שאליו נקלעו ביום החתונה. לא משנה כלל שהיהודים יענשו וימצאו בסכנה פיזית מצד הרומאים, לא משנה שהמציאות השתנתה, אבל המנהיגות היהודית ממשיכה בשלה, היא מנותקת ונוהגת בנוקשות – " יקוב הדין את ההר". המנהיגות לוקה בתסמונת המי -ME, איננה יודעת להבחין בין עיקר לבין טפל, מבחינתה העיקר הוא- " מה יאמרו ? ומה יגידו? ". אין היא יודעת להפעיל פרקטיקה של גמישות ופשרה, של " לפנים משורת הדין".
גם בסיפור החורבן השלישי של – "יתד של עגלה", כאשר הלגיון הרומאי רוצה להשתמש בעץ ארז לתיקון יתד של עגלה שהתקלקל. אבל מה לעשות שבאותו יום, נועד כבר שימוש לעץ הארז, לקיים המנהג להעמיד 4 מוטות לחתונתם של חתן וכלה. המנהיגות היהודית גם כאן נוקשה וחסרת פשרות ומחליטה לא לשנות ממנהג שהפך לדין ולא לאפשר ללגיון הרומאי להשתמש בעץ הארז. למה? "יקוב הדין את ההר". למה ?בגלל שלקו בתסמונת – מי ME " מה יאמרו ? ומה יגידו? ".
בתלמוד כבר נאמר: " דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה…שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין " (בבא מציעא ל' עמ' ב').
גם המשורר הירושלמי יהודה עמיחי ( 1924-2000) נדרש לתסמונת בשירו:"מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב ". או במילים אחרות– מן המקום שבו אנו לוקים בתסמונת המי ME– מה יאמרו ? ומה יגידו?, לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים.
לעומת זאת , באירועי החורבן מזדקרת דמותו המיוחדת ומנהיגותו של רבן יוחנן בן זכאי, שנוקט בגישה של – "להיות חכם ולא תמיד צודק". הוא מקבל החלטה אסטרטגית, נוכח ניתוח המציאות המורכבת, של סיכויים אל מול סיכונים. בבקשותיו מהקיסר אספסינוס, הוא מעדיף את "יבנה וחכמיה" על פני ירושלים,לשם שמירת ההמשכיות וקיום התורה בארץ ישראל והמשכיות המשילות של הנשיאות בהנהגת רבן גמליאל. רבן יוחנן בן זכאי מבין שהעיקר באותה עת, להבטיח את המשכיות קיום התורה והזהות הרוחנית של העם. הוא מבטיח את ביצור הנשיאות התורנית בראשות רבן גמליאל, כדי למנוע כאוס רוחני, והוא גם מבטיח המשכיות דמותו המוסרית והאנושית של העם, במימוש ערכים של חסד וחמלה ,בבקשתו אל אספסינוס – לרפא ולדאוג לרבי צדוק החולה. רבן יוחנן בן זכאי איננו מפחד ואיננו לוקה בתסמונת של המי ME – מה יאמרו ? ומה יגידו?. באומץ מנהיגות המחובר למציאות, תוך גילוי אחריות לכלל עם ישראל וצפיית פני עתיד ,הוא מבין מה נכון לעשות בעת הזאת – לא להתעקש על ירושלים, גם ביודעו שהוא לוקח סיכון – מה יאמרו ? ומה יגידו?. בכך שההיסטוריה תשפוט אותו לדורותיה ועלולה להטביע בו עוד בחייו על ידי סביבתו וגם לאחר מותו, אות קלון נוכח העובדה שלא כלל את ירושלים בבקשותיו אל הקיסר.
רק מנהיג עם חזון כדוגמת רבן יוחנן בן זכאי, שיש לו היכולת להבין מציאות מורכבת ומשתנה, שאיננו מנותק מהמציאות, שאיננו נוקט בנוקשות ובדווקנות, של – "יקוב הדין את ההר", שאיננו לוקה בתסמונת המי ME– " מה יאמרו ? ומה יגידו? " ,שיודע להפעיל גמישות ואחריות, ואיננו מפחד להחליט החלטות קשות ולא פופולריות ברגעים קריטיים, שיודע להפעיל חישוב מסלול מחדש, רק מנהיג כזה יהפוך את הטראומה של החורבן, לתקומה רוחנית שיש לה המשכיות.
הנה כי כן, חזונו של רבן יוחנן בן זכאי בבקשותיו נוכח פני עתיד, לקיסר הרומאי, מתחבר לחזונו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו, שגם הוא איננו מפחד להשמיע את דברי נבואתו בהקשר לפולחן במקדש בירושלים ,ללא מורא ופחד– מפני מה יגידו ומה יאמרו: "חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם… לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט … שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה".
עד כמה מתכתבים – אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר הנביא ישעיהו בנבואתו, עם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משה בנאומו בפרשתנו, בתפיסת מרכזיותה של ארץ ישראל והתשתית החברתית והמוסרית של עם ישראל.
שבת חזון תובעת ממנהיג שהוא אמור להיות – מבוגר אחראי,להתחבר למשמעות האמיתית של דברי החכם באדם – "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" ( משלי, כט',יח')
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
