הסיפור – מאויב לאוהב של ש"י עגנון, שפורסם לראשונה בשנת 1941, מספר על מאבקו של המספר ברוח שאיימה להחריב את ביתו, כמשל, למאבק בין היהודים לערבים על הזכות להתיישב בארץ ישראל. בסיפור מוצגים שני גיבורים: המספר ( ש"י עגנון), שדבריו מובאים בגוף ראשון, והרוח אויבתו שמנסה כל הזמן בניסיונותיה לגרש אותו מביתו בשכונת תלפיות בירושלים. הנה הרוח עוברת האנשה והמספר משוחח איתה, רק מאותו הרגע, שהרוח מבינה שדי למכות ולאלימות וכן לדיבור: "מִכָּאן וְאֵילָךְ נִתְנַמְּכָה רוּחוֹ שֶׁל רוּחַ וּבָא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ. וְהוֹאִיל וְהוּא נוֹהֵג עִמִּי בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ נוֹהֵג אֲנִי אַף עִמּוֹ בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ. כְּשֶׁהוּא בָּא יוֹצֵא אֲנִי לִקְרָאתוֹ וּמְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לֵישֵׁב עִמִּי עַל סַפְסָל שֶׁבַּגַּן בֵּין הָאִילָנוֹת. וְהוּא בָּא וְיוֹשֵׁב…שֶׁהוּא נוֹהֵג כְּבַעַל תְּשׁוּבָה גָּמוּר אֵינִי מַזְכִּיר לוֹ מַעֲשָׂיו הָרִאשׁוֹנִים. וּכְשֶׁהוּא פּוֹרֵשׁ מִמֶּנִּי וְהוֹלֵךְ לוֹ אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחֲזֹר וְיָבוֹא, כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֲגִים עִם שָׁכֵן טוֹב. וּבֶאֱמֶת שְׁכֵנִים טוֹבִים אָנוּ, וַאֲנִי אוֹהֵב אוֹתוֹ אַהֲבָה גְּמוּרָה. וְאֶפְשָׁר שֶׁאַף הוּא אוֹהֵב אוֹתִי".
הנה כי כן, גם הרוח שאיתה היה המספר נתון בסכסוך מתמשך עמוק, הגיעה היא לכלל הבנה – שכן לדיבור ולא למכות ולניתוק ובהתאם , מבין זאת גם המספר בשינוי הגישה אל מול אויבך מאתמול.
כך אותה אישה יקרה ע"ה, כל אימת שנדרשה לעניין חשוב, הייתה אומרת:" יש לי דיבור אתך".
כבר ממנה למדנו שיעור גדול לחיים,- שפערים, מתחים, קנאות, סכסוכים ושנאות שבתוכנו, פותרים רק בדיבור ובהִדַּבְּרוּת ולא בניתוק או בברוגז. זה נכון – במשפחה, בחבורה, בקהילה, כך זה נכון בחברה ובאומה.
כך מתארת זאת פרשתנו במשבר המים הגדול:" וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם.וְלֹא הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם, עִם מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ד'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ד', אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד ד', אֲלֵיהֶם.(במדבר, כ', א'-ו').
כאן מזדקר לנגד עינינו המתח האימננטי שבין המִדְבָּר למְדַבֵּר. אנו חווים כשל מנהיגות, ששורשו בניתוק ובהעדר דיבור והִדַּבְּרוּת ,בין משה ואהרן לבין מנהיגי השבטים ומפגיני משבר המים.
האתגר שהוצב בפני משה ואהרן, מתמקד בסלע. דומה שהסלע שימש כמטאפורה להצגת חשיבות הדיבור ונגד אלימות. שכן, אנו יודעים שאלימות היא:" אל –מילות". כשלא משתמשים במילים, אז מתרחשת אלימות ומכות ,שסופה מי ישורנה. הקב"ה מציב את הסלע כאתגר מנהיגותי למשה ולאהרון- דברו אל הסלע ואל תכו אותו . את החושך של משבר המים, מגרשים באור של דיבור וחיבור ולא בניתוק במקלות ובמכות. הנה הדינמיקה בפרשתנו: " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ד', כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ד'; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם." (במדבר, כ', ז'- יג' ).
משה עדיין מקובע במרחב של המִדְבָּר ולא במרחב של המְדַבֵּר. משה מעצים עוד יותר את אי ההידברות וחוסר הדיאלוג עם העם. משה לא שולט בכעסו ואינו מקיים דיבורו בנחת. משה צועק אל העם. צעקות זה לא תחליף לדיבור. אפשר להאזין לאינטונציה בקולו של משה:" וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם." (במדבר, כ', י').
למרות שבאירוע הקרוי- מי מריבה, מבחן התוצאה כביכול הושג, שכן יצאו בסוף מים מן הסלע: "וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם", אבל, המבחן התהליכי והאתגרי של המעבר ממִדְבָּר למְדַבֵּר נחל כישלון צורב. כוונתו של הקב"ה בהנחייתו, לדבר אל הסלע כשידו של משה אוחזת במטה, הייתה להציג את חשיבות המְדַבֵּר ולא את המִדְבָּר.
פרשתנו מלמדתנו- כיצד על מנהיגי ומשרתי ציבור לנהוג בסכסוכים ובמשברים בין בני אדם , – בדיבור ולא בהכאה. בדיבור ולא בניתוק.
מנהיגות מחוברת ולא מנותקת, חייבת גם בהתבוננות פנימית, שלה עם עצמה ובתוכה. אל לה להכות בסלע הפנימי האישי שלה ולנהוג בו בנוקשות, באטימות ובנחרצות. אלא, עליה לנהוג בדיבוב אישי , בשובה ונחת בהתבוננותה בסלע הפנימי שלה. בסבלנות ובסובלנות . כי זאת לדעת- בהתמדה, בנחישות ,באמונה ובנחת- בסוף המים שוחקים את קשיחותו של הסלע.
כך פרשתנו פותחת בהצגת הפרוטוקול המקצועי של עבודת הכהן במקרה של הפרה האדומה, שכל יעודה לטהר את הטמאים . הכהן העוסק בטהרת הטמאים בעזרת הפרה האדומה, נטמא אף הוא: " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוָּה ד' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ, עֹל. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ, אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו … וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן, וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם, וְאַחַר, יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה; וְטָמֵא הַכֹּהֵן, עַד הָעָרֶב.". (במדבר, יט', א' –ז' ).
כיצד הכהן שהוא דמות המנהיג הרוחני , המשרת את הציבור בקודש, העוסק בטהרה של הטמא, מסכן את עצמו ובעצמו נטמא ? למה לא לנהל סיכונים מראש בטיפול מונע, ולהרחיק הכהן מראש מסוג עיסוק שכזה? ואם כן לעסוק בסוג עיסוק כזה, אולי לעשות זאת מרחוק ובמרחק במרחב סטרילי ,באופן כזה שלא יסכן את הכהן המטהר ?
כך למדנו אודות המהפכה של תנועת החסידות במאה ה18, בדרישה לפרופיל של הצדיק החסיד , המנהיג משרת הציבור העוסק בקירובם של אלו שסרו מהדרך ובהעלאתם של השוקעים בדרך.
ד"ר מיכה גודמן במאמרו מתייחס לדברי הפילוסוף גרשם שלום (1897-1982):" אין הצדיק יושב על כס מושבו כשהוא דורש מן החוטאים, לעלות ולבוא אל מעלתו ומדרגתו. על הצדיק מוטלת חובת הירידה אל חסידיו ולאחר ששהה עימם בעימקי החטא, עליו להציע להם את עזרתו, בטיפוס משותף חזרה אל עולם התיקון. הצדיק נתבע להזדהות עם החוטא, על מנת לתקן את חטאו. פעולה זו איננה נטולת סיכון. שהרי מי ערב לכך, שהצדיק עצמו לא ישקע בעולם החטא? מי מבטיח לו שבמקום ההעלאה המתבקשת של החוטא, לא ירד אף הוא לאותן תהומות?. רבי יעקב יוסף מפולנאה (1710-1784) מתלמידי הבעל שם טוב שאמר :" הירידה ודאי והעליה ספק… מוסיף גודמן: "הבעל שם טוב מחולל תנועת החסידות שגאלה את העם מחדלון רוחני, מדמה במטאפורה את המבקש לטהר את החוטאים מחטאם, לאדם המבקש לנקות את ביתו. שהרי אי אפשר לנקות את הבית מלכלוך, מבלי להתלכלך גם כן. הצדיק מרומם ומציל את החוטא מן החטא, אך מסתכן בכך שמשהו מן החטא ידבק גם בו. מי שמתמסר לתיקון העולם מקלקוליו, נוטל את הסיכון שחלק מקלקולי העולם, ידבקו גם בו. שהרי ניקיון כפיים מוחלט, מאפיין רק אנשים שאינם אנשי מעשה". הנה לנו קריאה למשרתי הציבור בעולם החסידות. ("מקור ראשון – מבט"- תשס"ה).
הנה כי כן, מהפכת החסידות הייתה לה עדנה , בכך שמנהיגיה הבינו את גודל השעה והאחריות הרובצת על כתפיהם ובחרו בדרך של – כן לחיבור , כן לדיבור וכן להִדַּבְּרוּת, ולא לניתוק ולא להטפה, שכן – דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם( משלי, ג',יז').
פרשתנו קוראת לנו – כן לדיבור, עם אחים. גם אם קיים נתק, סכסוך, איבה ושנאה, יש לנסות את נתיב הדיבור וההִדַּבְּרוּת . נכון שלא תמיד זה מצליח, כפי שמתארת זאת פרשתנו, אבל תמיד יש לנסות ולהשתדל: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ, אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם: כֹּה אָמַר, אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל…נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר, גְּבֻלֶךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם, לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב, אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה, וְאִם-מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי, וְנָתַתִּי מִכְרָם; רַק אֵין-דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. וַיֹּאמֶר, לֹא תַעֲבֹר; וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ, בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. וַיְמָאֵן אֱדוֹם, נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר, בִּגְבֻלוֹ " (במדבר, כ').
הנה התיקון של המנהיגות הישראלית באירוע האח אדום. היא נוקטת במְדַבֵּר ולא במִדְבָּר. היא לא מאיימת ומכה על סלע הנוקשות של אדום. היא בוחרת בדיבור ובהִדַּבְּרוּת בשני סבבים בפרשתנו.
האוריינטציה של המְדַבֵּר, נוחלת כישלון צורב. שנאתו של אדום לישראל, רק מתעצמת. לא עוזרים הדיבורים הרגשיים על היותנו משפחה – בנים לאותו אבא יצחק.
אך מדוע המְדַבֵּר נכשל ?
דומה שסיפורו של עגנון מסביר זאת . שכן, בחירה בדרך – המְדַבֵּר ,תלויה מאד בתשתית עימה אנו באים למשא המתן המדיני. האם התשתית נשענת רק על – אוהל שמאפיין את המְדַבֵּר והמִדְבָּר, או רק על בית רעוע ללא יסודות, שחושף את חולשת הארעיות והזמניות, או שהמְדַבֵּר והמִדְבָּר נשען על תשתית איתנה של בית, עם יסודות עמוקים וחזקים. נראה שמציאות של – מִדְבָּר , מאפיינת העדר תשתית איתנה של יסודות עמוקים באדמת מולדת- ארץ ישראל. היא מאפיינת העדר שייכות פיזית לבית איתן, שנשען על חוסן – בטחוני, צבאי, כלכלי, אמוני ונפשי. כל זה לא יכול להתקיים במִדְבָּר. בוודאי לא במקום ארעי וזמני, אלא רק במקום ישיבת קבע.
פרשתנו קוראת לנו, להפנים ולהטמיע את חשיבות חוסננו הבטחוני, הצבאי, הכלכלי, המוסרי והרוחני.
הנה כי כן, הלקח – כן לדיבור ולא לניתוק, נוכח בהצלחה מרשימה באפילוג של פרשתנו- שירת הבאר :" אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן". (במדבר,כא', יז' – כ').
אז מה המיוחד בבאר המים הזאת, שזכתה שישירו עליה שירה?
מבהיר לנו רש"י: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים " – "זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים – משה ואהרון".
"וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה" – " כרוה נדיבי העם, כל נשיא ונשיא כשהיו חונים, נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט".
כאשר מנהיגי העם והשבטים, מתחברים ולא מתנתקים מהעם, כשהם אומרים- כן לדיבור ולהִדַּבְּרוּת, באמירת- "אחרי" ומשמשים דוגמא לכולם, כשהם בעצמם חופרים את התשתית העמוקה והאיתנה של הבאר הלאומית ומורים לעם, מהו חוסן לאומי צבאי, כלכלי, מוסרי ורוחני ,רק אז נוצר קו פרשת המים החדש. רק אז קיים סיכוי, למעבר אמיתי ואפקטיבי, מניתוק לחיבור, ממִדְבָּר למְדַבֵּר ומאויב לאוהב.
שבת שלום
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
