ארון הספרים היהודי, הוא תבנית זהותו של עם ישראל במרחבי הזמן והמקום לאורך כל הדורות. בתלמוד נאמר: "נשא ארון את נושאיו"( סוטה, לה', ע"א), דהיינו, שהתורה מוסיפה כוח למי שנושא אותה, ואין הוא מרגיש שום ליאות ועייפות מהעול הזה. ארון הספרים בייחודיותו, מכיל על מדפיו העמוסים מנעד של – דעות, השקפות, מחלוקות, ויכוחים, רפורמות , פרשנויות ונקודות ראות שונות. ארון הספרים הוא ייצוגו של בית מדרשו של העם היהודי, המשקף את האתוס – "אין בית מדרש שאין בו מחלוקת"…"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" ( עירובין, יג', ע"ב).
בארון הספרים נוכחים פרשנינו הקדושים, על מדפי הארון , בייצוגי הפרשנויות, בהקשר לנכסים הרוחניים של עמנו, בנתיבי הסוגיות, התקופות והאירועים השונים במהלך הדורות.
ארון הספרים היהודי מכיל בתוכו פלורליזם של גישות ודעות, שלא אחת הפערים וההבדלים בין הפרשנים השונים לדורותיהם הם "כִּרְחֹ֣ק מִ֭זְרָח מִֽמַּעֲרָ֑ב" ( תהילים, קג', יב'). אנו יכולים לדון בטקסט מקראי ותלמודי ולחוות בהתרגשות, מרחב תרבות של מחלוקת, שבולט בו הכבוד ההדדי ובעיקר ההקשבה ואורך רוח של פרשן אחד לרעהו. אך למרות התהליך והדינמיקה הסוערים בבית המדרש, שמהם ניזון ארון הספרים היהודי, הרי בסופו של דיון ותהליך מתקיימת הכרעה ופסיקה, שבלא מעט מהן, היא מונעת על ידי גלגלי הפשרה. הנה כי כן, ארון הספרים היהודי אימץ את אמרתו של החכם באדם :"דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם"(משלי, ג',יז'), היא אותה הדרך האמצעית, שביל הזהב או דרך האמצע, המאפיינת את הגותו של הרמב"ם ( 1138-1204 )בפרק הרביעי של שמונה פרקים ( הקדמתו של הרמב"ם למסכת אבות).
פרשנינו לדורותיהם המעטרים את ארון הספרים היהודי, אף הם בשר ודם, שהושפעו מנוף גידולם ,סביבתם ותקופתם שבהן הם חיו. המשפט המונומנטלי שאנו כה מרבים להשתמש בו – "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ", הוא פרי יצירתו של המשורר שאול טשרניחובסקי ( 1875-1943 ), השזור בשירו הנפלא : "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה, הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ, רַק מַה־ שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה, רַק מַה־ שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת…וּמְגִלַּת־ סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, –וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת, שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, –הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־ נוֹף מוֹלַדְתּוֹ."
מדע הפסיכולוגיה החברתית ,עוסק בהקשרים ובהשפעה של החברה והסביבה על האדם, בעיצוב זהותו, השקפתו ובחירותיו בחיים. הקבוצה שאליה נולד האדם לא רק מספקת את צרכיו, אלא גם שואפת לכוון את פעולותיו בדרכים שונות. כך נולד מושג החיברות שהוא תהליך של התנסות חברתית ותרבותית מתמשכת, המקנה ליחיד את הדפוסים, הכללים והערכים של התרבות בחברה בה הוא חי. בתהליך זה יש לסביבה ולתקופה בה אדם חי ,השפעה משמעותית על עיצוב האישיות, ההתנהלות הרגשית ודפוסי המחשבה של היחיד בחברה.
כולנו נושאים עמנו אלבום תמונות אישי ,העמוס בחוויות ואירועים, של אורות וגם של צללים, של תבנית נוף גידולנו וסביבתנו. לא אחת אנו יודעים להצביע על אירוע מכונן בילדותנו או בצעירותינו שעיצב את חיינו ופעמים גרם לנו אף לחשב מסלול חיינו מחדש. אנו מגבשים במהלך השנים את זהותנו ונוקטים עמדה ודעה בסוגיות חיינו השונות, כתוצאה מחוויות וגירויים אותם חווינו בתקופות חיינו ושהשפיעו עלינו.
כך גם פרשנינו, שגם הם בשר ודם, אף הם הושפעו מהסביבה והתקופה בה הם חיו ושיקפו זאת בפרשנותם. הם אינם קוראים קריאתם מדף מסרים אחד ואחיד. כל אחד מהם הוא בעל חירות המחשבה שהובילה לראייתו והסתכלותו המיוחדים, עת הגה בקריאתו את הטקסט שלפניו ,שיצרה את פרשנותו המאלפת. כך בדיוק, קראו להם מדפי ארון הספרים היהודי, להניח עליהם את קריאתם ופרשנותם, ללא סינון או הגבלות כניסה. כולם זכו לקריאת ההכלה של ארון הספרים היהודי, שנשא את פרשניו בכבוד והדר.
כך הם הותירו לנו מורשה ומסר קולקטיבי– ארון הספרים היהודי שייך לכולם .
אך יותר מהכול, ארון הספרים היהודי משקף את גודל האחריות של פרשנינו, לכלל ישראל.
הבה נבחן במאמרנו כיצד פרשנינו – תבנית נוף מולדתם, הושפעו בקריאתם ובפרשנותם , מתקופתם ומסביבתם. נבחן בקליפת אגוז , ייצוגי פרשנויות ,כיצד הם נוכחים בפרשתנו.
הנה האירוע הדרמטי והטראומטי בפרשתנו , אודות חטא העגל ושבירת לוחות הברית.
"וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.(שמות, לב', יט').
הרשב"ם- רבי שמואל בן מאיר,(1080- 1160),מבעלי התוספות נכדו של רש"י, מוכיח לנו ,כיצד הפרשן הוא תבנית נוף מולדתו, תקופתו וסביבתו, שהשפיעה על פרשנותו. הרשב"ם היה הפרשן הראשון ששילב בפירושיו התפלמסות עם הנוצרים באותה תקופה בה הוא חי. את מעשה שבירת הלוחות, הרשב"ם מפרש בהיבט התיאולוגי פוליטי, כתשישות כוחו של משה ולא כשבירה אקטיבית של משה את הלוחות בחמת זעם, כתגובה לחטא העגל, וכך הוא מפרש: " כשראה את העגל תשש כוחו ולא היה בו כוח להשליכם רחוק ממנו קצת, שלא יזיק את רגליו בנופלם כדרך כול משליכי משוי, כשאין בהם כוח לשאת " .אך ברור לכולם מקריאת הטקסט והפשט בפרשתנו – "וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר", ששבירת הלוחות על ידי משה, לא התרחשה בגלל תשישות כוחו של משה, אלא כמעשה פרואקטיבי, כפי שמשה מתאר זאת בנאומו גם בספר דברים:"וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם" (דברים, ט', יח').
אם כן, מה גרם לרשב"ם להתרחק בפירושו ממה שנראה בעליל מהפשט בטקסט בפרשתנו, כפעולה אקטיבית יזומה בכוונת מכוון של משה, לשבור את הלוחות ולנקוט בפרוש שמציג את הסיטואציה של שבירת הלוחות כפעולה פסיבית של משה, שתש כוחו, שראה אירוע טראומטי של חטא העגל ואז מרפיונו, נפלו הלוחות ונשברו?
פרופ' אלעזר טויטו ( 1929- 2010) תושב אלקנה מקום מגורי, שזכיתי להכירו ולהוקירו מקרוב. עסק במחקריו האקדמיים באוניברסיטת בר אילן, בדרך פרשנות פרשנינו השונים , כתבנית נוף חייהם וסביבתם. טויטו נדרש במיוחד במחקריו לדרך פרשנותו של הרשב"ם, בהיבט התיאולוגי פוליטי, בזיקה להשפעה הסביבתית של התקופה בה הפרשן חי. בניתוח מאלף טויטו מסביר: "כי מטרת הפירוש בה בחר הרשב"ם, בשבירת הלוחות, היא לחזק את רוחם של ישראל מול פרשנות הנוצרים, שראו בחטא העגל ובעונשו, מפנה ביחס הבורא אל עמו. לדעת הנוצרים, בחטא העגל הופרה ברית סיני ונזרעו הזרעים לתהליך שבסופו, בחורבן בית שני, מאס ה' ב"ישראל הישן", "הברית הישנה" וכרת ברית חדשה עם "ישראל החדש" "הברית החדשה" – הנצרות. הלוחות הם מסמך הברית שכרת ה' עם עמו ושבירתם היא, לדעתם, הפרת ה' את בריתו עם ישראל. הפירוש שפירש הרשב"ם מטרתו, ליטול את העוקץ מהפרשנות הנוצרית, פרשנות שהגיונה היה עלול לגרום לערעור אמונתם של ישראל, שלא ייטוש ה' עמו". (ד"ר יצחק ספיר, מאמר לזכרו של פרופ' אלעזר טויטו ז"ל, ספרים, שבת משפטים, מקור ראשון, כד' שבט תשע"ה).
הנה לנו דוגמא מאלפת לגדולתו של מנהיג רוחני ופרשן, בדמותו של הרשב"ם שחי בימים האפלים של התיאוריה התיאולוגית של הכנסייה הנוצרית- " תיאוריית החילוף והגינוי". פרשן שהיה מנהיג ובעל השפעה שלא הסתגר במגדל שן, שידע לנתח מציאות מיוחדת בת זמנו, ולגלות אחריות כלפי העם היהודי באותה עת בה הוא חי, שבאומץ רב, ידע לשנות ולפרש את הטקסט בפרשתנו באירוע שבירת הלוחות , כדרך פעולה פסיבית של משה שתש כוחו, וזאת כדי למנוע העצמתה של תיאוריית החילוף והגינוי כלפי היהודים, ולמנוע ערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו.
הרשב"ם קורא למנהיגים של העם היהודי לדורותיו, לימדו ממני, כיצד יש לגלות אחריות לגודל השעה ולדעת לנהל רפורמה פרשנית המותאמת למציאות מאיימת ומסכנת, שתסייע לביצור החוסן האמוני והקיומי של עם ישראל.
כך מצאנו במנהרת הזמן של ארון הספרים היהודי, תמיכה במקום נוסף לרעיון- שהפרשן הוא תבנית נוף מולדתו, תקופתו וסביבתו, באירוע הדרמטי והמכונן של מפגש הפסגה בין יעקב לאחיו עשיו הפרטני ומפגש קולקטיבי, בין ישראל והיהדות לבין אדום והנצרות לימים, כפי שמשתקפים בספר בראשית: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד עָתָּה… וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ".(בראשית, לב', ד'-ו').
הרמב״ן ( 1194-1270 ) בפרשנותו, רואה בהתנהגות יעקב, השפלה עצמית, הרכנת ראש וכניעה מרצון בפני התקיף: ״ וכבר תפסוהו החכמים על זה, מחזיק באזני כלב… כה אמר עבדך יעקב, ועל דעתי גם זה ירמוז, כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני ( מלכי בית החשמונאים) באו בברית עם הרומיים ומהם שבאו ברומא, והיא הייתה סיבת נפילתם בידם״.
דומה שהרמב"ן הושפע בפרשנותו, מהתקופה והסביבה שבה הוא חי, שאופיינה בצבעים קודרים ,ברדיפות ובהשפלת היהודים על ידי הנוצרים.
לעומתו, הפרשן ר' עובדיה ספורנו שחי במאה ה-16 , תקופה שאופיינה בצבעים מאירים, במציאות חיים של אמנציפציה , רווחה וזכויות ליהודים, הושפע בפרשנותו מרוח התקופה בה הוא חי. אכן הוא מעניק בפרשנותו רוח גבית לדרך פעולתו של יעקב:״ הן לוא עשו כן בריוני בית שני, לא היה נחרב בית מקדשנו, כמו שהעיד ר' יוחנן בן זכאי, באומרו: בריונים דבן לא שבקינן (בריונים שבנו, לא נתנוני לצאת מן העיר ולבוא לפני אספסינוס).״
הנה כי כן, פרשנינו הם בשר ודם והינם תבנית נוף מולדתם , תקופתם וסביבתם. הם כולם על פרשנותם וקריאתם, מניחים את השונוּת וההבדלים ביניהם, על מדפי ארון הספרים היהודי, שמעניק להם מקום של כבוד והדר בבית המדרש לדורותיו ומלמדנו , מהי תרבות של דיון ומחלוקת ומהי תרבות של הקשבה ומתן כבוד למנעד של דעות ומהי המשמעות של- "אלו ואלו דברי אלוקים חיים." (עירובין יג' ע"ב).
הנה כי כן, ארון הספרים היהודי הוא מורה דרך לכולנו , להעניק עדיפות בתהליך של שינוי , לא רק לְמָה, אלא גם דגש לאֵיךְ, לתהליך ולמינון .
חז"ל משבחים את משה רבנו על פעולת שבירת הלוחות בפרשתנו:" ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? שנאמר: אשר שברת, ואמר ריש לקיש יישר כחך ששיברת את הלוחות"(שבת פז' ע"א). משה רבנו זוכה לברכת "שכוייח" חמה מהקב"ה על פעולתו. משה רבנו אכן ראוי לברכת יישר כוח, בעצם מעשהו, לשבירת תהליך התדרדרותו של עם ישראל ועצירתו.
כבר למדנו בתלמוד:" דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה ,שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין"( בבא מציעא ל' ע"ב), יקוב הדין את ההר. כבר כתב על כך המשורר הירושלמי יהודה עמיחי: " מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב".
ארון הספרים היהודי מורה הדרך הנושא את נושאיו, קורא לעם ישראל ולמנהיגיו בעת הזאת, לחדש ולהתחדש, אבל לעשות זאת באחריות יתירה, במתינות, בנעם ובשלום, בנתיב הפשרה, בתהליך ובמינון ראויים, בסוגיות המחלוקת בימים סוערים ומטלטלים – "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם"
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
