השנה, פרשת תצוה היא השבת הקרויה גם פרשת זכור והסמוכה לחג הפורים , המדגישה את האות ו' , כמְּחַבֶּרֶת ולא כמפרידה .
101 פסוקים בפרשתנו ומתוכם, 89 פסוקים הפותחים באות ו' הַמְּחַבֶּרֶת. כך לדוגמא : וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ…וְאַתָּה הַקְרֵב… וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ… וְאַתָּה, תְּדַבֵּר… וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים… וְהֵם יִקְחוּ… וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד… וְיִרְכְּסוּ אֶת-הַחֹשֶׁן… וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם… וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ… וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
ו' הַמְּחַבֶּרֶת נוכחת לה, לאורך כל פסוקי חמשת פרשות הקמת המשכן. ספר שמות פותח ב-ו' הַמְּחַבֶּרֶת: "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ומסיים בשתי פרשות מחוברות :ויקהל פקודי – " וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם ". ספר שמות מסתיים ב-ו' הַמְּחַבֶּרֶת, במילים: "וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל- מַסְעֵיהֶם."
פרשתנו פותחת בפסוק הראשון בו' הַמְּחַבֶּרֶת: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד ומסיימת ב-ו' הַמְּחַבֶּרֶת בפסוק האחרון: וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו, אַחַת בַּשָּׁנָה: מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לד'
הנה ו' הַמְּחַבֶּרֶת נוכחת בפרשתנו, במודל הפעמון והרימון בבגדי הכהן, בייצוגן של שתי אוכלוסיות שונות ומנוגדות אחת מהשנייה.
האם תלכנה שתי האוכלוסיות יחדיו , בלתי אם נועדו ? האם, נגזר עליהן לחיות, זאת על יד זאת, או זאת עם זאת ? הבה נבחן את המודל , בדרך מטאפורית ,על פי מפרט לבושו של הכהן בפרשתנו. הפרשה מפרטת את הפריטים המרכיבים את לבושו של הכהן במשכן. אחד הפריטים הוא מעיל האפוד:" וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת… וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב. פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב. ( שמות, כח' , לא'-לד' ).
למיקום של הפעמון והרימון על לבושו של הכהן, נדרשו שני פרשנים. רש״י( 1040-1105 ) מסביר, שמיקום הפעמון והרימון, היה בשורה, אחד על יד השני. ואילו הרמב״ן (1194-1270 ) מסביר, שמיקום הפעמון היה בתוך הרימון.
המגיד ממזריטש, מגדולי תנועת החסידות במאה ה18, וממשיך דרכו של הבעל שם טוב ,מציג את המודל של אחדות הניגודים, המשלב את שתי האוכלוסיות במרחב אחד, בעקבות פרשנותו של הרמב"ן .
הפעמון, מייצג את האוכלוסייה המאופיינת בדינמיות ובפעלתנות, ברצונה הכנה וכוונותיה הטובות לחולל רפורמות מלא מלא מרחיקות לכת, בדבקותה בחדשנות ,בדגש למשימתיות– כאן ועכשיו. הענבל בתוך הפעמון, מצלצל ומרעיש.
ואילו הרימון המלא וגדוש בגרעינים מייצג את האוכלוסייה המאופיינת, בשמרנות, במתינות, באורך רוח, בדגש לשינויים נדרשים, אבל בתהליך, באיזונים ובבלמים.
המודל של רש״י מציב לנו לכאורה מציאות של העדר מפגש, העדר הידברות והעדר זיקה והדדיות בין אוכלוסיית הפעמון, לבין אוכלוסיית הרימון, מציאות קונפליקטואלית עד כדי התנגשות, של קווים מקבילים, מציאות של אין מרחב משותף של שיח והקשבה, של זה על יד זה. לעומת זאת המודל של הרמב״ן, מציב לנו את מפגש האוכלוסיות, בהנכחת – ו' הַמְּחַבֶּרֶת, שמאופיין בזיקה, בהדדיות, וביחסי גומלין ,בין הפעמון לבין הרימון. למרות הפערים והשונוּת הגדולים, הפעמון ממוקם בתוך הרימון. יש כאן מודל של אחדות הניגודים ולא – אחידות הניגודים. המודל המשולב, מחייב קיום הדדיות, קיום כבוד הדדי וקיום חיבור של הזנה הדדית. הפעמון בתוך הרימון ,כל אחד מהם מביא למפגש הבין דורי את היתרון היחסי שלו. העולם שייך לאוכלוסיית הרימון וגם לאוכלוסיית הפעמון, במרחב חיים אחד.
כך גם נוכחת ו' הַמְּחַבֶּרֶת בחושן אפודו של הכהן הגדול בפרשתנו, בהארת אבני החושן, המאתגרות את ו' הַמְּחַבֶּרֶת השבטי – בדגש למיקומן. האבנים מייצגות את שבטי ישראל ,בכפיפה אחת ובמרחב אחד, על שונוּת –מאפייניהם, אישיותיהם, השקפותיהם, תכונותיהם ועיסוקיהם: "וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד: זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב…וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית–כְּתוֹלְדֹתָם …וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד, תַּעֲשֶׂנּוּ….וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן: טוּר, אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר, הָאֶחָד. וְהַטּוּר, הַשֵּׁנִי–נֹפֶךְ סַפִּיר, וְיָהֲלֹם. וְהַטּוּר, הַשְּׁלִישִׁי–לֶשֶׁם שְׁבוֹ, וְאַחְלָמָה. וְהַטּוּר, הָרְבִיעִי–תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם, וְיָשְׁפֵה; מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ, בְּמִלּוּאֹתָם. וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל-שְׁמֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל-שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל-שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ, לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט" (שמות , כח', ו"-כא').
מפרש רש"י- "כְּתוֹלְדֹתָם– כסדר שנולדו-ראובן ,שמעון, לוי ,יהודה ,דן, נפתלי על האחת ועל השנית-גד, אשר, יששכר, זבולון, יוסף, בנימין…וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן– על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להן, קורא אותן בלשון – מילואים".
דומה, שלפנינו לראשונה, לידת האתוס של המילואים– צבא העם. כל צבעי האבנים של שבטי ישראל ,מאירים לנו בחווית שירות המילואים, באור יקרות הצבוע בצבע ירוק– מדי צבא העם במילואים, יסוד החיבור של עוצמתנו ,קיומנו ועתידנו במדינתנו.
אשתף בחוויה אישית אותה אני חווה בהתרגשות מידי שנה, עת אני משתתף בתרגיל במסגרת שירות מילואים פעיל. שם אני כזקן השבט ,זוכה להיות חלק מחבורה של אנשי סדיר, קבע ומילואים, בבואה של החברה הישראלית, על רבדיה השונים, מדגם מייצג של ריבוד ושונות, בין דורי, בין גילאים, השקפות, דעות, עדות, דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים. הדבר שהכי בולט במרחב המילואים, מאופיין בחיבור בין האנשים, כמו ו' הַמְּחַבֶּרֶת –באווירה, באחדות, בסולידריות, בערבות ההדדית, בהקשבה, בתרבות הוויכוח, בכבוד ההדדי איש לרעהו, באחריות המשותפת. ו' הַמְּחַבֶּרֶת, צבועה בצבע מדי הזית ,הבוהק במשמעות, בייעוד ובתכלית, המחברת את כולנו, מבני העשרים ועד השבעים ,לשבט אחים ואחיות גם יחד.
האם נוכחותה של ו' הַמְּחַבֶּרֶת, אפשרית גם מחוץ למרחב המילואים? האם היא אפשרית גם בחיי היום יום ?
כן, היא אפשרית.
פרשתנו מלמדתנו, שבפרויקט הקמת המשכן שאותו הניעה החברה האזרחית שהוקמה לראשונה במסע המדברי מגלות מצרים לגאולת ארץ ישראל, הייתה זאת ו' הַמְּחַבֶּרֶת , שחיברה את עם ישראל, על שבטיו ועדותיו וליכדה אותם לייעוד משותף ולאחריות קולקטיבית – של הקמת המשכן.
הנה כי כן, ו' הַמְּחַבֶּרֶת נוכחת באבני החושן –חושן האפוד אותו לובש אהרון הכהן הגדול. אבני החושן מייצגות את כל שבטי ישראל ,בכפיפה אחת ובמרחב אחד, על מאפייניהם, דעותיהם והשקפותיהם:" וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל-שְׁמֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל-שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל-שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ, לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט" .
האם לא הגיע הזמן להפנים, שגם היצירה המופלאה של הקמת מדינת ישראל כמו הקמת המשכן , היא השתקפות של אבני החושן, הקוראות לנו להטמיע את אבני החושן, גם במרחב הפוליטי, שהוא כיום כה שסוע ורווי יצרים ומתחים.
אבני החושן, קוראות למנהיגי הציבור, לכוף את יצרם, לשלב ידיים, ולא לשכוח לרגע, את ייעודנו בו' הַמְּחַבֶּרֶת , בשמירה על חוסנה הרוחני, המוסרי, הביטחוני ,הכלכלי והחברתי של מדינתו. שכן, אין לנו אלא רק משכן אחד ואין לנו אלא מדינת ישראל אחת.
כך גם נוכחת ו' הַמְּחַבֶּרֶת בשבת פרשתנו-תצוה, שהיא גם קרויה ,שבת פרשת זָכוֹר הסמוכה לחג הפורים: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים"
מה המאפיין של איום עמלק ?
עמלק צופה בנו מידי יום ביומו ומחכה לאותה שעת כושר, שיוכל לתקוף אותנו ולהשמידנו.
מתי זה עלול לקרות? כאשר עם ישראל מציג לאויבו העמלקי ולאויביו האחרים, את חולשתו, חוסנו הירוד, רפיסותו, ואת תמונת המאבקים והשסעים הפנימיים שבתוכו – "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים" .
" אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ"- מפרש רש"י :לשון קור וחום".
כלומר, האיום העמלקי ,מתעצם ועלול להיות ממשי, במציאות של פלגנות בינארית וקיצונית שבתוכנו- מציאות של קור קיצוני או חום קיצוני בקרבנו, שעלולה לסכן אותנו.
בדיוק במציאות מתפתחת זאת, אנו זקוקים במיידיות ל- ו' הַמְּחַבֶּרֶת, שתחבר את הקצוות שבתוכנו, לנקודת האיזון והפשרה, שבין הקור והחום הקיצוניים, סוג של מרחב חיים פושר, שאפשר להתחבר אליו ולחיות בו.
כך גם מגילת אסתר אותה נקרא בפורים קוראת לנו לאמץ את – ו' הַמְּחַבֶּרֶת: "וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ יֶשְׁנ֣וֹ עַם-אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל-עָ֗ם וְאֶת-דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין-שׁוֶֹ֖ה לְהַנִּיחָֽם: אִם-עַל-הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִכָּתֵ֖ב לְאַבְּדָ֑ם".
המן הרשע הכיר את ה- DNA היהודי- עַם-אֶחָ֗ד, האחדות קיימת למרות העדר אחידותו בהיותו – מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים.
קריאת ו' הַמְּחַבֶּרֶת של אסתר מהדהדת גם בימים אלו: "וַתֹּ֥אמֶר אֶסְתֵּ֖ר לְהָשִׁ֥יב אֶֽל-מָרְדֳּכָֽי: לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן".
הנה הקריאה האולטימטיבית בעת איום על קיומו של העם היהודי- לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִ֜ים. כולכם תלויים זה בזה, אחרת תהיו תלויים זה על יד זה.
רק אם כולנו ביחד נאמץ את ו' הַמְּחַבֶּרֶת ונראה את צבע התכלת שהוא צבע שאיננו בוהק בקיצוניותו, שנוצר מערבוב של הצבעים כחול ולבן- צבעי דגל מדינתנו ,אז נזכה לשמחה , כמאמר פורים –"שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי".
שבת שלום ופורים שמח
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
