אנו עדים בפרשתנו , להקמתה לראשונה של החברה האזרחית המתנדבת- היהודית והדמוקרטית, המציגה חוסן חברתי ואמוני, מעורר השראה ותקווה. כחברה שעוברת טרנספורמציה, מחברת עבדים לחברת בני חורין, כווולם – מעורבים ומתגייסים בהתנדבות, להרים תרומה לבניין המשכן.
כך מציגה זאת פרשתנו : " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן. וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם". (שמות, כה', א'-ח' ).
הנה מתמזגים להם בפרשתנו, שני תהליכים מז'וריים, המעצבים את זהותה ודמותה של החברה האזרחית- היהודית והדמוקרטית.
היהודית – "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם".
הדמוקרטית- "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".
לידתה של החברה האזרחית -היהודית והדמוקרטית, החוצה את קו פרשת המים- מחברת עבדים בגלות מצרים, לחברת בני חורין בנתיב הגאולה, נוכחת במגילת העצמאות של מדינת ישראל:
"בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית, בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית, בָּהּ יָצַר נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלָל-אֱנוֹשִׁיִּים וְהוֹרִישׁ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים הַנִּצְחִי… לְפִיכָךְ נִתְכַּנַּסְנוּ, אָנוּ חַבְרֵי מוֹעֶצֶת הָעָם, נְצִיגֵי הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי וְהַתְּנוּעָה הַצִּיּוֹנִית, בְּיוֹם סִיּוּם הַמַּנְדָּט הַבְּרִיטִי עַל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וּבְתֹקֶף זְכוּתֵנוּ הַטִּבְעִית וְהַהִיסְטוֹרִית וְעַל יְסוֹד הַחְלָטַת עֲצֶרֶת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת, אָנוּ מַכְרִיזִים בָּזֹאת עַל הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִיא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל… מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת...לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית ".
לראשונה בפרשתנו , עוברת האחריות מהקב"ה, לאחריות של בני ישראל, כיחידים, כבעלי משפחות וכחברה של אומה ועם. הנה מגיע שלב נעלה בפרשתנו, בו הקב"ה מציב אתגר גדול לעם העבדים של אתמול, לבנות לו מקדש שבו הוא ישכון. זה האתגר, שבו שמים וארץ מתחברים. בפרשתנו אנו פוגשים את אותו קו המעבר, מחברת עבדים תלותית פסיבית של יחידים, זה על יד זה, של – האתמול, לעבר יצירת חברה אזרחית יהודית ודמוקרטית, חברת מופת של בני חורין, חברה אזרחית של קולקטיב, של זה עם זה, של סולידריות וערבות הדדית, של – המחר.
מקורו של המושג – "חברה אזרחית", הוא עתיק יומין ובסיסו עוד ביוון העתיקה. אריסטו ( 384-322 לפנה"ס ) היה הראשון להתייחס למושג . החברה האזרחית פועלת במרחב שבין המדינה והאזרח, הציבורי והפרטי, לעיתים בחפיפה ובקשר עם מסגרות אחרות במדינה ולעיתים בניתוק מהן. במרחב זה מתקיימים יחסי גומלין חברתיים התנדבותיים, כדי לממש את מטרות היחיד, הקבוצה והכלל. במרחב זה נמצאים ערכים משותפים, עצמאות כלפי המדינה והשוק הכלכלי ופעילות אוטונומית המשמשת להשגת תועלות חברתיות וציבוריות. סך התוצאות המצטברות של יחסי הגומלין הללו ושל העשייה החברתית, מוגדר – כ"הון חברתי." (ויקיפדיה). רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל ( 1437-1508 ) בפרשנותו לפרשתנו, מציג את המשכן על תכולתו , חומריו וכליו השונים, כבבואה של החברה האזרחית , האמורה לייצג סולידריות וערבות הדדית על טיפוסיה, מעמדותיה, גווניה וצבעיה, שרק שילוב ידיים של כווולם, ייצר חברה אנושית איכותית שתביא לסוג של שלם:" כת החכמים וכת הפועלים עובדי האדמה ובעלי האומנויות, כת אנשי הצבא אנשי המלחמה וכת השרים אדוני הארץ המושלים בה שהעושר והכבוד לפניהם. והיה לזה לרמוז וללמד לבני אדם שאין השלמות האנושי בהיות האדם מן החכמים ולא מעובדי האדמה ולא מן הגיבורים אשר בארץ המה ולא מן השרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף". הנה כי כן, המשכן היהודי אינו שייך למעמד מסוים, אלא שייך לחברת הנתינה היהודית והדמוקרטית כולה, המציגה את האתוס ההתנדבותי במיטבו.
מהטמה גנדי ( 1869-1948 ) אמר פעם, שהדרך הטובה ביותר למצוא את עצמך, היא לאבד את עצמך, בשירותם של אנשים אחרים. גנדי היה איש חכם, שהבין היטב את מעלת הנתינה לאחרים וגם את השפעתה על חיינו. נתינה מזמנך בהתנדבות מעניקה לך זמן בחזרה.
במחקר שנעשה ב1999 ע"י ד"ר דאג אומן (Doug Oman PhD) מאוניברסיטת קליפורניה/ברקלי נמצא, שאנשים קשישים שמתנדבים ב 2 ארגונים או יותר בתקופה של כ 5 שנים, דיווחו על ירידה של 44% ברצון שלהם למות, מאשר חבריהם שלא התנדבו בכלל. בנוסף, הם גם דיווחו בתקופה זו על רצון שהתעורר בהם להתחיל לשנות הרגלי חיים כמו פעילות גופנית , לאכול נכון ולהפסיק לעשן. זאת כדי שיוכלו להמשיך לחיות ולעזור יותר לאנשים אחרים. בסקר שנערך ב 2010 הנקרא– "תעשה טוב תחייה טוב", נבדקו 4,500 אמריקאים מבוגרים ש 41% מהם מתנדבים בהיקף פעילות של כ 100 שעות שנתיות. מאותם 41% מתנדבים נמצא כי 68% מהם דיווחו על בריאות פיזית טובה יותר. 89% מהם דיווחו שהם שיפרו את הרווחה הכללית בחייהם ו73% דיווחו שרמות המתח והלחץ בחייהם ירדו באופן משמעותי.
המסקנה היא ברורה וחד משמעית : אם אתה נותן, אתה גם מקבל ובגדול.
היותנו במרחב חיים של משמעות ,של "חברה אזרחית", בדרך של נתינה, התנדבות ופילנתרופיה, היא התובנה העמוקה של חיבור השכינה לעם ישראל במפעל החברתי הגדול במדבר, בהקמת המשכן. ככה עושים את השינוי מחברת עבדים תלותית, לחברה אזרחית עצמאית. ככה בונים עם של בני חורין במרחב של שייכות ומשמעות. החיבור של השכינה לעם ישראל באמצעות הנתינה, מחייבת פרופיל מוסרי ומידות ערכיות של החברה האזרחית של עם ישראל, העוסק לראשונה בהתנדבות ובפילנתרופיה.
הבה נשאל – " וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה… וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות, כה', א' – ח' ).
מדוע – ״ בְּתוֹכָם ״ ולא – ״ בְּתוֹכוֹ ״?
התשובה היא, שהקב״ה ישכון רק בהיכלי בשר ודם של כולם, רק בתנאי שיהיו בעלי מידות, ערכים, רגישות אנושיות ,חמלה ולב רחב.
המלבי״ם , רבי משה לייבוש, שחי ברוסיה ופרוסיה במאה ה 19,מאיר זאת בפירושו : ״ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש מחדרי ליבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לה׳ ומעוז לשכינת עוזו״.
הקב״ה איננו זקוק למרחבים פיזיים, כדי לשכון ולהתנחל בהם. הקב״ה איננו שוכן במבנה פיזי, אלא בעם כולו. רבי משה אלשיך שחי בצפת במאה ה-16,מעניק משמעות עמוקה ל ״ וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם ״, וכך הוא מפרש :״ כי הנה שמעתי לומדים מכאן, כי עיקר השראת שכינה באדם הוא, ולא בבית …ואני אבוא אחריהם ומילאתי את דבריהם…שהם בעצמם יהיו משכן ומדור אל השכינה…כי היכל ד׳ המה … כי נפשותם הם המשכן האמיתי ״.
יש כאן מסר חשוב לדרך ולאופן התנהגות החברה האזרחית במעשה ההתנדבות והפילנתרופיה, שמקור פעילותה, ממעמקי הלב הרחב, ברגישות הלב ובתשומת הלב . עלינו לעשות זאת באהבה כמו הפרחים: " כמו הפרחים, מפיצים ריח לכולם: בלי חשבונות, בלי תמורה". (אסתר קל מתוך השיר "סיפור כמו הפרחים").עלינו לעשות זאת בדרכו של יאנוש קורצ'אק ( 1878-1942): " ללא תרעומת, מכל הלב. זה חשוב. בינתיים תעניק משלך באורך רוח, עד אשר (חייבים להאמין) יחלוק האדם בשמחה את מה שיש לו". עלינו לדבוק בדרכו של משה מונטיפיורי ( 1784-1885 ), בשירו של חיים חפר( 1925-2012 ): " ופה מתן בסתר ושמה נדבה, פה צביטה בלחי או ליטוף של אהבה ולכל היהודים שמחה וגאווה וכל הכבוד לשר " .
הטרנספורמציה מחברת עבדים תלותית הנטולה עצמאות, לחברה של בני חורין המחוברת לעשייה התנדבותית, שיש בה ערבות הדדית וסולידריות, תיעשה בפרקטיקה של מעשים doing ולא בדיבורים being . כך אברהם יהושע השל ( 1907-1972 ) כותב בספרו – "אלוקים מבקש את האדם" : "האדם אינו קיים למען המעשים הטובים – המעשים הטובים קיימים למען האדם. היהדות דורשת יותר מאשר מעשים טובים, תכליתה אינה שיתקיים טקס, מטרתה שיחול איזה שינוי באדם העושה מעשה טוב, מטרתה היא שהאדם יבצע עבודת קודש כדי להיות קדוש. מטרת המצוות ובמיוחד המצוות שבין אדם לחברו היא לקדש את האדם. הדבר המשמעותי ביותר אינו היקף פעולתו של אדם, אלא השפעת פועלו על חיי נשמתו ".( תרגום: עזן מאיר לוי, הוצאת מגנס, 2003).
כך הקריאה למעשים ולנתינה doing , בשירו של יענקל'ה רוטבליט ובלחנו של יזהר אשדות: "כי אחרי ככלות הקול והתמונה, מישהו יכול לשאול בלי כוונה, מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו".
אך זאת לדעת- היצירה המופלאה של החברה האזרחית המתנדבת- היהודית והדמוקרטית, איננה משמעותה – כפיה. הנה קריאתו של הרב אליעזר מלמד ראש ישיבת הר ברכה במאמרו השבוע : "ההתנגדות של היהדות לכפייה דתית היא עקרונית, מפני שהכפייה פוגעת בחירותו של האדם לבחור .המדינה היהודית צריכה לבוא לידי ביטוי בקידום הערכים התורניים ובשגשוג שיביא ברכה לעולם . ענישה וכפייה בנושאים דתיים יכולות לבוא רק בהסכמה גורפת של העם, כפי שהיה במעמד הר סיני ובבריתות האחרות שכרתו ישראל על התורה… נשאלת השאלה: האם על פי ההלכה צריך לכפות את שמירת המצוות על יהודים שאינם מעוניינים בכך? מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל אמר: "כפייה דתית אני שונא. באיזה צדק ובאיזה יושר אפשר לכפות דת על אדם?". כך הסביר בריאיון את תמיכתו ב'ליגה למניעת כפייה דתית' (דבריו הובאו ב'מערכה הציבורית' בעריכת הרב יוסף ברמסון, עמ' קכב). ההתנגדות לכפייה דתית היא עקרונית, מפני שהכפייה פוגעת בחירותו של האדם לבחור. ד' ברא את האדם בצלם אלוקים, ובכך העניק לו בחירה חופשית לבחור בטוב או ברע, והכפייה מונעת זאת ממנו. לכן גם כאשר רוב רובם של חברי הכנסת יהיו דתיים, וירצו לנהל את המדינה על פי ההלכה, אם יהיו נאמנים באמת לתורה, יהיה אסור להם לכפות שמירת שבת, חינוך דתי, אכילת מזון כשר והימנעות מפרסום דברי כפירה וכדומה…הכפייה מתקיימת אך ורק בהסכמה מלאה של כל הציבור " ( "כפייה דתית ומדינת הלכה" -טור שבועי מיום ב' באדר תשפ"ג 23.2.23).
הנה כי כן, החיבור בפרשתנו של שני התהליכים המז'וריים – היהודי והדמוקרטי, המעצבים את זהותה ודמותה של החברה האזרחית המתנדבת – "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם… מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" ,הוא הביטוי המשמעותי, של המעבר מחברת עבדים בגלות, לחברת בני חורין בנתיב הגאולה, האומר כן – לחירות, לבחירה ולהסכמה הקולקטיבית, ואומר לא– לכפייה ולבדלנות.
כך האפילוג בהפטרה לפרשתנו, שכולו תקווה וקשר אימננטי שבין אדם למקום: "וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא אֶעֱזֹב, אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל " ( מלכים א', ו', יג').
פרשת תרומה היא התרוממות של עצמנו. המילה – רום , היא השורש של תרומה, לבניית הבית המשותף שלנו עם הקב"ה, שישכון בתוכו. הבה נשמור על הבית של החברה האזרחית היהודית והדמוקרטית, על שבטיה, גווניה, צבעיה, השקפותיה ודעותיה, ונשיר יחדיו את שירו של דורון מדלי בלחנו של עידן רייכל, שכולו תקווה ואופטימיות בקשר האימננטי שבין אדם לחברו: "כאן זה בית, כאן זה לב וְאוֹתָךְ אני לא עוזב. אבותינו- שורשים וַאֲנַחְנוּ הפרחים, המנגינות שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת ".
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
