פרשתנו ניצבת לה השבוע בעין הסערה הציבורית והחברתית הפוקדת אותנו בימים אלו במדינתנו הקטנטונת, שכה חלמנו לקוממה לאחר אלפיים שנות גלות.
פרשתנו נושאת את השם שהוא כה אקטואלי בימים אלו –" וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים".
וכל העם שומע ורואה את הקולות בזירות ההתגוששות השונות– הכנסת, התקשורת וברחובה של עיר.
כותרות העיתונות צבועות במשפטים הצבועים בצבעים יוקדים – " הרצוג הציג מתווה פשרה וקרא- לעצור את הליכי החקיקה….ניסיונות הפשרה ודהירה לחקיקה".
האם מקרה הוא שפרשתנו השבועית עוסקת בעולם התוכן ובחומרים המרכיבים את עולם המשפט?
ג"ן (53 בגימטריה) של מצוות מפורטות בפרשתנו, הפותחת באקטואליה הדרמטית: "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם" (שמות, כא', א').
הנה נוטריקון פרשני של בעל הטורים, רבי יעקב בן אשר מהמאה ה-14, לראשי התיבות של המילה- ״המשפטים״ – "השופט מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט".
האם מקרה הוא שבשבוע כה סוער, אנו עורכים בפרשת השבוע, סיור בגן המשפטים המגוון והמרתק, שכל עץ שבו, מספר את סיפורו המשפטי שמתכתב עם עולמנו העכשווי ?
האם מקרה הוא, שבימים ההם וגם בזמן הזה, הערכאות המשפטיות, מכוונות את המתדיינים להגיע לפשרה. שכן, כבר מימי בראשית, העולם נברא על הדין וגם על הפשרה?
האם מקרה הוא, שקריאתו של נשיא המדינה מר יצחק הרצוג, לבחור את נתיב הפשרה, מתכתבת ומשתקפת לה, בקמטי הפסוק בפרשתנו- "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות, כג', ב') ?
נכון, הצורך להטות ולשנות בעולם- "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים", הוא ברור ומוסכם כמעט על רוב האומה. אבל הפער הוא- באיך, בדרך, בקצב, ובמינון.
שכן, כבר לימדנו הנסיך הקטן בסיפורו- מוכר הגלולות, אודות חשיבות התהליך אל מול מיידיות המשימה בכל מחיר – כאן ועכשיו.
האם שכחנו כה מהר את התובנה האלוקית בפרשתנו הקודמת ,שהדרך ארוכה היא הדרך הקצרה בחיים, המעוגנת בתוכנית האלוקית ביציאה ממצרים:" וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף" (שמות, יג', יז'-יח') ?
האם התרחקנו כה מהר מהאידיליה בפרשתנו הקודמת, במעמד הר סיני: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר". (שמות, יט', ב'). מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת" ?
בספרו מלחמת היהודים, מספר לנו יוספוס פלביוס – יוסף בן מתתיהו , מפקד בחזית הגליל בתחילת המרד ( 66- 73 לספירה), על המצור שהטיל צבא רומי על ירושלים בתקופת המרד הגדול ועל היהודים בירושלים הנצורה:"כל המפקדים הרומאים שראו בריב שבין שורות אויביהם (היהודים) מתנה מן השמים היו כולם משתוקקים לעלות על העיר (ירושלים), המריצו באספסינוס שעל פיו יישק כל דבר, לנצל שעת כושר זו. הם אמרו: "האל בא לעזרתנו שסכסך את אויבינו זה בזה. אבל גלגל חוזר בעולם, היהודים יתעשתו מרוב עייפות או מתוך חרטה על מלחמת האזרחים". אספסינוס השיב להם שהם טועים טעות גדולה בדבר המעשה שיש לעשותו… שאם נתקיף את העיר מיד הרי יביא איחוד בין האויבים, ויפנו כנגדנו את מלוא כוחם. אבל אם הוא ימתין, ימצאו אויבינו במספר קטן יותר, לאחר שיתבזבזו במאבקם… ולפיכך, בשעה שיריביהם הושמדו בידי עצמם והתענו בגרועה שבפורענויות – מלחמת אזרחים – הרי נוח היה להם ליישב ולהסתכל מרחוק בסכנותיהם – מלהילחם באנשים המחרפים נפשם למות והמשתוללים זה כנגד זה… היהודים מסכנים את מפרקתם במלחמת אזרחים וריב …. לפיכך, אם עיניהם נשואות לביטחון, יש להניח לנפשם את היהודים הללו המשמידים זה את זה".
כך גם הרב פרופ' יונתן זקס ( 1948-2020) כותב בספרו: "כל שנותר לאספסינוס , ואחריו לטיטוס, לעשות היה, לחכות ולהניח ליהודים לכלות את עצמם לאט…היהודים בגולה התחככו עם כל העמים אך מעולם לא התמזגו בהם: אין להם עוד מנהיגים, אך עודם אומה …זהו הפרדוקס. בארצם שלהם, במצב שבו כל אומה אחרת היא מאוחדת לפחות במידת מה, היהודים היו מפוצלים לאין מרפא. בהיותם בפזורה, מצב שבו כל אומה אחרת מתבוללת ונעלמת, הם נשארו נבדלים, ולפחות באופן מהותי גם מאוחדים. יש דבר מה מוזר ביותר בעמיות היהודית" (הספר-"בלשון עתיד חזון ליהודים וליהדות בתרבות הגלובלית" עמ' 22).
בימים ההם בזמן הזה, לא מקרה הוא, שנשיא המדינה בקריאתו השבועית למתווה הפשרה , הציב לנו תמרור אזהרה , כנגד אויבנו הרואים ושומעים את הקולות של העם בציון ומחככים ידיהם בהנאה.
הנה כי כן, הפשרה היא צורך קיומי בסיסי ותובעת מאמץ רב , בגיוס משאבי הנפש שלנו ,על מנת לקיים פשרה, שהיא אינה תכלית, אלא כלי יעיל ואפקטיבי לקיום מרחב חיים אפשרי ושפוי, בנסיבות מורכבות, הרוויות פערים, ניגודים, סכסוכים ואלימות, במישורי החיים השונים.
כך נמצא בפרשתנו במצווה אחת בתוך ג"ן המצוות: " כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות, כג', ה').
רש"י משקף בפרשנותו לפסוק את המורכבות הנפשית והפסיכולוגית של הסיטואציה המיוחדת בה האדם נתון במצווה זאת:"כי- שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו- בתמיה!! , הרי זה כנגד טבע האדם ?
אלא, כאן מוצגת לנו קריאה, להתעלות על עצמנו, לטפל ביצרנו הטבעי, לשלוט על יצרינו ולהוכיח לעצמנו שאנו כן מסוגלים, לעשות פשרה עם עצמנו ולנסות להפוך, שנאה לאהבה. כמו שהסופר עגנון קרא לזה בסיפורו: "מאויב לאוהב"(1941).
זאת היא מהות הפשרה, על מנת להביא שלום בתוכנו. הבחירה היא רק בידינו. עלינו למזער את האגו המשתולל בתוכנו ולדעת שבחיים, ויתור ופשרה, אינם עדות לחולשה, אלא לחוזקה. עלינו לצאת ככל שניתן מהאגו סיסטם שאוחז בנו, ולהיכנס יותר ויותר לאקו סיסטם של החברה שאנו חלק ממנה, לטוב ולרע.
כך נמצא בפירוש התלמוד לפסוק בפרשתנו : "אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו עדיף"( בבא מציעא, לב', עמ' ב'). טעינה דורשת מאמץ יתר מאשר פריקה וגם סיוע לשונא קשה יותר מסיוע לאוהב.
האם זה אפשרי ? ההכרעה היהודית בקדימות לביצוע היא, שטעינת חמורו של שונאך קודמת לפריקת חמורו של אוהבך.
יש בכך הנחיה, של עשיית כושר נפשי ותרגול פסיכולוגי שאנו אמורים לעשות על עצמנו, בשיפור ותיקון מידותינו. זה לא קל, אבל זה אפשרי. יש בכך תרומה, לקיום חיים שפויים ומאוזנים, בעולם של מאבקים, סכסוכים, קנאות ושנאות. זאת הפשרה שבין נטית הלב שלנו שמשרתת רק את עצמנו, לבין האחריות שלנו לאחר, גם אם הוא כיום שונאנו. זאת האחריות התובעת פשרות מעמנו, במישורי חיינו השונים- משפחה, קהילה, עבודה, חברה ומדינה.
כל אחד מאתנו, צריך לפתוח בתוך עולמו הנפשי והפסיכולוגי, סוג של בית ספר לגישור ולפשרה. יש להטמיע זאת בתודעתנו ולדעת כיצד עושים זאת.
פשרה היא מונח הבא לתאר השגת הסכם בין צדדים, במהלך סכסוך, באמצעות תקשורת ובדרך של הבנה וקבלה הדדית של תנאים – לעיתים קרובות הסכמה זו באה תוך ויתור על מטרות או רצונות. קיצוניות היא לעיתים ההפך מפשרה.
פשרה באה לעיתים בסמיכות לאיזון וסובלנות. הפשרה היא לווית החן של הדרך האמצעית, המכונה- שביל הזהב או דרך האמצע שהם מושגים בתורת המידות ובעיקר של הרמב"ם וגם נוכחת בהגותו של אריסטו. הליכה באמצע המתון וריחוק מהקצוות ומקיצוניות, היא סוג של תכונת הנפש. שיטה זו מובאת כחלק ממכלול תפיסתו של הרמב"ם על אודות מהות הנפש בחיבורו המונומנטלי בפרק הרביעי של "שמונה פרקים".
המלך שלמה החכם באדם שביקש מהקב"ה שיעניק לו תכונה ויכולת של:" לב שומע", מתווה לנו את הסינתיזה = לפשרה במיקומה האמצעי, אל מול הקצוות: "אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע". (משלי, ד', כ"ז) .
נשמע מוכר בעולמנו הבינרי כיום- ימין או שמאל ?שבו מדברים על כותרות ותיוגים באופן שטחי ורדוד ולא עוסקים במהות ובתוכן.
כך אנו מוצאים גם ב"אבות דרבי נתן" ( פרק כח' , י'): "לאיסטרטיא (דרך המלך) שהיא עוברת בין שתי דרכים: אחת של אור (אש) ואחת של שלג. אם מהלך כנגד האור, הרי נכווה באור. ואם מהלך כנגד השלג, הרי הוא לוקה בצינה. כיצד יעשה? ילך בינתיים, יזהר בעצמו שלא יכווה באור ושלא ילקה בצינה".
הנה לנו דרך הפשרה – דרך הביניים.
כך נדרשת הפשרה בעדותה של המזוזה הקבועה באלכסון בפתח ביתנו. יש כאן מסר לדרך ניהול חיי זוגיות ומשפחה, בשימוש המושכל בפשרה, כביטוי לכך שאתה מוכן להתפשר בתצורת האלכסון. בכך שאתה מוכן גם להתכופף כשזה נדרש, למען שלומו ושלמותו של הבית.
האם הפשרה גם במחוזות אחרים?
הפשרה שהיא תורת הדרך האמצעית נמצאת בעולם מזה 2,500 שנה בתרבויות רבות אחרות בתרבות הסינית – הפילוסוף הסיני המפורסם קונפוציוס (551-479) כתב את הספר 'דרך האמצע וקיומה' .
בתרבות הבודהיסטית– גאוטמה בודהא (563-483) שהביא את הבודהיזם לעולם, בדרשתו הראשונה המקודשת ביותר לבודהיסטים, הנקראת "הנעת גלגל הדהרמה", מיד אחרי שקיבל את 'הארתו', ובמשפטו הראשון אמר: "… מצאתי את דרך הביניים…".
כך פרשתנו הפותחת בעניין העבדות, מחברת אותנו למקום אחר של פשרה והיא אותה פשרת מיזורי שהיה חוק שהתקבל בקונגרס האמריקני ב-1820 כפשרה, בין מצדדי העבדות בארצות הברית ומתנגדיה, והסדיר את ההתייחסות החוקית לעבדות בטריטוריות המערביות, הטריטוריות שנוספו לארצות הברית ברכישת לואיזיאנה. פשרת מיזורי דחתה בכמה עשרות שנים את העימות הבלתי נמנע בין הצפון לבין הדרום בנושא העבדות.
תפיסת העולם לשימוש בכלי של הפשרה במציאות מורכבת, היא לכתחילה ולא בדיעבד.
הפשרה היא עדות לחוזקה ולא לחולשה.
בתלמוד נאמר : " אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא, שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו (עשו) לפנים משורת הדין" ( בבא מציעא, דף ל', עמ' ב').
במרוצת הדורות אנו עדים לתקנות פשרה שנעשו מפני תיקון העולם, מתוך הכרת המציאות המורכבת וחיבור אליה. כך למשל, תקנת הפרוזבול של הלל שלא תנעל דלת בפני לווין. או תקנות חרם דרבנו גרשום ועוד.
פרופ' אביעד הכהן נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, מאיר את דמותו הנעלה של פרופ' מנחם אלעזר אֵלון ( 1923-2013) משנה לנשיא בית המשפט העליון, במאמרו: "שפטת מרובה- לא שפטת" ( מקור ראשון, שבת, יט' בשבט תשפ"ג, 10.2.2023) ומצטט מפסיקותיו , ספריו ואמירותיו של פרופ' אֵלון לאורך שנים:" הקונצנזוס החברתי הוא יסוד כל ההוראות שלהן אופי חוקתי בכל מערכת משפטית, והוא יסוד היסודות למגילת זכויות בחברתנו, שבעיותיה מיוחדות ושונות מאלה של דמוקרטיות אחרות. [מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ירושלים תשנ"ט, 17]…מערכת המשפט, מעצם טבעה ומהותה, מנתבת היא את דרכה בניגודים שבין דין לצדק, שבין חוק למוסר, שבין אמת משפטית לאמת עובדתית, ועל המערכת השיפוטית לעשות שלום בין כל אלה לפי פסיקת דין אמת לאמתו. עיון משפטי אקדמי יכול וישאף לשלמות גם אם אינו מגיע אליה. מערכת משפטית מעשית צריך ותשאף לשלום ולא לשלמות. צריכה היא לענות לצרכי המציאות החברתית – לדין, לאמת ולשלום… מצווים אנו על רדיפת הצדק, רדיפה שבאה לכלל ביטוי מאלף בפסוק 'צדק צדק תרדוף' (דברים טז', כ'). על הופעת המונח 'צדק' פעמיים בפסוק נאמר בתלמוד (סנהדרין לב, ע"ב) "צדק צדק תרדוף – אחד לדין ואחד לפשרה". יש והשילוב בין דין לצדק מביא לעומק הדין – כביטויו של אחד מגדולי הפרשנים במאה הקודמת – אך לא לשלום. במקרה כגון זה יש צורך בצדק נוסף, כפול, והיא הפשרה. הקו המנחה לרדיפת הצדק הראוי והנכון הוא – רדיפת השלום. וכה דברי משורר התהלים (לד, טו) 'בקש שלום ורדפהו' ("אמנות המשפט – שלום לעומת שלמות", שערי משפט א' (אייר תשנ"ז), 14).
כך מאיר לנו רש"י את נתיב הפשרה : "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ד' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ" ( דברים, ו', יח') ." 'הישר והטוב' – זו פשרה. לפנים משורת הדין".
פרשתנו מלמדתנו, שהמושגים – פְּשָׁרָה ופָּרָשָׁה, הם אותן אותיות מתחלפות , שההתמודדות שלנו במישורי חיינו השונים, איננה בהצמדות לקצוות ולקיצוניות של שחור או לבן, אלא דורשת מכולנו, התמודדות אמיתית ואמיצה, במרחב המציאות המורכבת והאפורה של החיים ,שיש בו לא מעט אי ודאות ,ניהול סיכונים ואיומים.
דומה שפרשתנו מכוונת אותנו לכך ,שהפשרה היא הזדמנות ולא איום. הפשרה איננה ברירת מחדל ואיננה חולשה. יש בפשרה סוג של ויתור מעודן, שיש בו עוצמה ותועלת.
כך בסערות הימים הללו, בהן אין לנו ענין, במנצחים או במנוצחים, באויבים או בשונאים, בצודקים או בלא צודקים, תהדהדנה באוזנינו מילות השיר: "לתת את הנשמה ואת הלב", של חמוטל בן זאב : "אתה לומד עם השנים לבנות ביחד בניינים, לחיות עם כל השינויים, לרקום איתם סיפור חיים ולעבור ימים קשים במצוקות וריגושים, תמיד לדעת לוותר ואת הטעם לשמר".
שבת שלום וחודש מבורך
משנכנס אדר מרבין בשמחה
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלב"ב
