הנה כך מתארת פרשתנו תהליך דו קוטבי, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, שבקצה אחד- אירוע נשגב מרומם נפש של שירת הים:" אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לד' וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר, אָשִׁירָה לַד' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" ( שמות, טו', א').
לקצה השני – של אירוע המים המרים ותלונות בני ישראל: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ד' " ( שמות טו', כב'-כד').
העץ הוא התרופה, להפיכת המים המרים למים מתוקים: "וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ".
מדוע נבחר דווקא העץ ,להפוך את המר למתוק ואת הלימון ללימונדה?
דומה שהתשובה לכך היא: " כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה "
המקור לרעיון זה בספר דברים: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת; כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר רַק עֵץ.
מערכת היחסים בין האדם לעץ, היא סוג של – האנשה, זוגיות והדדיות.
רש"י מטיב להאיר לנו את מערכת היחסים בין האדם לעץ, בפירושו בפרשתנו: " שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם- שבת, פרה אדומה ודינים".
האדם כמו העץ, יונק את תשתית דמותו המוסרית והערכית משורשיו. אנו יום יום עומדים בניסיון, לביצור ערכי השוויון והצדק בפני החוק והמשפט: " וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ" ( שמות, טו', כב'- כה').
מדוע נבחרו דווקא אלו השלושה – שבת, פרה אדומה ודינים, להישען על עץ החוק והמשפט ?
הבה נעמיק באלו השלושה- שבת, פרה אדומה ודינים, בזיקה למודל היהודי שמציג לנו המהר״ל מפראג, ( רבי יהודה ליווא בן בצלאל מפראג 1520-1609) בספרו "תפארת ישראל".
המהר"ל מתאר את חיי היהודי ,כפירמידה בעלת שלוש קומות: טבע, שכל ותורה.
לדעתו, זה השילוב המנצח, של היות היהודי בעת ובעונה אחת נטוע בשלושה מרחבים:
הטבע-העבודה המתמדת ליישובו של עולם, לתיקון הטבע, לעובדו ולשומרו, במימוש האחריות, של הקיום והצמיחה היום יומית.
השכל– האחריות לשיפורו קידומו והשבחתו של השכל, בבחינת רכישת השכלה ,ידע ומיומנויות.
התורה– האחריות לשמירת הזהות האמונית ,הרוחנית והתורנית .
כך נחבר את פרשנותו של רש"י, לפסוק : "וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ… שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט", למודל של המהר"ל.
בשבת– טמון הרעיון של המהר"ל, בקומת השכל. שכן ,מה יותר שכלי וחכם, בהנחלתה של השבת את הערכים של – מנוחת הגוף והנפש, של הערך הסוציאלי , של שהייה במרחב של רוח ומשפחה.
בפרה– טמון הרעיון של המהר"ל , בקומת התורה. שכן, היא מקפלת בתוכה את הזהות היהודית והחיבור גם למצוות וצווים שאין לדרוש את טעמם וסיבתם. כמו ציות לתמרור או חוק שאינך מסכים או מבין אותו. אבל שייכותך למסגרת של חברה, עם ומדינה, שהיא הזהות שלך, מחייבת לא אחת לקבל אותה כפשוטה.
בדינים– טמון הרעיון של המהר"ל, בקומת הטבע. שכן, דינים, מתמקדים בתשתית של קיום חברה אנושית ומוסרית, שיודעת לקיים צדק חברתי ושוויון של כולם בפני החוק והמשפט.
דינים מתייחסים לחוקי הטבע של יושרה, הגינות, סולידריות וערבות הדדית. יש כאן מסר לאדם ,לנהוג באחריות ובשליטה גם על טבעך (הטבע שלך) שלפעמים מאיים עליך בפיתויים בעלי יצר.
מהי מהות היחסים בין האדם לטבע?
השקפת היהדות אודות השפעתנו על הטבע בניגוד לדתות אחרות, מוצאת הד בוויכוח המתנהל בין רבי עקיבא לבין טורנוסרופוס הרומאי שהיה נציב רומא ביהודה בשנים 130-134 ובנה את העיר האלילית איליה קפיטולינה ובתקופתו פרץ מרד בר כוכבא. כך התנהל הוויכוח: "מה חשוב יותר – יצירתו של הקב"ה או יצירתו של האדם ? "אמר לו (רבי עקיבא): של בשר ודם נאים… אמר לו (טורנוסרופוס): למה אתם מולין ? אמר לו (רבי עקיבא): אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלוסקאות( כעכים ). אמר לו (רבי עקיבא): אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השיבולים? …לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל, אלא לצרף אותם בהם". (מדרש תנחומא, תזריע, ה', ה').
ההכרעה היא ברורה, יצירתו של האדם גוברת. לאדם יש תפקיד ויעוד להשפיע ולתקן את הטבע החיצוני והסביבתי וגם את הטבע הפנימי והאישי שלו.
לאדם יש תפקיד ויעוד להשפיע ולתקן את הטבע. הנה כי כן, אירוע מי מרה בפרשתנו חושף לעינינו את המעבר, מהיותנו פסיביים ואדישים המשועבדים לטבע סביבתנו, בעולם של קיימות ומשבר כדור הארץ, במעבר לאקטיביות ואכפתיות, לחירות אחריותנו והשפעתנו על הטבע ומניעת אסון עתידי בטבע ובאיכות חיינו.
העץ בפרשתנו קורא לנו, לקיים סולידריות וערבות הדדית בינינו, כפי שמחקרים שנעשו, מאירים את האחריות והערבות ההדדית של העצים והצמחים בעולמם הקסום. אכן כן, זה תלוי רק בנו להוכיח את כוח יצירתו של האדם, להפוך המר למתוק.
הנביא ישעיהו מדגיש את תפקידו של האדם בתיקון עולמו של הקב"ה: "כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹקִים, יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ. לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ; אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד".(מה', יז'-יט').
הנה כי כן, האדם והעץ מקיימים זהות דומה בחיבורם אל האדמה. שניהם זקוקים לאדמה , כצורך קיומי חומרי, אך גם כצורך רוחני, של זיקוק הזהות והשייכות, למשהו רחב יותר- לאדם הקולקטיבי בדמות האומה ולעץ הקולקטיבי בדמות הגן והשמורה.
מהי מהות היחסים בין האדם לאדמה?
מרטין בובר ( 1878-1965), חוקר ופילוסוף, בספרו ״בין עם לארצו״, מדגיש את החיבור המיוחד, של האדם לאדמתו :״ האדם והאדמה הוא שיתוף המתפתח ונעשה סולידאריות מיוחדת…הקשר בין אדם ואדמה מקבל ביטוי אחר וחזק עוד יותר, בשעה שלא מדובר בתבל בכלל, אלא דווקא בארץ כנען… האדם מושם תחת עול מצוות האל …. בחיבור כה אמיץ עם האדמה, עד שהתייחסותו למצווה האלוקית, גורמת במישרין לטובת האדמה או לרעתה".״.
גם המהר"ל מדגיש את מהות החיבור של האדם לאדמה: "שהאדם שיש בו השכל נקרא אדם על שם אדמה. וזהו כי דומה אל האדמה שנזרע בו החיטה, שהוא זרע נקי, והאדמה מוציאה זרע אל הפועל, עד שהיא בפעל. וכך נזרע בגוף האדם – שהוא נברא מן האדמה – הנשמה, שהיא זכה ונקיה בלא פסולת. וצריך האדם להוציא אל הפועל הדבר אשר נזרע בו" (נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק ט"ו).
אכן, השם אדם, הוא שורש המילה אדמה. בידיו של האדם לקלקל האדמה ולהפכה שדה בּוּר, או להשביחה לשומרה לטייבה ולטפחה. כך אצל האדם- בידיו להיות בּוּר, בזילותו במידות ,בערכים ובמוסר בקלקולו של עולם, או בידיו לתיקון מידותיו ולתיקונו של עולם.
בבחירתנו להיות טובים ולא רעים, בתיקונו של עולם, תתקיים ברכת האילנות: "בָּרוּךְ אַתָּה ד' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסֵּר בָּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם" (מסכת ברכות, דף מ"ג, עמ' ב').
כך גם בחזונו של הרצל באלטנוילנד: "כל מה שנטעתם…יהיה חסר ערך ויקמול, אם חופש המחשבה והביטוי, הנדיבות ואהבת הבריות, לא יפרחו אצלכם".
הבה נחזור לאירוע הדרמטי בפרשתנו – המתקת המים המרים.
אווירת השירה בפרשתנו, כמוה כשירת דואט של האדם והעץ ,שיש בה ביטוי מרגש של – " כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה ". אנו מוצאים ביטוי לכך בשירו של נתן זך :" כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, כמו האדם גם העץ צומח. כמו העץ האדם נגדע…אהבתי וגם שנאתי, טעמתי מזה ומזה, קברו אותי בחלקה של עפר ומר לי, מר לי בפה כמו עץ השדה. כמו העץ הוא צמא למים, כמו האדם הוא נשאר צמא ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה כמו עץ השדה …. ומר לי, מר לי בפה כמו עץ השדה".
הנה שירו של נתן זך, מתכתב עם אירוע המתקת המים בפרשתנו : "וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ד' וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם".
הנה כי כן, ביכולתו של העץ וגם האדם, להפוך המר למתוק, להפוך הלימון ללימונדה, להפוך הקושי להזדמנות, להפוך הייאוש לתקווה,
מדוע? " כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה ".
הבה נישא תפילה ושירה, בשבת השירה והטבע ונתחבר לסיומת שירתה של דבורה בהפטרתנו, שתביא לנו השקט המיוחל :" כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ, ד', וְאֹהֲבָיו, כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ, וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים שָׁנָה".
שבת שלום וטו' בשבט שמח
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
המאמר פורסם גם באתר מעריב
